הרחקה

 

שני דברים מעניינים קרו לי בכתיבה: אחד, התחלתי לכתוב פרוזה באמת. שתיים, התחלתי להבין בדיוק מתי אני כותבת באמת (ומתי לא).   לאדם לא מיומן  קשה להבחין בין המצבים והוא שופך את מילותיו על הדף.  מי שמסוג לייצר כתיבה, יודע.  זה מזכיר לי את תקופת לימודיי באונ' העברית, כשהייתי צריכה להתמודד עם תרגילים קשים. אני זוכרת את הדרכים השונות שהרצתי ולא הובילו לפתרון. ואני זוכרת את התחושה כשהלכתי בנתיב המחשבתי שכן הוביל. תחושה אחרת, חדה ומשונה, במפגש עם האמת (אפילו תהיה זו אמת קטנה).

לפעמים זה מתסכל, המצב, ואפילו יכול לקחת שבועות.  זה מעצבן.  אבל היכולת להבחין היא חשובה יותר.  מתי אני מצליחה?  כשיש לי שליטה מוחלטת בסיטואציה מבחינה רגשית ורצונית.   כשמתקיים שילוב מוזר, מדוד, בין מעורבות מוחלטת מחד, ועמדת ניתוק מאידך.  הקירבה או המעורבות נובעת מתחושת וודאות, מגע עם האמת. הניתוק נובע מתחושת האי ידיעה והבנה שהאמת הינה חלקית. הניתוק מאפשר חירות . אבל זה אפשרי רק כשאודה בבורותי. כשאצליח להיות צנועה דיו. היהדות, כפי שאני חווה אותה, הינה רוחניות מחברת.  כתיבה זו הליכה בכיוון המנוגד; בעצם, היא אמנות ההרחקה.  

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s