או משהו

 

משיחות עם ידידים רווקים,  אנשים בגילאי 45 – 35, תמיד עולה מן מצוקה,  תחושת תהום המישירה מבט … אני חושבת שמשהו בתרבות, מה שקרוי חילונים עירוניים, משהו פשוט נדפק.  כל אותם אנשים שנאחזים בנפש אחרת, מבקשים שבדידותם תגע בבדידותה (כמו שכתבה לאה גולדברג).  רך, מכמיר לב אך גם אכזרי. כמה אכזרית הבדידות כלפי הזולת? כשאתה רעב ומישהו עשוי להיות הארוחה שלך,  מוטב לטרוף.  אין לרחם.

ידיד שלי ספר על בחורה אחת,  הם שוחחו במשך שעות, ולא הסכימה להפגש. היא חושבת לעשות תינוק עם ידיד גיי. בהמשך הציעה לו שיעשו סקס חסר מחוייבות כי "כך חווה את החיים במלואם".  מה לא בסדר בבחורה הזו?  להפגש לא, סקס כן. כאילו שאם נלך למקום הכי אינטימי נוכל לבטל את האינטימיות. לאיין אותה. האינטימיות מתהווה בדרגי הביניים, בישיבה המביכה בבית קפה, בגוון העיניים, בטעם הלבוש. ומעל לכל המבוכה נחוצה ליצירת קרבה.   אמרתי לו שיעבור הלאה, שיפסיק לתת לבחורה הזו לפגוע בו.  אני יודעת שהיא נגעה בלבו ופצעה אותו.  מישהו אחר כנראה נגע בלבה ופצע אותה. וכך זה ממשיך, חוק שמור הכאב הזה, חוק השבר. או משהו. 

 

 

אני קוראת ספר מרתק על תחום הזוגיות והנישואין במאה ה-21, שנקרא DATE- ONOMICS. הספר חובר על ידי ג'ון בירגר,  עיתונאי וחוקר עבור Fortune magazine, CNN ועוד, דוקטור ומרצה גם באונ' בראון בארה"ב.   הטקסט מדבר על המניעים והסיבות לקושי של נשים בנות דור ה-x,y וכן הלאה, בעיקר נשים בוגרות אוניברסיטאות, למצוא בן זוג ולהנשא.  הוא ניגש לבעיה בכלים סטטיסטיים שקושרים את הבעיה הזו לנטייה של נשים משכילות להתקבץ בערים גדולות בהן יש פער כמותי, לטובת הנשים, בין מספר הגברים ומספר הנשים בעלי התואר האקדמי המשתייכים לסצינת ההיכרויות.  הוא מנתח גם מספר חברות, בין היתר תת חברות דתיות כמו הקהילה האורתודוקסית יהודית בניו יורק, קהילת הנוצרים המורמונים ביוטה ואת הערים הגדולות בארה"ב על פי יחס המינים (ניו יורק היא העיר הקשה ביותר עבור נשים משכילות למצוא בן זוג למטרת נישואין). הוא מנתח גם את ההתנהגות של גברים ונשים, להבדיל, באוכלוסיות בהן יש רוב נשי או רוב גברי, ואת ההשלכות של המצבים הללו על יכולתם של גברים ונשים להינשא.  

 

                     

 

על רקע כמויות אסטרונומיות של נשים משכילות, בעיקר עירוניות, רווקות או גרושות כרוניות, עם המון סמני שאלה, בחברה החילונית או בחברה הדתית, מובן שיש גורמים שאינם תרבותיים היוצרים את הבעיה. מדובר בספר מדוייק מאוד ואמין.    כמו כן אני סבורה שנכון לערב אבות (ולא אמהות)  בהכוונת בנותיהם לנישואין. אבות יודעים איך גברים חושבים, שכן הם גברים בעצמם. עליהם להתערב ברמה סבירה בייעוץ והגעה להחלטות, וכך לעזור בבחירות הנכונות (אם הבנות מעניינות להנשא).  בעבר אבות התערבו בנושא נישואי הבת מהזוית הכלכלית. כיום, נשים מגיעות לעתים להנשא שלא מתוך אילוץ כלכלי אלא צורך פסיכולוגי בהקמת משפחה וכן הלאה.  ולכן האבות "יצאו מהתמונה"ץ אך זו טעות! וזהו גורם להרבה בלבול אצל נשים צעירות, שנוטות לחשוב מהלב. אבות צריכים להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. כמי שהתחתנה בגיל 31, לשמחתי, אבי ואני כמעט תמיד היינו קרובים. הוא ייעץ לי גם בנושא לימודים אקדמיים ועבודה וגם, כשהייתי צריכה, בדרך להתנהלות שהביאה אותי לנישואים. 

 

 

מפגש

 

אני רוצה להאמין שההסטוריה של האושר משלימה את ההסטוריה של האומללות. להבחין בשנויי ההסטוריה איננו דבר קל. ההסטוריה נראית אדישה רוב הזמן.  ובצמתים החשובים, כפי שציין יובל נוח הררי, ההסטוריה פונה בצורה אקראית. היכולת להביט בנצח האדיש, בעולם, ולראות דרכו מישהו מוסרי  – זהו המעבר לאמונה.  חלילה, אין פה זריקה של השכל החוצה. אלא,  שמוש מורכב ומוכלל יותר לשכל והלוגיקה האנושית.   אמונה היא תוצאה של מגע, מפגש, באמיתות מסויימות.  השכל תפקידו לאמת, אבל הוא לא יכול להפגש. המפגש כולל את כל המרכיבים של הנפש האנושית (ביניהם השכל).  

 

אחד הדברים המפתיעים שקרו לי בשנים האחרונות הוא ההשתנות של האני.  הפכתי להיות אני הרבה יותר, למדתי מי אני. אבל ככל שלמדתי כך התרחב האני והפך גמיש וכללי. והלימוד, מורכב ותובעני. למשל, למדתי שיש לי מה לומר לאחרים. פנו אלי, בצורה אקראית ובלתי תלויה, שתי נשים שאני מכירה מפה ושם ורצו שאלמד בקביעות את ליקוטי מוהר"ן. כן פנתה אלי מישהי, אישה מבוגרת ממני, ובקשה שאלמד מתוך כתבי הרמח"ל.  הפניות האלה הביכו אותי אבל הן גם רמזו שבעתיד אצטך להעמיק בטקסטים הללו ובטקסטים נוספים ולהעבירם לאחרים.  זה לא יהיה קל, אבל אין ברירה.  את השנתיים הקרובות אני מקדישה לספרות ולכתיבה.  זה תובע ממני הרבה ובא על חשבון הקריאה והלימוד. אבל אני חייבת לכתוב הכל ולהשתחרר מזה. לא, זה לא מדוייק. אני חייבת לכתוב כי זה חלק מהמהלך הכללי.  ולמרות שאני אוהבת לחשוב שזה קשה, זה קל יותר.  קל להפגש עם הזולת דרך הכתיבה – קשה להפגש פנים מול פנים.