בשנים האחרונות אני הרבה פחות מתחברת לאנשים מהסוג שהתחברתי אתם בעבר, בשנות העשרים לחיי: כל מיני כאלה מערים עשירות שהיו ביחידות בצבא, ששייכים למעמד הסוציואקונומי הגבוה בחברה. כאלה, נו, מה ששקרוי אשכנזים שורשיים שהוריהם נולדו בארץ והסבים שלהם באו מאירופה או ארצות הברית.  נו, כאלה שחשבו שהמדינה שייכת להם (עד הבחירות האחרונות).  בקצור, השבט הלבן(?). עכשיו, עם או בלי קשר, ילדותי עד גיל 11 גדלתי בעיר קטנה ודי ממוצעת ומטה במרכז הארץ. גדלתי והייתי בבית ספר עם אוכלוסייה עממית ממעמד סוציואקונומי נמוך יותר. בגדול, המשפחה שלי הייתה כנראה כזו. מאז דברים השתנו ודווקא ההורים שלי הפכו ליותר עמידים (בגלל ירושה או החלטות פיננסיות נכונות) והתקדמו.  מגיל 11 ואילך גדלתי בעיר גדולה ויותר עמידה, הלכתי לתיכון מאוד מוצלח והתחלתי להסתובב עם מעגלים חברתיים אחרים.  אבל עדיין, כנראה הילדות היא חלק יותר מהותי ולכן החיבור הרגשי הוא לאוכלוסיות יותר עממיות, מה שזה לא אומר. אוקי יש פואנטה לפוסט החצי פוליטיקלי קורקט חצי לא פוליטיקלי קורקט הזה;  מה שמרגש אותי בבחירות בארצות הברית זו התחושה, שתמיד לוותה אותי, שדווקא באוכלוסיה העממית ובעיקר כשממצעים על ציבור זה, מגיעים לעומק ותבונה. שהם רואים בצורה חדה דברים שבחלקים היותר עמידים (ומוגנים אולי) לא רואים. וזה מנחם כי זה נותן תחושה של צדק שיש בעולם. ויש, למי שמאמין, צדק המצוי בעולם.  

 

טראמפ

 

טוב, עוד קצת פוליטיקה אמריקאית ומר דונאלד.ג' טראמפ. יש הרבה אי הבנה באשר למניעים לעלייתו כמטאור בשמי הפוליטיקה האמריקאית.  ראשית, אני חושבת בשלב זה שהוא ייבחר כמועמד הרפובליקאי ויש לו סכוי טוב להבחר כנשיא (אם לא יהיו חריגות בלתי צפויות). בניגוד לציפיות, טראמפ יהיה נשיא טוב לאומה האמריקאית, שונה מאוד ממי שהוא כמועמד.  מה שמאפיין אותו זו אישיותו הדואלית ויכולתו לספוג את הסביבה כמו ספוג, לצד שמירה על רצון עצמאי ואינדבדואליות. האישה שהכי משפיעה עליו היא בתו, איוואנקה טראמפ, שנשואה ליהודי ועברה גיור בעצמה. אני לא חושבת שטראמפ עצמו חש זיקה או חיבור מיוחדים לגורל העם היהודי ומדינת ישראל. אבל בתו תשפיע עליו באופן חיובי וממושך כלפי ישראל.   בנוגע לכלכלה האמריקאית, שזו הסיבה העיקרית שהבוחרים הולכים אחריו, יש לו הבנה נכונה ובריאה. יש לו יכולת לעורר ולהזרים אנרגיה חיובית וצעירה בעורקים המוסאבים של מוסדות שונים ומשונים שגרמו להרבה מהמשבר הכלכלי.  הוא לא מפחד להתמקח חזק עם מדינות אחרות שעושות סחר עם ארה"ב ומרוויחות מליצא לה מוצרים (סין למשל, מדינות אמריקה הלטינית). הוא יודע שהם צריכים את ארצות הברית כי אחרת הכלכלה שלהם תפול. הוא לא שונא אותם אבל רוצה להרוויח מזה. הגיוני.  בנושא המדיני, אני סבורה שמה שייעשה זה להקיף את עצמו ביועצים המוכשרים ביותר, וייטה לקבלת החלטות משותפת ופחות אינדבדואלית. הוא יסתדר לא רע עם מושלים ונשיאי מדינות ודיקטטורים. הוא מבין את השפה של הדיקטטורים ויודע לדבר בה (למשל פוטין, ונסיכי מדינות ערב).  מעל לכל זה ,הוא יכול להכניס לסדר העולמי תחושה של  תנועה, משחק הומור וגם תקווה. כן, תקווה. נכון שיש לו פה גדול מלוכלך ואין לו בושה והוא חסר גבולות. אבל בסופו של דבר מנהיג נמדד בהשפעתו על כלל המערכות ועל מעשיו. ודווקא פה, בהשפעה ובמעשים, הוא חזק ונכון יותר להישפט מאשר בדיבור. ופה הוא גם יפתיע לטובה.  מה שבטוח? הולך להיות מעניין. 

 

Sincerity is the most important part of politics. Once you can fake it, you got it made

 

---

 

 

לקוראיי הנאמנים, לא יודעת אם שמתם לב אבל אתם מקבלים פה, בבלוג הצנוע שלי, תחזית מדוייקת מקיפה ועמוקה יותר של הפוליטיקה האמריקאית (והאטמוספירה הגיאופוליטית האופפת אותה), יותר מאשר שלל עיתונאים מטופשים ב"הארץ", "וואי נט" ערוץ 22 וחבריהם. אז השארו עמנו! 🙂   ואם תעקבו תזכו לדעת לפני כולם לאן הולכת המגמה.  אין דבר יותר כיפי מלעשות תחזיות הרבה לפני כל מיני עיתונאים וחזאים שונים ומשונים. Yay!

 

אניווייי, מצורף פה לינק לספרו של טראמפ, The art of the deal, ספר שקראתי והמלצתי עליו כבר לפני כמעט חמישה חודשים.  ספר נוסף, גם הוא משנות תשעים (כן כן אנחנו חווים רטרו לניינטיז גם בתחום המחשבה הפוליטית ולא רק בטלוויזיה),  The clash of civilazations מאת סמואל הנטיגטון. יש משהו מרענן בלקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, מפני שבמרחק עשרים שנה ניתן למיין את הדברים המדוייקים והלא מדוייקים שהוא כתב. וכשמתמקדים בתחזיות המדוייקות, הן נהפכות ליותר מובהקות אפילו בהשוואה לזמן שבו נכתבו.  

 

החומר ממנו עשויות הערגות

 

מידי פעם אני חושבת עליו, הגבר שאני נמשכת אליו כבר שנה שנתיים. הוא מזל אריה, כנראה המזל שהכי מדבר אלי כבר תקופה.  אחרי שקלטתי שמזל תאומים לא, מאוד לא מתאים לי.  בקצרה, מה שכל כך מושך אותי זה הכח הזה. הכח שלו. אני אוהבת כח, זה הדבר שהכי מרתק אדם שחצה את גיל 30. אנשים אחרי גיל 30, כל מה שהם רואים זה את השביל להצלחה. אולי, כנראה.

הרי פעם האמנתי למילים, לדיבור. אחרי מה שקרה לי עם ההוא, הפסקתי.  אני לא חשה שאני יכולה להאמין להן וללכת אחריהן. אחרי שגאונות הדיבור הובילה לכיוון מנוגד למוסר ולאנושיות.  הבעיה עם גברים מאוד דומיננטים, כמו אלה שציינתי, ואולי לא ברור מהבלוג המעורפל שלי אבל אלו אנשים ידועים ומבריקים ומצליחים שעברתי בחייהם בדרך לא דרך שכזו, מור אור לס, תלוי מי מהם. אניוויי, זה מעניין כי מה שמושך אותי זה לא העובדה שהם ידועים או מצליחים או עם מעמד, זה יותר לשבור את כל אלה ולאפס את זה. אותם. לאפס את הערכים האלה שמושלים בי. כמו גבר שסנוור מיופייה של אישה וממתין לקמט הראשון על פניה. כי עם הקמט הראשון הכל ייעלם. 

 

תהילה ושתיקה

 

יש אנשים שאצלם, הפנטזיה היא משהו שלעולם איננו נגיש.  בפנטזיה שוכנת התהילה הגדולה, התהילה המרה ביותר.  וכוס התרעלה האולטימטיבית של הפנטזיה, עבור אנשים אלו, היא האהבה. כוס האהבה שלהם תמיד מצופה זהב מזוייף.  בדרך כלל אלו האנשים שיכולת הנסוח שלהם היא מושלמת. הם יודעים לדבר והם שולטים בדיבור.  הם אנשי המילים והמחשבה. אנשי האויר, אם נרצה.  התחלתי את חיי כאשת אויר.  ההבדל הוא שאצלי, הפנטזיה והמציאות דווקא כן נפגשות.  ואז הן נפרדות. לכן אני מסוגלת לומר על עצמי, באמת, בתמימות מסויימת, שאני מאמינה. אני אדם מאמין. לכן אני מסוגלת להיות ילדה גם בגיל 31.  לכן אני לא אדם נוסטלגי.  ולכן לא אבדתי את  האמונה שלי באהבה. 

גם היום,  אחרי כל מה שעברתי,  אחרי שנפצעתי,  אני עדיין מאמינה בה, באהבה.  הפציעה האחרונה, והקשה ביותר שספגתי החלה בגיל 24. היא נמשכה כמעט שבע שנים. כמעט שבע שנים לקח לי להתאושש ממנה. ועדיין, למרות הכל אני מאמינה באהבה.  ויותר מזה, אני כיום אדם מאמין.  בחרתי להמשיך להיות ילדה. בחרתי להמשיך להאמין לילדה שהייתי. לא מתוך רציונאל שכלי אלא מתוך מקום תמים אמנם, אבל אמיתי. בחרתי ללכת אחרי האמת ולא אחרי ההגיון דווקא. אם האמת וההגיון נפגשים – מה טוב. ואם הם נפרדים לעתים, אני מוכנה לחיות עם זה. אני מוכנה לחיות לפעמים בעולם שאני לא מבינה אבל מאמינה לאמת שלו.  אני מוכנה לגמגם, לא לדעת את הדבר המדויק ביותר, אבל להרגיש שהאמת עוברת דרכי כמו אש בסנה בוער – סנה בוער ולא כלה. 

אולי מכל היסודות, יסוד האויר, המציין את המחשבה והדיבור, הכי מפחיד אותי. זה כנראה מפני שהייתי שם.  חשבתי כל כך מהר שלא עמדתי בזה. יכולתי להתנסח בצורה וירטואוזית ועדיין הייתי בפנים עצובה. בפנים ידעתי שזה לא אמתי.  ורציתי אמת, יותר מכל רציתי אמת. הייתי מוכנה לוותר על התהילה של הדיבור בשביל האמת.  אין לי את כל האמת. לאף אחד אין. אבל יש לי רסיס. והוא שלי, ורק שלי.  אני מאמינה באהבה ואני מאמינה שהעולם איננו גיהינום. ושהחיים הם טובים ויש משמעות לחיים.  ואני מאמינה שיש והפנטזיה והמציאות נפגשות על כוס קפה. יותר מפעם אחת בחיים.  ושלא הכל צריך להבין. ולא הכל צריך לנסח. מותר לשתוק. אפילו רצוי. 

 

 

החיים שלי כל כך יותר גדושים היום משהיו פעם. עבודה ונישואים בהחלט עושים אדם לחלק מהחיים.  ואחרי שכל שנות העשרים שלי עברו עלי בתחומים ופקולטות ואזורי זמן אחרים, סוף סוף אני עושה מה שהתכנסתי בגיל 16 לעשות אבל דחיתי מעליי שוב ושוב.  רציתי לבוא מוכנה.  וזה יותר קשה ממה שחשבתי, ולא בלי מחיר. למשל, התחושה התמידית הזו שאני לא לגמרי שם.  שאני נהפכת למן ערפל, לפעמים, בגלל הצורך להאזין לאנשים ומצבים שאחרים לא יראו בכלל – אבל אני כן.  וגם כי אני מתעקשת, כלומר, לא להיות מן אמנית כזו שמתנתקת ומקדישה את עצמה למשהו. כי יכולתי להיות כזו, אבל אני לא. אני צריכה להיות בנאדם.

 

 אחד התוצרים של המצב הזה, כלומר, בנאדם שאשכרה לובש סוודר ולוקח עט ואומר – אני כותב, זה ההשלכה על המיניות.  היא כל הזמן נדחקת. אני כמו אימפוטנטית, סוג של. לאישה זה תואר מוזר, אבל זה מה שאני. מחד אני מלאה תשוקות ורוצה לשכב עם חצי מהעולם. מאידך אני מאוד לא מינית ולא רוצה להתלכך בכלום. ומין, הרי, זה מלכלך (אם עושים אותו כמו שצריך, כדברי וודי אלן).  אז זו מן השהייה תמידית. אני צריכה לעורר את היצרים לפול ווליום ואז להשהות.  ולא משנה אם זה בתחום העסקי, או האמנות, או העיון, או החקלאות, ככה מקבלים דרייב. אפשר לתת פורקן ליצר, אבל צריך לשמור גם בשביל עצמך.  וזה קשה, אולי יותר מכל, ומה שגורם לי להרגיש שאני לא באמת שם.  כי לחיות זה קודם כל להשתוקק.  

 

 

 

לרגל שערוריית איילת זורר, מביאה את פוסט נתוח הסדרה "בטפול" (עונה ראשונה) שערכתי ב-4/2007

 

 

בטיפול

 

אחח אסי דיין. איזה גבר. לולא היה סב גריאטרי ומסומם עד כלות נשימה.

את בטיפול ראיתי לאחר שידידים המליצו. נדמה לי שזה היה סוכות. ישבתי בבית עם כל הדיוידי של עונה ראשונה. בעיני טלוויזיה איכותית יש לצרוך במנה גדושה. המרווחים, וודאי כשמדובר בסדרה כזו, לא מיטיבים כלל. צריך לראות צפוף ומהר.

אסי דיין הוא הסיבה העיקרית לגדולתה. המשחק שלו. הוא לא משחק, הוא שם את כל הנשמה. טועה מי שסבור כי הקריסה שקרתה קצת אחרי תום הצילומים היא מקרה. את כולו הוא שם , את הכול. משחק לא נקי אלא מלוכלך. בדמו. ולכן לא נשאר ממנו יותר מדי. אבל בל נקדים את המאוחר.

כשהצצתי על רשימת כותבים ראיתי כצפוי שמות רבים מדי.  גודש הכותבים הכביד על הסדרה לעבור עוד פאזה, מדרמה משובחת, לאמנות גדולה של ממש. שני צירים מרכזיים הופכים אותה, בעיני, לעוף נדיר כל כך בעשייה המקומית: האיפוק והמידה, וההופעה היוצאת מגדר הרגיל של דיין.

אני לא מתה על קולנוע ישראלי. בדרך כלל, מתישהו, הבמאי מתחיל לעשות טעויות מחפירות. טעויות לא נסלחות. זה בתנאי שהסרט לא עוסק כמיטב המסורת המקומית בזונות/ נרקומנים/ עובדים זרים/ שמאלנים מוכים. 

 

על יצירה גדולה באמת, קשה למצוא מילים מדויקות. אמנות טובה חומקת. אבל ננסה. אני רואה את ראובן דגן והמשרד שלו כרסיס אירופי לחלוטין, מנותק, שריד קדום. שרף.  דווקא לא ישראלי כלל. נכון שהשפה ישראלית אבל הבעיות, הן לא. אני לא רואה בסדרה הזו מראה למציאות של המקום והזמן אלא בדיוק להפך. ניסיון (מוצלח) לצאת רגע מהשאון וההמולה ולעשות מה שקשה כל כך לעשות כאן. להעמיק .

 

ראובן ונעמה: הענף שמחזיק את העץ . הסוף לא משהו , פחדני קצת. מרושל.   נעמה, רופאה יפה נחשקת. פאסיב אגרסיב , מניפולטיבית, מבולבלת, נחושה. רואה מטרה והולכת . ראובן, עייף. מההצצה לחיים של אחרים, מהמקום המסתכל. הבולע את הרוק, מהאמפטיה, מהעלק סמכות .

רואים את זה בעיניים, במחוות. גם בהתרגשות, התרגשות עייפה, ניגון אחרון.

כל אחד מהם עסוק במישוש הדופק, של עצמו ושל האחר בו בזמן. שני פחדנים . ראובן (או אסי דיין, פעמים רבות זה היינו הך) עייף, מרגישים זאת בתווי הפני. השנים עשו בו שמות. נעמה לא מעירה אותו לחיים, בניגוד למה שחשב. להפך, היא שולחת לו כרטיס הלך ולא שב לקבר.   ולכן הוא נתקף פאניקה. בניגוד לגרסה המוסרנית משהו שנמסרה לצופים, זוהי האמת, כפי שאפשר לגרד מתחת לפני השטח.

 

ראובן וגילה: גילה היא המטרונה הגדולה. אם ואב בו זמנית.  המציצנית האולטימטיבית (כלומר הפסיכולוגית האולטימטיבית). היא נהנית לבחוש בו. היא מערערת עליו, ובכך מחזירה לה עצמה את שווי המשקל. גילה שומעת בשקיקה על הבעיות של ראובן עם שלושת הנשים בחייו (אשתו, בתו ונעמה). גילה אלמגור, אין הפקה שהיא לא נוטלת בה חלק כמובן. ולכן לא צריך למצוא לה שם, גילה מספיק.  כאם הגדולה והסמכותית, כוהנת המקדש של כת הפסיכולוגים, שראובן, יותר משהוא משתייך לה, מסתכל עליה מהצד. ראובן הוא קודם בנאדם ואחר כך פסיכולוג. ולכן הוא הולך ונמוג (וכאן הקשר לגורלו האישי של אסי דיין). גילה לא.  

היא לא עצובה לשמוע שקשה לו לראובן. שהוא נמשך אל נעמה עד כלות הנשימה. שאשתו משתגעת. שהבת שלו רחוקה . היא לא עצובה כי גילה, מייצגת את הפער בין הפסיכולוגיה לבין האנשים . גילה עצמה היא פער, ולכן היא לא נוגעת. לא בראובן ולא בנו.

 

ראובן ושירה (האישה): ראובן דגן, הכוכב. מרכז הכובד. הכורסא. החלון. נראה כי הנוף ואף האור עצמו מסתדרים על פי רצונו .. הבמה שלו. הוא הצופה והבמאי. ואיפה אשתו? לא על הבמה . היא למעלה, עם האסלה המקולקלת, בין החדרים. הולכת בשקט כדי לא להפריע. לכוכב. ראובן דגן לקח לו אישה קטנה ושם אותה בבית היפה שלו. ואחרי כמה וכמה שנים הוא מתעורר ולא מוצא אותה. כי היא בחו"ל, עם איזה רואה חשבון.  שירה אתו כי היא מעריצה אותו. ראובן איתה כי היא מעריצה אותו. כביכול דיל טוב . עד שבאה נעמה. כשנעמה מעריצה מישהו, היא קודם מעריצה את עצמה. נרקיסיזם. ואין יותר מושך מנרקיסיזם. אז שירה מאוימת וגם הנישואים.  אבל נעמה מציעה כרטיס ליגון שאולה. ושירה היא האם, האישה והאם. ואתה ראובן יכול לשרוד את כאב הראש המתמשך שהם חייו, את ההצצה . ובעיקר הנרקיסיזם הפתלתל חצי מתנצל. לכן לשירה אין סיבה אמיתית לחשוש. בעיקר האגו שלה. כצפוי, זה נגמר בסדר.

 

העובדה שהסדרה מחולקת בין הרבה מאוד כותבים, מפריעה לה. היא לא מספיק אחידה. כל פרק כשלעצמו מוצלח. יש את חוט השדרה , מספר חוליות מרכזיות, שמובילות אותך אט אט הלאה. אבל הן לא מובילות לסוף שיש בו אמירה, שיש בו סגירה. ככל שמשהו איכותי יותר, כך הוא נמדד בסטנדרטים גבוהים יותר וביתר חומרה. ציפיתי שלקראת הסוף יקרה משהו. שראובן ימות או יקום לתחייה. ששירה תעזוב אותו, שנעמה תצנן את נפשו המיוסרת בגיהינום שבפנים, בסקס חלומי או איזו שיחה אל תוך הלילה .  במקום, ראובן נמלט את המטרונה שלו ,כדי לא למצוא שם דבר. הפלא ופלא, גם אני לא.