כך פתאום

 

חסרה לי השירה פתאום, חסרה כל כך.  ברחתי ממנה, כי אין מה לעשות השירה זו אמת, ואמת ו-מת זה כמעט אותו דבר. "את באת מהשירה" אמר לי אחד המשוררים המחוננים בארץ.  ולא רציתי לשמוע, שנאתי אותו על שאמר את זה.  ואחרי כן, כנראה הסופר הכי משמעותי/ידוע וואטאבר (אין כוונתי לזקנים ההם עם הסוודר), כמה שמחתי שהעריך את מה שראה בסוף, שאני מזנקת. ותכלס כשאת מזנקת את לא צריכה אף אחד שיאמר, יודעת שאת high on life.   יש רק תחום אחד שאני חושבת (אולי אני טועה) בו יש לי וירטואוזיות מסויימת טבעית, וזה לימוד המקורות היהודיים, לא משנה תלמוד, אמונה, כולם. זוכרת שלקחתי את התלמוד של אבא ופתחתי במסכת יבמות (נדמה לי) קראתי מהר איזו סוגיה  די מסובכת והזויה, וקלטתי די מיד שמדובר על מצב שקיים היום עם התפתחות הטכנולוגיה ושזו הלכה שרלוונטית בכלל לאלפי שנים אחרי, אבל היסוד שלה הונח שם, וגם קלטתי בדיוק מהי.  ואז אחרי כמה עמודים נכתב מה שאמרתי!   החשיבה שלי זורמת בתחומים האלה כמו נהר. אבל בדיוק בגלל זה אני נמנעת. לא רוצה להלכד בלימוד, רוצה לחיות.  

הבנתי שהחיים הם סיבת עצמם, זו הייתה מתנה גדולה מאוד שקבלתי. לאחרונה הבנתי את זה, הבנתי. אני כבר לא מחפשת מעבר לחיים. יש בי מן אושר חדש, ידיעת סוד עם חיוך, כי הבנתי משהו מאוד גדול, שהחיים הם הם, הם – הם הדבר עצמו!  איזה אושר להבין את זה, איזו שמחה.  החיים ככללותם, ללכת לעבודה לנסוע באוטובוס, לראות סרט עם חברים, לזמום מזימות, לאכול אורז, כאילו החיים. אני לא מחפשת רגעי התעלות (טוב, לפעמים כן) – כוונתי לחיים כשטף ולא המרווחים. הבנתי שהם הדבר. לצערי אין לי מילים להסביר את ההשגה רק לחזור שוב על מנטרה מאוד מטופשת. 

זורמים בי גלים בלתי נתפסים של תשוקה, אבל הם לאו דווקא מנותבים לגוף. זה כל כך מדהים שזה ככה, אני יכולה לשבת מול המחשב במשרד או ללכת לפגוש חברות ולקנות בגדים או להכין פסטה, ופתאום אני נקרעת מתשוקה, נקרעת. ואז אני חיה, כל כך חיה, וזה אושר. התשוקה ממלאת אותי אושר, אני מרגישה כאילו הרימו את המתג והחיים נדלקו. חבל שאנשים רואים בתשוקה רק את מה שהם לא יכולים להשיג, במקום מה שהיא: חיים, חיים וחיים. 

תמיד שאלתי את עצמי, איך זה שאדם כל כך שברירי ורגיש כמוני, איך זה שאני ככה חזקה ? אולי זו השטחיות דווקא, הרצון לאסתטיקה ומעמד חברתי.  אולי שאני אדם טוב וקצת טמבל.  בפנים ישנם כוחות, תסיסה, כי בתוכי אני בזה לחולשה וסוגדת לכח. לא במובן פשיסטי אלא שכח מהלך עלי קסם. אני אוהבת כח ולא כל כך אוהבת צורך והזדקקות. כל מי שחושב שהזדקקות תביא לו מזור טועה. אלא אם הוא הופך את המציל לנזקק, אבל זה רוע.  אדם צריך ללמוד את עצמו ולעסוק בלימוד זה יותר מכל שאר הדברים האחרים.  מי שבאמת יודע לכתוב שירה גם יודע על בריאת העולם יותר מרוב הרבנים. ומי שהוא מוסיקאי וכותב שירה, אז הוא כבר יכול להתחיל לברוא עולמות בעצמו. אומרים על רשב"י שהיה כזה, אבל מי יודע? 

 

2 מחשבות על “כך פתאום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s