ככל שאני מתבגרת עוברים דרכי יותר תכנים רוחניים. הצפיפות היא עצומה ואני נאלצת להענות. שתי תחושות נוספות להתבגרות: הראשונה, יש תכלית לכל ועם השנים היא הולכת ומתבררת. השניה, אין תכלית והכל הוא תנועה לקראת הסוף (כלומר המוות). המחשבה שאמות היא בלתי נתפסת. נכון, נבילת הגוף מכריעה ותכריע אותי, אבל כוונתי לרוח החיה בגוף החזק שלי עכשיו. והרי המוות הוא לא רק נחלת הזקנים. עם המוות נלחמתי בגיל 16 , הגיל בו זכיתי לאהוב בפעם הראשונה ולהיות נאהבת. אהבת אמת מלמדת את האדם על סופו. היא מעכבת, האהבה, ורק מעכבת. את מלוא התפתחותי הרוחנית דרך האהבה השלמתי בגיל 24, כאשר אהבתי פעם נוספת. אלו שני שיעורים, אחד על דרך הטוב ואחד על דרך הרע. שניהם מורים על אותה האמת.
קשה, בגילי, להרגיש כמו שאני מרגישה. אני מרבה להזכר במותה של סבתי האהובה שנפטרה בגיל 65 ואני הייתי בת 10. זו הייתה הפגישה הראשונה עם המוות. אטום, מוחלט. קיוותי שבין הזמן הקצר של ההודעה על פטירתה ועד הלוויה, תתעורר לחיים. אני לא מרבה לחשוב על המתים, גם לא מרבה להתאבל. משהו במוחלטות המוות מחסן. אבל הוריי, הם אינם צעירים. המחשבה על כך מסבה תחושת תבוסה… המחשבה על כך שלא יהיו – הוריי?! הידיים שאחזו בידיי הקטנות ולקחו אותי מהגן בדרך הביתה. הוריי האהובים, הנערצים. אני אומר משהו פופוליסטי: כל אדם שאי פעם פגשתי. הנה, המכלול אבד את החוויה כי ליבנו לא יכול להכיל הרבה אבדן. ומה עם אלוהים? אני רוצה לגדף אותו אבל איזה תוצאות זה יביא? הוא מכניע אותנו, כן, שחקנים על בימת המחזה שכתב ושכתב. יש לי כעס עצום אליו. לא רק על המוות בעולמו, לפעמים גם על החיים. על הפער ביני לבינו, כן, קצת זעם ניטשיאני. בסוף האהבה היא צורה של כעס בלתי נתפס…אתה כל כך כל כך כועס, וזה נכנס לך בפנים ולבסוף, אתה מובס; אוהב, אוהב ושוב אוהב.
לקחתי את הכלב שלי לפני כמה זמן למשרד, וזה מה שקרה: 
חוויות חשקניות 