שום סרט שראיתי בעשור האחרון לא מתקרב להיות מרתק, משעשע ומדהים כמו המציאות. החברה האמריקאית היא משהו מדהים באמת; קבוצה אנושית עצומה בגדולה שיש בה שילוב של תמימות, תאוות בצע, אמונה ותחושת צדק שאין לה מתחרים ברחי העולם. חברה של אש ולהבה, חברת הוידאו והסרטים, שבה ילדים משחקים ברובים, והחוש הויזואלי מאפיל על כל יתר החושים. חברה שבה מועמד מוביל של תכנית ריאליטי יכול באמת ובתמים לעבור לריאליטי הגדול מהחיים – הפוליטיקה. אני סבורה שדונלד טראמפ יהיה המועמד הרפובליקאי. אני עוד לא יודעת אם הוא יזכה בבחירות הכלליות, אבל זה הולך להיות קרב צמוד. ואם הילארי קלינטון תביס אותו (ובכלל לא ברור אם היא תהיה המועדת הדמוקרטית), זה יהיה במאבק, מגרדת בצפורניים את דרכה לנשיאות.
הבעיה עם דונלד טראמפ, ג'ינג'י במזל תאומים עם ירח בקשת, שהוא לא לגמרי שפוי. וזו עשויה להיות בעיה עבור המנהיג של העולם החופשי. לצד זה, יש לו חוש הומור פנומנלי, יכולת לענג אנשים ששומעים אותו, להעלות את רוח החיים, לתת מקום ומוטיבציה להמוני קולות, ולבסוף לצאת כמנצח. סוג של. אני חושבת שהוא מביא עוד משהו לדיון הפוליטי, עניין שלא ראינו כמותו מאז ימי ביל קלינטון בשנות התשעים כפוליטיקאי: גאונות רטורית-בימתית. לא כשרון, גאונות. גאונות בכל תחום שהוא, כמו שמיעה אבסולוטית, נתפסת כביכול כמייצגת שיא בתחום, אבל האמת היא שאיננה שייכת לו. הגאונות מובילה למרחב אחר מזה שבו היא נובעת. בעוד כשרון מבקש להמשיך להשתפשף ולהשתפר בתוך התחום עצמו, הגאונות שואפת להמשיך הלאה. בדרך היא עשויה להרוס מה שיצאה ממנו. דונאלד טראמפ הוא גאון רטורי, לא רק ברמה המילולית אלא גם ברמת ה-show, המופעות שלו, לכן הוא גאון רטורי- בימתי. השלוב של אויר ואש מעניק לו את המרכיבים הדרושים. טראמפ נע על דינמיקה של דואליות כפולה (גם ברמת התאומים וגם ברמת הירח בקשת) היוצרת מורכבות מרובעת, מורכבות המכוסה בשעשוע: לא רק שהוא המועמד המבוגר ביותר מבין המתמודדים הרפובליקאים, הוא מרגיש כמו המועמד הצעיר ביותר. לא רק שהוא ביליונר מניו יורק שגדל למשפחת אליטות עשירה, בילה את כל ימיו בין אנשי האליטות הליברליות, בנה להם בניינים ומגרשי גולף, התחכך והצטלם עם כל אנשי הממסד וחלם להכנס לממסד, הוא נתפס כאנטי ממסדי וכאדם עצמאי המנותק מ"מועדון האליטות" שהשתלט על הפוליטיקה. לא רק שהוא מדבר עמוק ללבם של הנוצרים האוונגליסטים במדינות כמו איווה וטקסס, הוא התחתן שלוש פעמים וניהל חיים אישיים מאוד חילוניים, חיים של ניו יורקר שיש לו הכל. לא רק שהממסד הליברלי בארצות הברית פוחד ממנו כמו מגפה, הוא הנחה בכשרון את ה-SNL, כיכב בשבע עונות מוצלחות של "המתמחה" ברשת NBC. טראמפ מסוגל לתקוף את השמאל בקולו שלו ( דומה למה שכתבתי בשעתו על וולבק והמהלך שנקט, כשהשתבש בשפת הליברליזם כדי לכונן התקפה מימין; וולבק הוא מזל דגים שהינו דואלי).
השיח הפוסטמודרני השתלט על האליטות האקדמיות והפוליטיות במערב לצד שני תהליכים: 1) החלשות האפשרות הקומוניסטית. 2) עליית רמת החיים של ההמונים באותן מדינות, מה שהותיר את השמאל הקלאסי ללא אנשים שעליו להגן עליהם. הוא מצא אותם בדמות אוכלוסיות המהגרים ממדינות צפון אפריקה ואסיה, שהגיעו בהמוניהם באמצע המאה העשרים ככוח העבודה בשכר נמוך.
השיח הזה יצר את ה"פוליטיקלי קורקט" כיד מבצעית: הפוסט מודרניזם סתם את המחשבה, וה-פי.סי סתמה את הפה. מה שבאמת עומד מאחורי הרעיון הזה : אין אמת – יש דעות, לא היה ריבוי הדעות אלא הכחדתן. לאט לאט אי אפשר לומר כלום. וכשקמות אוכלוסיות אחרות בעולם, המחזיקות סט ערכים אחר, הרוצות לאיים על הערכים עליהם אתה נלחמת והיית מוכן למות עבורם, אינך מבין שעליך להשיב מלחמה וגם לא כיצד להשיב אותה. מספיק לראות מה קורה באירופה.
כשקראתי את "אמנות העסקה", שנכתב לפני 25, הרגשתי שמדובר באדם השואף ליותר: יותר מלבנות גורדי שחקים, יותר מלבנות בניינים. הוא רוצה לשנות והוא רוצה לעשות את זה גדול וכיפי. החיים הם לא כיפים, האיומים הנשקפים לארה"ב ולערכי המערב הם לא כיף. אבל הומור נותן כוח להלחם בצורה נכונה, כוח לשמור על הערכים הנכונים. הומור הוא לא אמצעי, הומור הוא ערך. אנשים שלא מסוגלים לצחוק על עצמם או על העולם מסביבם, לעולם לא יוכלו לגייס מספיק כוח כדי להביס את האיומים ולעשות את המציאות טובה יותר.
חוויות חשקניות 