הערה קטנה על סיבת החיים

 

לפני כמה זמן התפרסמה ב"הארץ" כתבה שכללה ראיון עם אורנה דונת, דוקטורנטית וחוקרת מגדר, שעשתה קריירה על כך שאינה רוצה ילדים. זכותה לא לרצות ויש עוד נשים כמוה, אשר, לדבריה, סובלות מקטרוג מצד החברה ואפלייה על בחירתן. למרות שכתבתי משהו בתגובה לכתבה,  הפוסט הזה לא הולך לעסוק בכך.  

אני רוצה לדבר על משהו אחר – החיים והסיבה להם. עניין קטנטן ושולי 🙂 אנסה לא לעשות את זה פילוסופי.  בגדול, כל דבר בעולם קיים מסיבה או צורך כלשהו.  מעטפת של במבה קיימת כדי להחזיק בפנים חתיכות במבה.  דלת קיימת כדי לתחום את הבית אליו היא מובילה. ספרים קיימים כדי שיקנו ויקראו אותם. איפור קיים כדי שנשים יתאפרו ויתייפו.  לכל סיבה כזו, יש שרשרת סיבתית שלמה שנובעת ממנה.  וככל שמרחיקים,  השרשרת הסיבתית ארוכה וסבוכה יותר. בגדול, אפילו החלקים התיאורטיים והלא תכליתיים ביותר במציאות, יש להם סיבה. לפעמים זו סיבה משוערת, כלומר, הציפייה שהם יצדיקו את עצמם בסיבה. דוגמא: פיזיקה תיאורטית. בסופו של דבר המחלקות של הפיסיקה התיאורטית נתמכות כי מצפים שיהיו למחקרים גם השלכות מעשיות כלשהן, כפי שאכן היה בעבר. הכל בעולם פועל או מונע מסיבה. להיות חלק ממערכות החיים, בין אם מערכות שמוצאים בטבע ובין אם לא, זה אומר להיות תוצאה של סיבה.  יש דברים שעדיין איננו מבינים מה הסיבה להם (למשל:  הג'אנק די.אנ.איי, אותו חלום עצום בגנום שלא מקודד לגנים ידועים).  יש כמובן הרחבות או יוצאי דופן, אבל גם הם חלק בסיבתיות – אם לא ברמת הפרט אז ברמת הכלל. משהו שאין לו סיבה ואין לו תכלית לא ימשיך בהסטוריה. אולי הוא יופיע לזמן מה, כמו מרכבות סוסים, ואז יימוג וידעך בהדרגה.  אבל מה  הדבר היחיד שלא נענה לחוקיות הזו?  החיים. היצורים החיים עצמם.  כן, יש תופעה שמובילה לחיים (סקס), שרשרת סיבתית מכאנית שמובילה לכך שיופיעו. אבל הסקס לא עונה על צורך או מניע לכך שיהיו חיים.  דווקא הצעד הגדול ביותר במדע, שהינו המצאת הפריית המבחנה, מצביע בדיוק על זה: החיים יכולים לנבוע מסקס או יכולים לנבוע בהפרייה מובחנת במעבדה. החיים הם תופעה רחבה מאוד מבחינה ביולוגית ומכאנית, יותר מהסקס. אבל כל זה לא מדבר על סיבה. הסקס או הפרייה המבחנה הם אמצעי להבאת חיים. אז מה הסיבה  לחיים? החיים עצמם.  ילד, אדם אחר בעולם, מרגע שמופיע יוצר אתו את הסיבה לכך שהוא נמצא.  החיים הם סיבת עצמם.  גם החיים ניתנים לחלוקה: אדם וחי וצומח.  ולכן יש גם הגיון רב בתורת האבולוציה. כל דבר בעולמנו הוא תהליך. מובן שגם האדם עצמו יהיה חלק מתהליך. אין בכך שום דבר רע או מפחית. אבל האדם הוא החיה היחידה שיכולה לבחור שלא להביא חיים. למשל, אותן נשים.  האדם יכול לבחור, ולכן הוא צורת החיים הכי סיבתית שיש. זה נכון, גם כלבלב הבישון המתוק שלי הוא סיבת עצמו, אבל בניגוד לי אין לו ממש בחירה. אם יוכל – ימשיך. דבר נוסף אין לו – מודעות למוות.  לי, יש.  ודווקא מתוך עקרון הבחירה של האדם, זו צורת חיים שהסיבה לה, כלומר היא עצמה, היא הגדולה ביותר.  אבל מה עוד הוא סיבת עצמו ? על פי הרמב"ם, הבורא.  אם כן מה , אני חושבת שאני אלוהים? לא חלילה.  כי מבחינה מכאנית כמובן שאינני סיבת עצמי. כמובן שאני סופית, מוגבלת ומלאת טעויות ופגמים כרימון.  אבל מבחינה מוסרית אין שום סיבה אמיתית לקיומי.  וזו התשובה לד"ר דונת ושאר 600 התגובות לכתבה.  החיים הם סיבת עצמם.  למה להביא ילד לעולם?  שתיקה.   מה הסיבה שאת קיימת? שתיקה.  וזו התשובה האמיתית, כי מה שהוא סיבת עצמו לא יכול אלא לענות בשתיקה, הצורה היחידה הכוללת את הכן וגם את הלא. 

 

 

 

   
     

 

אריות

 

זה סוג של משחק קלפים וכרגע בא לי לשחק.  השמש שלי, שמכתיבה הכל, היא במזל דגים. אבל הירח במזל אריה. האופק, למי שמתבונן מרחוק, הוא במאזניים. שם אני דיפלומטית יפה ואדישה, וכשמתקרבים אני אדם מקסים וחם. כשמתקרבים יותר אני קרה ונוקשה כגרניט. ואגואיסטית. אבל מי לא? בד"כ אנשים לא צריכים להחליט החלטות קשות כאלה, האישיות מזגזגת בין השמש לירח בטבעה. במקרה שלי, יש נתק גדול ביניהם מבחינת האיכויות שכל אחד מביא, מדובר על בחירה. אני בוחרת להיות אריה ופחות דגיגה.  אריה הוא מזל נכון לאמצע החיים. דגים – לסופם. אם אזכה להזדקן (חחחח), אחזור לשוט במיימי התודעה הדגיגית. או משו. בינתיים אני רוצה למלוך, אני רוצה לענג את האגו הרעב והדחף לעצמה. והיצר כמובן, היצר.  למה לא אמרו שיצרים הופך להיות כזה?   בקצור, כמו שיש כאלה שאוכלים חומוס בעכו כדי להתחבר לערביות,  אזרח כשמש ואתחבר ללביאות. והאריות? בכוונה עוד לא אמרתי מילה על האריות. אלו הגברים הכי מדהימים שהכרתי. 

 

הערה על כוח נשי וגברי

 

הרבה פעמים נדמה לי שהדבר הכי משמעותי שאישה עושה, יוצרת או הוגה, איכשהו יתקשר לגוף שלה. לנשיות, ל-כוס.  יש נשים שאצלן זה לא קשור.  ואז הנשיות היא עוד פרט בת.ז שלהן.  אבל זו הבעיה, שזה לא קשור.  הכשרון שלהן יכל להתקיים בגבר ויכל להתקיים באישה. כלומר, יש ניתוק. אבל הגבריות איננה מנותקת מהתוצאות שלה. הגבר לא מביא חיים, הוא מביא את התופעות עצמן לעולם. בתשוקה הגברית יש יסוד לא אישי, אובייקטיבי. לכן היא מתחילה בכך שהאישה היא אובייקט. כמובן, אם יש אהבה, הגבר עולה מעלה מהמקום החייתי ומצליח להרגיש ולהקשר למישהי. אז, יש לישות הזו קטגוריה אצלו: 'אישה'. בדיוק כמו בספור אדם הראשון.  האדם עבר על כל החיות עד שהבין שאינן שוות לו. ואז הגיעה האישה והוא הבין. אבל כדי להבין הוא היה צריך לעבור בחיות, בחייתיות.   האישה לא עברה את כל המסע הזה.  

אישה לא צריכה לעבור על עשרות גברים ולהתפלש בבשרם כדי למצוא גבר אחד דרכו תצליח להרגיש ולהקשר. לא כך עובד המנגנון הנשי. האישה יודעת, לפני שהיא שואלת, שהמהות היא קשר עם זולת מיוחד – עזר כנגדה.  אז מה הבעיה? הבעיה שאנחנו, גברים ונשים, חיים בעולם. אנחנו חיים בתוך הזמן, בתוך התהליך. בחרנו את הרפרנס הגברי של התהליך. זו בעיה לנשים היום, כי נשים רוצות להיות הרפרנס הזה – והן לא.  כלומר, עוד לא. הן צריכות לעבור עוד משהו. והגברים צריכים לעבור עוד משהו כדי שזה יקרה. בינתיים אנחנו מין יצורות כלאיים. אנחנו צריכות להגדיר לעצמנו מהי נשיות – מי צריך להגדיר דבר כזה?  מי בכלל צריך להגדיר? גברים מגדירים – נשים יודעות.  גברים צריכים שיבינו אותם, והם צריכים להבין אחרים (ואחרות). נשים, כמו שאמר אוסקר וויילד, אינן צריכות שיבינו אותן. הן צריכות שיאהבו אותן. 

 

ערגות

 

התחילה שנה חדשה.  לפני ששה ימים חלמתי חלום. היה שם גבר ידוע, והיחס בינינו היה מלא ערגה מינית.  לפני יומיים, כשיצאתי מהרכבת והלכתי מהר בבגדים היקרים, החדשים שלי, ראיתי את הגבר הזה הולך מולי. אני חושבת שהוא ראה אותי אבל אני לא בטוחה, בהיתי בטלפון הנייד והשתדלתי להראות כמה שיותר עסוקה. על השיער הבלונדיני שלי היה כובע אפור, שנתן לי מראה מגניב ואדיש.  בפנים התפוצצתי מתשוקה.  כל השנתיים האחרונות זה היה ככה. מידי פעם הוא הוא היה מופיע בהזיות שלי. בד"כ היינו בדירה, ישבנו בסלון ואז עברנו לחדר. היינו עוברים על סט מסויים של תרחישים ובסוף הוא היה הולך והייתי שוכחת ממנו. אני לא יודעת למה אבל הגבר הזה, בניגוד לאחרים, אף פעם לא הרגשתי שהוא עובד עלי כדי לקבל משהו. אפילו בהזיות שלי. הוא לא נתן לי תחושה שהוא קרוב אלי רגשית, וגם לא הרגשתי ככה.  ידעתי שהייתה נקודת שהוא חשק בי מינית. לא בגלל משהו מיוחד, אלא כי אני אישה צעירה ואסתטית והוא גבר חזק וידעתי לשחק.  זה היה הרבה יותר טוב ככה.  אבל החלום הזה לא בא לי במקרה. אני מרבה לחשוב על "עיניים עצומות לרווחה" של קובריק.

 יותר מכל סרט שראיתי, זה מנסח במדויק את המיניות שלי, את הקשרים בין המיניות הפרטית למערכות הכוח. כמו שאמר אוסקר וויילד, הכל בעולם זה סקס חוץ מסקס. סקס זה כוח.  מה שאני אוהבת בסרט זה השילוב של תת עולם וטקסיות. מצד אחד, טקס מבקש להיות נוכח ומואר. מאידך, החברה שמקיימת את הטקסטים, מחביאה את הכל בתת עולם משלהם.