ההעדר שלך נוכח

 

* אני מנסה להבין משהו בעצמי, משהו שאף פעם לא הבנתי.  יש לי רגישות רבה לאבדן, רגישות רבה להעדר.  אבל כשמישהו מת, מישהו קרוב אלי אפילו, שאהבתי,  אני  לא נכבלת באבל. אני כואבת את האבדן בכל נשמתי ומצליחה לעבור הלאה. תמיד רציתי להבין – איך זה?  בכל כך הרבה דברים אחרים אני לא ככה. לא הייתי ככה.    עד שהייתי בת תשע, גרנו מאוד קרוב לסבא וסבתא שלי. אפשר לומר שגם הם גידלו אותי.  הם היו הבית, ההמשך הטבעי של המשפחה הגרעינית.  הייתי אצלם כל יום. כשהייתי בת תשע סבי עבר ארוע מוחי. הוא יצא מזה בחיים, אבל לא חזר להיות אותו דבר. כתואצה מהסטרס, התפרץ אצל סבתי סרטן לוקימיה. שנה אחרי כן היא נפטרה. אני זוכרת את הרגע שבו אמי ספרה לי. עמדנו על צומת הרחובות בעיר הקטנה בה גדלתי. הייתה שעת ערב,  בדיוק חזרתי מחוג דרמה עם חברה, הוריה הורידו אותי על יד הבית. אמא חכתה לי, עיניה היו אדומות.  היא הניחה את ידה על הכתף שלי ואמרה שסבתא איננה.  היא אמרה את זה בקול מאד רך, לא נסתה להסתיר ולא נסתה לעשות את זה אחרת ממה שזה. אני זוכרת שנפלתי על הרצפה, באמצע הרחוב.  הברכיים שלי התקפלו.  ישבתי על הרצפה וירדו לי דמעות.  בכיתי כל הערב, בכיתי כל הלילה. בלוויה כבר לא בכיתי ממש. בשבעה פחות.  הכאב היה מוחלט, לרגע, והידיעה מוחלטת.  נפשי אימצה בצורה מלאה את כל מה שהאבדן אמר בלי מילים. לא ניסיתי להדחיק, לא ניסיתי לעשות רציונאליזציה (אם כי עד הלוויה היו לי ולחברתי מחשבות מצחיקות, אולי היא תתעורר בינתיים? כי הרי היו מקרים כאלה בעבר – כך שמענו). לא ניסיתי לחשוב ולא לעבד ולא להקל על עצמי. הלכתי עם האמת – במיוחד ברגע הידיעה, אבל גם בהמשך, אל תוך חיי – סבתא היקרה שלי, לאה, סבתא לא. 

 

* אני לוקחת שיעור על המחזות של חנוך לוין. די מהר היה לי ברור שמדובר באדם שלכוד בטנאטוס, ביצר המוות. שלכוד באבדן שהכה בו כשהיה ילד בן 13 ואביו מת. ראשית, לאבד אבא זה לא כמו לאבד סבא או סבתא.  זה לגמרי לגמרי נכון. בכל זאת,  העובדה שיש אנשים שכל חייהם לא יכולים להשלים עם האבדן, עם המוות, ואני אגיד משהו שהוא מנשמתי אבל הוא נכון: המוות הוא חלק בחיים.  ומי שלא מבין את זה בכל נפשו ובכל מאודו (כמו שאני הבנתי מהרגע שעמדתי על דעתי),  כשהוא נפגש בו, הוא ישליט עליו דקטטורה נוראה. מי שנותן מקום למוות בחייו, כבוד, מקום, כסא ריק (כמו  אנחנו משאירים לאליהו הנביא בפסח) – המוות והוא יחיו זה לצד זה, עד שיבוא זמנו והמוות ילך על צעדיו.  אומרים שהמוות מחייך אל כולם, אבל לא כולם מחייכים אליו חזרה.  זה נכון.  אבל אני משתדלת להביט בו.  להביט, לא להזיז את המבט. היום בנסיעה חזרה בן זוגי ספר לי על הלילה שאביו נפטר. בני המשפחה הלכו לישון, כמה שעות לפני כן, בארוחת הערב, עוד שוחחו שניהם בטלפון. כל חייו הוא היה אדם טוב שחי בנה קריירה ועשה טוב לעצמו ולמשפחתו.  הוא הלך לישון ובבוקר מצאו אותו במיטה ,ללא רוח חיים. מאז עברו 13 שנה, אני מבינה עכשיו שבן זוגי לא התאושש מזה.  היום הבנתי.  ומה שמדהים,  האדם שאהבתי ב-8 שנים האחרונות, שכיניתי  ההוא, עבר אותו דבר עם אחותו.  היא הלכה לישון כרגיל ובבוקר קמו בני המשפחה ומצאו אותה מתה על הרצפה.  ושניהם נפטרו מאותה סיבה – דום לב.  עבורי המוות הוא לא דבר מזוהם – אפשר לדבר עליו במובן של אבלות.  טקסי האבל, אני מבינה אותם. אני גם מבינה את חוסר התכלית שלהם. אני מבינה לפעמים את הדיבור לפני שהוא עוזב את השפתיים.  

 

*  יותר ויותר אני מכבדת את החיים, מבינה כל כך עמוק ואחרת את החיים. ימי אדם קצרים,  החיים הם כמו נצנוץ עיניים, כמו הבהוב של "כן" ברקע אטום.  כך צריך להסתכל עליהם.  כך אפשר לקבל את השבריריות שלהם בלי להישבר.  כך אפשר לבחור לרצות ולבסוף לצחוק אותם ועליהם, צחוק משחרר ואמיתי. צחוק שאיננו אמצעי אלא תכלית. 

 

2 מחשבות על “ההעדר שלך נוכח

  1. אני חושב שלקח לי חמש שנים באמת להתגבר על מות אמי, ואיבדתי בני משפחה בעבר, אבל יש משהו בלאבד הורה שפשוט מטמטם לך את המוח. מצד שני, אני מאמין שבפעם הבאה שאאבד מישהו יקר זה יהיה קל יותר. אוסיף ואומר גם שלומדים לחיות עם זה, אבל אתה אף פעם לא תקבל בחזרה את מי שהיית לפני. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s