אפס

 

לפעמים כשאני נוסעת ברכבת
בין הערים הדרומיות, כשאני רואה אנטנות על רקע שמיים אפורים, אני נזכרת, שואפת את האוויר שאני זוכרת ממנו, מהנשמה
שכתבה את הספר ההוא, שכתב כשעוד היה תמים יותר, אוהב, אחר, אני
מרגישה שהנשמה שלי מתנפצת לאלף רסיסים. 
אני מרגישה את הנשמה שלו בתוך שלי ואני כמעט מתנפצת.  אני כמו שכבה ארכיאולוגית, כמו קרקע שמתרוממת
ורוצה שכולם יראו את כל התקופות שהיא עברה. אני
מרגישה ריבוי בלתי נתפס בתוכי, וכל פיסה חופשיה, וכל פיסה מהנשמה שלי רוצה חירות עד
שהן לא רוצות להיות יחד, לא רוצות להיות יחד בתוכי, כנשמה אחת. זה מה שנשאר לי
מהאהבה שפעם ידעתי לאהוב. זה מה שנשאר לי ממי שהייתי פעם, לפני שהוא פירק אותי
ועשה ממני אפס. אפס כמותו.  

 

 

 קל לקחת את כל החיים שלך ולטוס לתאילנד/וואטאבר לחצי שנה.  מה שקשה זה להחזיק חיים שלמים ולשלב עם רגעי חירות כל כך חזקה שהיא מאיימת לפרק אותך לאלף רסיסים. אני לא יכולה אחרת. לתפקד או ליצור במצב שהכל סביבי לא עובד – זה לא. אני אוהבת סדר וארגון. ואני אוהבת את המעמד שהם מקנים לי.  יש כל כך מעט חירות בעולם הזה, אני צריכה עוד חירות.  חושבת על הסרט הזה, "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק, שלא יוצא לי מהראש.  ויש טת הסצינה בטירה, כשהגיבור מגיע ורואה את האנשים הכי חזקים ומאורגנים בחברה שלו מתפרקים בטקס, באורגיות האלה.  מה זה בעצם, שליטה או אובדן שליטה?    

 

 

 מה שקשה
בלהיות אני זה השנויים המהירים. אני אדם שמשתנה הרבה, ומהר. לפעמים אני רוצה להיות במצב
הרוח שהייתי אתמול אבל כבר לא נמצאת שם. יש לזה גם יתרונות, אני יוצאת ככה יותר
מהר ממצבים בעייתיים. ובכל זאת, משהו בכל השנוי הזה קשה.  אני לא יודעת ממש מי אני. לפעמים יש לי אחיזה
אורגנית ורצינית בחיים, לפעמים אני מרגישה כאילו הכול זה עננה.  השיר של לנה דל ריי, Burning desire, עוזר לי להבין דברים. יש נקודות שאין לי שפה עבורם ואז השיר
הזה…למשל עכשיו, עכשיו אני משמיעה אותו. 
הוא גורם לי להרגיש אישה, להרגיש שייכת לעולם.  אני מתגעגעת לאהוב ולהיות
נאהבת באהבה תמה. אני מתגעגעת להתחלה של ההיכרות אתו, לתחושות ההתחלתיות
בהן חשתי, או האמנתי,  שמתהווה איזו חיבה או נשיאת חן מיוחדת. זה הדבר הכי יקר לי, הזיכרון ממי שהייתי פעם, לפני שהוא פירק אותי. 

 

פעם
פחדתי משיגעון, ממוזרות.  המעברים שעשיתי
בין שפיות לשיגעון היו חשאיים, מלאי פחד – היום אני עומלת שיהיו מחוברים.  לקח לי שנים של עבודה אילמת , שעות
של לימוד אצל הרב, עד שלמדתי ליישב את החלקים האלה באלגנטיות.  התכנים של הרב שינו כל כך הרבה, אבל לא היו עושים את זה בלי שעברתי קודם דרך ההוא.  השילוב
שלהם, והתזמון, עשה את ההבדל.  ללמוד
את ליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן מברסלב בשיעורים, המשנה, פתאום חברו
אותי לאמת. ומול האמת מה יש לומר? כמו אדם שמת מוות קליני ומביאים
אותו לבית החולים היחיד, ומחברים אותו לצינורות הזנה, ולאט לאט מטפטפים את הנשמה
שלו חזרה. לאט, הכול כל כך שביר.

 

כל
התייחסות לאינסופי מביאה כאב לסופי (האדם). ניטשה דבר על זה בקשר של קנאה בכוח ובידע
ובמושלמות של האל לעומת עצמו. אני מרגישה את זה באופן אחר: לאהוב זה גם לרצות
להיות.  איך אני אהיה אלוהים?  אולי כשאוהבים,
רסיס שלו גולה בתוכנו. וכך, הוא יכול להתקרב אלי. אני מרגישה רסיסים של גברים
שאהבתי בתוכי.  ברגע שאהבה מביאה להשגת האחדות – אפשר לאהוב ולהרגיש שלמה.  זה יפה.

 

רסיסי גלות

 

החידוש של היהדות, ולימודי עם הרב ב-5 השנים הללו, הוא "בחרת בחיים". החידוש טמון בחיים. בטוב,  באנושי ובחי. ובזמן, שהומצא יחד עם החלל.  לא שימוש בחיים על מנת להגיע לרוח, כי המוות
במילא ממתין, החידוש הוא החיים עצמם כתכלית. והאהבה שלהם, על אופניה השונים.  הגאולה שלי, אם להשתמש במילה קשה כזו, יהיה מעבר מאהבה מסוימת לאהבה כללית, רחבה. ההבנה שאהבה, במובן שרבי עקיבא דבר עליה,
מתוך יסוד המים, החסד, היא השפה של אלוהים. אהבה שעולה מן השתיקה, כי מאחורי הקיים,
לפחות לתחושתי, שורר שקט. ואולי לא בדיוק שקט אלא מנגינה ללא מילים. אהבה היא השפה בה אלוהים משיב למי שפונה אליו באמת.  

 

 עם הפולחן הדתי קשה לי מסיבות רבות.   שהרי התפילה והעמידה בבית כנסת באה במקום דיבור
אמיתי עם האל, והיא העמדת פנים. התפילה בבית הכנסת מזכירה לי פעמים את התיאטרון היווני, בו האל לובש מסכה ומשתתף על הבמה. אצלינו הוא אפילו לא משתתף.  גם רעיון המקדש שהינו פוליטי מדיני ומערב אינטרסים גבריים של כוח עצמה מלחמה
וממון,  זר כרגע לחוויית התפילה בבית כנסת.
אבל נכון הדבר שבריחה מהפוליטי מדיני, הריהו פחדנות. כי אם אני נמשכת אחר רעיון הנבואה איך להתכחש לנושא המקדש?  אבל אי אפשר להפקיע ולבודד את הרעיונות היפים,
כי כך הם מעוקרים.  פעם דיברו על
ארץ ישראל כמקום מטאפיזי, לב לכל הערגות. עד שבסוף עשו החלוצים מעשה, באו הפשילו
שרוולים, נעלו סנדלים, והתחילו לעבוד.  זו
אידיאליזציה אבל בקירוב ראשון היא נכונה. אין משמעות לשיח אינטלקטואלי סביב הדת (אין
דבר כזה פילוסופיה דתית), ואין משמעות לחוויה האמונית בפרטיותה בלי הרחבתה לחוויה
כוללת, עממית, ובסופו של דבר פוליטית.

 

מאחר ואנחנו בעצומה של תקופה אינדיבידואליסטית,
למה שעושה היחיד (מצלם כותב שר וכו) אין עוד משמעות מחדשת.  תמונה הודפת תמונה, פוסט או ציוץ,  אנחנו שוכחים.  היהדות תצטרך לעבור שלב, לעבור עוד מהפכה לאחר
המהפכה הציונית.  אלא שאני, ורבים אחרים, מסתייגים מכך. ייתכן שרבנים  יגלו שהאופן בו הם תפסו את היהדות, והתפרנסו
ממנה, הוא שקר ורמייה ויגורשו מעמדותיהם במערכת. 
אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל דבר אחד ברור:  דבר לא יצנח מהשמיים.  

 

 כשאהבתי באמת גבר הרגשתי שהוא גולה בתוכי. אני חושבת שכשאנחנו מתקרבים לאנשים ואוהבים, אנחנו מדמים בתוכנו את מצבם האנושי. ובכך עושים להם מקום.  פתאום אני
מבינה משהו:  אולי אצל הגדולים, ברוח ובמידות, רסיס מהאל גולה בנפשם. וכך,דרך אהבת האדם, יכול האל, האינסוף, להתקרב
לעולמו ולשכון לצד האדם. 

 

 

ובנושא אחר, לא קשור. אושיית הרשת תמר בלומנפלד פרסמה בפייסבוק פוסט על כך שהיא וחברותיה נאלצות להתמודד עם הצעות מגונות של גברים נשואים. והיא שואלת, בקול רם, האם היא צריכה לספר לאשתו של הגבר הנשוי?  וכו וכו….עוולות מוסריות.

 

 במהותי, אני לא אדם מונוגמי. אני לגמרי סבבה עם להיות בקשר ארוך טווח ופעם פעמיים לשנה לזרום עם מישהו אחר.  למה לא???   מסתבר שתשעים אחוז מהאנושות טרם התפתחה לשלב הזה ועוסקת באובססיה בכך שכולם צריכים לחיות ולנשום רק עם אותו אדם עד יומם האחרון. על אף שאין שום הגיון רגשי בבלעדיות מינית מוחלטת – שום הגיון!  כמו בכל נושא,  יש עניין של חוש מידה.  לא אלך לשכב עם אחרים כל שני וחמישי, לא אתעסק בעניין בצורה אובססיבית ולא אדבר על זה עם בן זוגי. וגם אני לא רוצה לשמוע על הפעם פעמיים בשנה שבן זוגי שוכב עם מישהי אחרת.  נגעת? נסעת.   יש במערכת יחסים דברים הרבה יותר משמעותיים שיכולים לצער או לעצבן. אולי כי אני לגמרי חולקת את הצורך (כאמור, בתדירות נמוכה וסבירה ובלי להכניס את העניין לתוך השיח של מערכת היחסים).  כל אחד משני המינים מתחרפן מנושא הבגידה ממקום אחר:  גברים כי הם ילדים ולא יכולים לסבול שמישהו ישתלט להם על הרכוש.  נשים כי הן לא רוצות שהגבר יעזוב בגלל הבחורה האחרת או משהו.

בגידות מוסתרות הן מטבעות כוח, כי ידיעה זה כוח.  ברגע שאדם עושה משהו מאחורי הגב, יש לו כוח.  במודע יש לו עוד אופציה. ובתת מודע האישה הנבגרת מבינה כי זה בא על חשבונה.  הפגיעה, כשמתגלית הבגידה, היא שהבעל צבר כח על חשבון האישה.  זה כמו שהוא גנב לה כסף מהחשבון והעביר את זה לחשבון שלו. אכן, לא נעים. ואכן, לסודיות יש חלק בכך.  לכן אני חושבת שזוגיות חזקה יכולה לעמוד בגיוון מיני בתדירות שקטה (לא צריך להכנס לפרטים ולשתף את הבן או בת הזוג במעשים כי זה פרוורטי. מספיקה המודעות השקטה).  מאז ומתמיד גברים שיכלו להרשות את זה לעצמם גיוונו וגיוונו בשמחה. לא כי "גבר צריך את זה", אלא כי בן אנוש צריך את זה. זה נותן כח ואנשים אוהבים כח כי זה נותן חיים.  נשים גם צריכות חיים, ובמאה ה-21 נראה שלהרבה מהן יש סוף סוף קצת חיים. ולכן, יש הגיון מבחינתן לגוון מיני.   הבעיה היא שכך הגבר לא יכול לצבור כח על חשבון אשתו (זה מה שהגבר הבוגד והנשוי רוצה) וזה מבאס.  זה מוריד מהכיף. לכן מלא גברים בוגדים לא רוצים שגם האישה שלהם תבגוד.  זה מוחק את כל הבסיס הכיפי מהבגידה,  והכיף הזה מקורו בתחושה מאוד מיוחדת – יצירת יש מאין. ליצר כוח, חשק, סוד, ממקור שלא היה כלום אלא  גבר תפוס בפיג'מה ונעלי בית.  במהותם, גברים הם טורפים. הם מריחים דם, הם בנויים בשביל זה. ומעל לכל הם רוצים כח.  נשים לא באמת רואות כך את המציאות, ולכן כשהגבר עוקף אותן בסיבוב (בקידום בעבודה, במידת הפרסום שלו על פרוייקט ששניהם חלקו, באלף ואחד תחומים) הן מנתחות את זה ממקום רגשי ונשארות עם אי הבנה.  רוב מה שגברים עושים לא נובא ממקום רגשי בכלל. יש לו גם בטוי רגשי, אבל במהותו איננו עניין רגשי.  זה יותר עניין כוחני.  אם יש אופציה מינית – לוקחים.  אם היו באים אל אישה ומציעים לה לשחק דמקה וכאשר היא תנצח היא תקבל מפתחות של מכונית – הייתה משחקת?  בהחלט. כך גברים רואים אופיצה מינית. 

גברים נשואים שבוגדים לא עושים את זה ממקום רגשי, אלא מקום טכני שדומה למי שעושה ביד מול פורנו. מה רגשי בזה?  זה כיף, זה אנרגטי, וזה נגמר ואף אחד לא חושב על זה דקה אחרי.  כח זה גם חיים, ואישה צריכה לחיות לא פחות משגבר צריך לחיות. סקס זה תמצית החיים, וסקס שמגוון מידי פעם מערכת יחסים יציבה זה כמוסת חיים.

 

 

ההעדר שלך נוכח

 

* אני מנסה להבין משהו בעצמי, משהו שאף פעם לא הבנתי.  יש לי רגישות רבה לאבדן, רגישות רבה להעדר.  אבל כשמישהו מת, מישהו קרוב אלי אפילו, שאהבתי,  אני  לא נכבלת באבל. אני כואבת את האבדן בכל נשמתי ומצליחה לעבור הלאה. תמיד רציתי להבין – איך זה?  בכל כך הרבה דברים אחרים אני לא ככה. לא הייתי ככה.    עד שהייתי בת תשע, גרנו מאוד קרוב לסבא וסבתא שלי. אפשר לומר שגם הם גידלו אותי.  הם היו הבית, ההמשך הטבעי של המשפחה הגרעינית.  הייתי אצלם כל יום. כשהייתי בת תשע סבי עבר ארוע מוחי. הוא יצא מזה בחיים, אבל לא חזר להיות אותו דבר. כתואצה מהסטרס, התפרץ אצל סבתי סרטן לוקימיה. שנה אחרי כן היא נפטרה. אני זוכרת את הרגע שבו אמי ספרה לי. עמדנו על צומת הרחובות בעיר הקטנה בה גדלתי. הייתה שעת ערב,  בדיוק חזרתי מחוג דרמה עם חברה, הוריה הורידו אותי על יד הבית. אמא חכתה לי, עיניה היו אדומות.  היא הניחה את ידה על הכתף שלי ואמרה שסבתא איננה.  היא אמרה את זה בקול מאד רך, לא נסתה להסתיר ולא נסתה לעשות את זה אחרת ממה שזה. אני זוכרת שנפלתי על הרצפה, באמצע הרחוב.  הברכיים שלי התקפלו.  ישבתי על הרצפה וירדו לי דמעות.  בכיתי כל הערב, בכיתי כל הלילה. בלוויה כבר לא בכיתי ממש. בשבעה פחות.  הכאב היה מוחלט, לרגע, והידיעה מוחלטת.  נפשי אימצה בצורה מלאה את כל מה שהאבדן אמר בלי מילים. לא ניסיתי להדחיק, לא ניסיתי לעשות רציונאליזציה (אם כי עד הלוויה היו לי ולחברתי מחשבות מצחיקות, אולי היא תתעורר בינתיים? כי הרי היו מקרים כאלה בעבר – כך שמענו). לא ניסיתי לחשוב ולא לעבד ולא להקל על עצמי. הלכתי עם האמת – במיוחד ברגע הידיעה, אבל גם בהמשך, אל תוך חיי – סבתא היקרה שלי, לאה, סבתא לא. 

 

* אני לוקחת שיעור על המחזות של חנוך לוין. די מהר היה לי ברור שמדובר באדם שלכוד בטנאטוס, ביצר המוות. שלכוד באבדן שהכה בו כשהיה ילד בן 13 ואביו מת. ראשית, לאבד אבא זה לא כמו לאבד סבא או סבתא.  זה לגמרי לגמרי נכון. בכל זאת,  העובדה שיש אנשים שכל חייהם לא יכולים להשלים עם האבדן, עם המוות, ואני אגיד משהו שהוא מנשמתי אבל הוא נכון: המוות הוא חלק בחיים.  ומי שלא מבין את זה בכל נפשו ובכל מאודו (כמו שאני הבנתי מהרגע שעמדתי על דעתי),  כשהוא נפגש בו, הוא ישליט עליו דקטטורה נוראה. מי שנותן מקום למוות בחייו, כבוד, מקום, כסא ריק (כמו  אנחנו משאירים לאליהו הנביא בפסח) – המוות והוא יחיו זה לצד זה, עד שיבוא זמנו והמוות ילך על צעדיו.  אומרים שהמוות מחייך אל כולם, אבל לא כולם מחייכים אליו חזרה.  זה נכון.  אבל אני משתדלת להביט בו.  להביט, לא להזיז את המבט. היום בנסיעה חזרה בן זוגי ספר לי על הלילה שאביו נפטר. בני המשפחה הלכו לישון, כמה שעות לפני כן, בארוחת הערב, עוד שוחחו שניהם בטלפון. כל חייו הוא היה אדם טוב שחי בנה קריירה ועשה טוב לעצמו ולמשפחתו.  הוא הלך לישון ובבוקר מצאו אותו במיטה ,ללא רוח חיים. מאז עברו 13 שנה, אני מבינה עכשיו שבן זוגי לא התאושש מזה.  היום הבנתי.  ומה שמדהים,  האדם שאהבתי ב-8 שנים האחרונות, שכיניתי  ההוא, עבר אותו דבר עם אחותו.  היא הלכה לישון כרגיל ובבוקר קמו בני המשפחה ומצאו אותה מתה על הרצפה.  ושניהם נפטרו מאותה סיבה – דום לב.  עבורי המוות הוא לא דבר מזוהם – אפשר לדבר עליו במובן של אבלות.  טקסי האבל, אני מבינה אותם. אני גם מבינה את חוסר התכלית שלהם. אני מבינה לפעמים את הדיבור לפני שהוא עוזב את השפתיים.  

 

*  יותר ויותר אני מכבדת את החיים, מבינה כל כך עמוק ואחרת את החיים. ימי אדם קצרים,  החיים הם כמו נצנוץ עיניים, כמו הבהוב של "כן" ברקע אטום.  כך צריך להסתכל עליהם.  כך אפשר לקבל את השבריריות שלהם בלי להישבר.  כך אפשר לבחור לרצות ולבסוף לצחוק אותם ועליהם, צחוק משחרר ואמיתי. צחוק שאיננו אמצעי אלא תכלית. 

 

הממממ ;)

 

האם בלונדיניות משתלטות על העולם?

 

 

1.  הקיסרית הגרמניה 

 

 

 

 

2.  המלכה הטוענת לכתר האמריקאי

 

 

 

3.  היפה החנונית והטחונה ב- $

 

 

4.  האמפריה מכה 1989 

 

 

 

האם בלונדיניות משתלטות על העולם?    

 

כנראה שכן !!!

 

סוד

 

אני יודעת שיש בי משהו סמוי, באישיות. אני לא רוצה שיידעו עלי כלום. אפילו את הבלוג הזה שאני כותבת לסירוגין כבר כך וכך שנים (אפילו שדברים השתנו בצורה גמורה מאז פתחתי אותו) לא מביא את חיי באמת. השאלה למה?   אני יכולה להגיד שאני מזל דגים, אבל זה לא יוסיף דבר.   הכרתי במהלך חיי לא מעט אנשים ידועים, ראיתי אותם בנקודות רגישות בחייהם. אולי זה העניין? יותר מכל, אני מתפתה לדעת סודות. לא לספר את הסודות, לדעת. אני אוהבת להרגיש את זה, להרגיש שאני מצלמת אנשים מבפנים. פעם חשבתי שזה סוג של צבירת ידע למטרת שליטה. אבל לא, התשוקה לידיעת הסוד גדולה מהתשוקה להעלות דברים על פני השטח.  מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, הם עשויים לעלות בשנוי צורה גמור.  הם עשויים להנתץ ולהתחבר אלו לאלו ואז להוולד כמשהו חדש. למשל, ביצירה. אבל הסודות עצמם קודם כל בעלי ערך. כמו שלצחוק יש ערך והוא לא רק אמצעי (לשחרור, להקלה, לוואטאבר), כך לסוד יש ערך והוא לא רק מכסה על גילויו. הרבה אנשים, במיוחד בתקופתנו, אינם מבינים את הסוד. הם רואים את דרך המחשבה הזו ככסוי ושקר. אבל זה לא נכון. ידיעת הסוד היא ידיעה הרבה יותר עקרונית של האמת. 

 

הריאליטי הגדול מכולם

 

  שום סרט שראיתי בעשור האחרון לא מתקרב להיות מרתק, משעשע ומדהים כמו המציאות. החברה האמריקאית היא משהו מדהים באמת; קבוצה אנושית עצומה בגדולה שיש בה שילוב של תמימות, תאוות בצע, אמונה ותחושת צדק שאין לה מתחרים ברחי העולם.  חברה של אש ולהבה, חברת הוידאו והסרטים, שבה ילדים משחקים ברובים, והחוש הויזואלי מאפיל על כל יתר החושים.  חברה שבה מועמד מוביל של תכנית ריאליטי יכול באמת ובתמים לעבור לריאליטי הגדול מהחיים – הפוליטיקה.   אני סבורה שדונלד טראמפ יהיה המועמד הרפובליקאי. אני עוד לא יודעת אם הוא יזכה בבחירות הכלליות, אבל זה הולך להיות קרב צמוד. ואם הילארי קלינטון תביס אותו (ובכלל לא ברור אם היא תהיה המועדת הדמוקרטית), זה יהיה במאבק, מגרדת בצפורניים את דרכה לנשיאות.  

 

הבעיה עם דונלד טראמפ, ג'ינג'י במזל תאומים עם ירח בקשת, שהוא לא לגמרי שפוי. וזו עשויה להיות בעיה עבור המנהיג של העולם החופשי. לצד זה, יש לו חוש הומור פנומנלי, יכולת לענג אנשים ששומעים אותו, להעלות את רוח החיים, לתת מקום ומוטיבציה להמוני קולות, ולבסוף לצאת כמנצח. סוג של.  אני חושבת שהוא מביא עוד משהו לדיון הפוליטי, עניין שלא ראינו כמותו מאז ימי ביל קלינטון בשנות התשעים כפוליטיקאי:  גאונות רטורית-בימתית.  לא כשרון, גאונות. גאונות בכל תחום שהוא, כמו שמיעה אבסולוטית, נתפסת כביכול כמייצגת שיא בתחום, אבל האמת היא שאיננה שייכת לו.  הגאונות מובילה למרחב אחר מזה שבו היא נובעת. בעוד כשרון מבקש להמשיך להשתפשף ולהשתפר בתוך התחום עצמו, הגאונות שואפת להמשיך הלאה. בדרך היא עשויה להרוס מה שיצאה ממנו.  דונאלד טראמפ הוא גאון רטורי, לא רק ברמה המילולית אלא גם ברמת ה-show, המופעות שלו, לכן הוא גאון רטורי- בימתי. השלוב של אויר ואש מעניק לו את המרכיבים הדרושים.  טראמפ נע על דינמיקה של דואליות כפולה (גם ברמת התאומים וגם ברמת הירח בקשת) היוצרת מורכבות מרובעת, מורכבות המכוסה בשעשוע: לא רק שהוא המועמד המבוגר ביותר מבין המתמודדים הרפובליקאים, הוא מרגיש כמו המועמד הצעיר ביותר.  לא רק שהוא ביליונר  מניו יורק שגדל למשפחת אליטות עשירה, בילה את כל ימיו בין אנשי האליטות הליברליות, בנה להם בניינים ומגרשי גולף, התחכך והצטלם עם כל אנשי הממסד וחלם להכנס לממסד, הוא נתפס כאנטי ממסדי וכאדם עצמאי המנותק מ"מועדון האליטות" שהשתלט על הפוליטיקה. לא רק שהוא מדבר עמוק ללבם של הנוצרים האוונגליסטים במדינות כמו איווה וטקסס, הוא התחתן שלוש פעמים וניהל חיים אישיים מאוד חילוניים, חיים  של ניו יורקר שיש לו הכל.   לא רק שהממסד הליברלי בארצות הברית פוחד ממנו כמו מגפה,  הוא הנחה בכשרון את ה-SNL, כיכב בשבע עונות מוצלחות של "המתמחה" ברשת NBC.  טראמפ מסוגל לתקוף את השמאל בקולו שלו  ( דומה למה שכתבתי בשעתו על וולבק והמהלך שנקט, כשהשתבש בשפת הליברליזם כדי לכונן התקפה מימין; וולבק הוא מזל דגים שהינו דואלי). 

 

השיח הפוסטמודרני השתלט על האליטות האקדמיות והפוליטיות במערב לצד שני תהליכים: 1) החלשות האפשרות הקומוניסטית.  2) עליית רמת החיים של ההמונים באותן מדינות, מה שהותיר את השמאל הקלאסי ללא אנשים שעליו להגן עליהם. הוא מצא אותם בדמות אוכלוסיות המהגרים ממדינות צפון אפריקה ואסיה, שהגיעו בהמוניהם באמצע המאה העשרים ככוח העבודה בשכר נמוך.

השיח הזה יצר את ה"פוליטיקלי קורקט" כיד מבצעית: הפוסט מודרניזם סתם את המחשבה, וה-פי.סי סתמה את הפה.  מה שבאמת עומד מאחורי הרעיון הזה : אין אמת – יש דעות,  לא היה ריבוי הדעות אלא הכחדתן.  לאט לאט אי אפשר לומר כלום. וכשקמות אוכלוסיות אחרות בעולם, המחזיקות סט ערכים אחר, הרוצות לאיים על הערכים עליהם אתה נלחמת והיית מוכן למות עבורם, אינך מבין שעליך להשיב מלחמה וגם לא כיצד להשיב אותה. מספיק לראות מה קורה באירופה. 

 

כשקראתי את "אמנות העסקה", שנכתב לפני 25, הרגשתי שמדובר באדם השואף ליותר: יותר מלבנות גורדי שחקים, יותר מלבנות בניינים. הוא רוצה לשנות והוא רוצה לעשות את זה גדול וכיפי.  החיים הם לא כיפים, האיומים הנשקפים לארה"ב ולערכי המערב הם לא כיף. אבל הומור נותן כוח להלחם בצורה נכונה, כוח לשמור על הערכים הנכונים.  הומור הוא לא אמצעי, הומור הוא ערך.  אנשים שלא מסוגלים לצחוק על עצמם או על העולם מסביבם, לעולם לא יוכלו לגייס מספיק כוח כדי להביס את האיומים ולעשות את המציאות טובה יותר.