אפס

 

לפעמים כשאני נוסעת ברכבת
בין הערים הדרומיות, כשאני רואה אנטנות על רקע שמיים אפורים, אני נזכרת, שואפת את האוויר שאני זוכרת ממנו, מהנשמה
שכתבה את הספר ההוא, שכתב כשעוד היה תמים יותר, אוהב, אחר, אני
מרגישה שהנשמה שלי מתנפצת לאלף רסיסים. 
אני מרגישה את הנשמה שלו בתוך שלי ואני כמעט מתנפצת.  אני כמו שכבה ארכיאולוגית, כמו קרקע שמתרוממת
ורוצה שכולם יראו את כל התקופות שהיא עברה. אני
מרגישה ריבוי בלתי נתפס בתוכי, וכל פיסה חופשיה, וכל פיסה מהנשמה שלי רוצה חירות עד
שהן לא רוצות להיות יחד, לא רוצות להיות יחד בתוכי, כנשמה אחת. זה מה שנשאר לי
מהאהבה שפעם ידעתי לאהוב. זה מה שנשאר לי ממי שהייתי פעם, לפני שהוא פירק אותי
ועשה ממני אפס. אפס כמותו.  

 

מחשבה אחת על “אפס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s