לרגל שערוריית איילת זורר, מביאה את פוסט נתוח הסדרה "בטפול" (עונה ראשונה) שערכתי ב-4/2007

 

 

בטיפול

 

אחח אסי דיין. איזה גבר. לולא היה סב גריאטרי ומסומם עד כלות נשימה.

את בטיפול ראיתי לאחר שידידים המליצו. נדמה לי שזה היה סוכות. ישבתי בבית עם כל הדיוידי של עונה ראשונה. בעיני טלוויזיה איכותית יש לצרוך במנה גדושה. המרווחים, וודאי כשמדובר בסדרה כזו, לא מיטיבים כלל. צריך לראות צפוף ומהר.

אסי דיין הוא הסיבה העיקרית לגדולתה. המשחק שלו. הוא לא משחק, הוא שם את כל הנשמה. טועה מי שסבור כי הקריסה שקרתה קצת אחרי תום הצילומים היא מקרה. את כולו הוא שם , את הכול. משחק לא נקי אלא מלוכלך. בדמו. ולכן לא נשאר ממנו יותר מדי. אבל בל נקדים את המאוחר.

כשהצצתי על רשימת כותבים ראיתי כצפוי שמות רבים מדי.  גודש הכותבים הכביד על הסדרה לעבור עוד פאזה, מדרמה משובחת, לאמנות גדולה של ממש. שני צירים מרכזיים הופכים אותה, בעיני, לעוף נדיר כל כך בעשייה המקומית: האיפוק והמידה, וההופעה היוצאת מגדר הרגיל של דיין.

אני לא מתה על קולנוע ישראלי. בדרך כלל, מתישהו, הבמאי מתחיל לעשות טעויות מחפירות. טעויות לא נסלחות. זה בתנאי שהסרט לא עוסק כמיטב המסורת המקומית בזונות/ נרקומנים/ עובדים זרים/ שמאלנים מוכים. 

 

על יצירה גדולה באמת, קשה למצוא מילים מדויקות. אמנות טובה חומקת. אבל ננסה. אני רואה את ראובן דגן והמשרד שלו כרסיס אירופי לחלוטין, מנותק, שריד קדום. שרף.  דווקא לא ישראלי כלל. נכון שהשפה ישראלית אבל הבעיות, הן לא. אני לא רואה בסדרה הזו מראה למציאות של המקום והזמן אלא בדיוק להפך. ניסיון (מוצלח) לצאת רגע מהשאון וההמולה ולעשות מה שקשה כל כך לעשות כאן. להעמיק .

 

ראובן ונעמה: הענף שמחזיק את העץ . הסוף לא משהו , פחדני קצת. מרושל.   נעמה, רופאה יפה נחשקת. פאסיב אגרסיב , מניפולטיבית, מבולבלת, נחושה. רואה מטרה והולכת . ראובן, עייף. מההצצה לחיים של אחרים, מהמקום המסתכל. הבולע את הרוק, מהאמפטיה, מהעלק סמכות .

רואים את זה בעיניים, במחוות. גם בהתרגשות, התרגשות עייפה, ניגון אחרון.

כל אחד מהם עסוק במישוש הדופק, של עצמו ושל האחר בו בזמן. שני פחדנים . ראובן (או אסי דיין, פעמים רבות זה היינו הך) עייף, מרגישים זאת בתווי הפני. השנים עשו בו שמות. נעמה לא מעירה אותו לחיים, בניגוד למה שחשב. להפך, היא שולחת לו כרטיס הלך ולא שב לקבר.   ולכן הוא נתקף פאניקה. בניגוד לגרסה המוסרנית משהו שנמסרה לצופים, זוהי האמת, כפי שאפשר לגרד מתחת לפני השטח.

 

ראובן וגילה: גילה היא המטרונה הגדולה. אם ואב בו זמנית.  המציצנית האולטימטיבית (כלומר הפסיכולוגית האולטימטיבית). היא נהנית לבחוש בו. היא מערערת עליו, ובכך מחזירה לה עצמה את שווי המשקל. גילה שומעת בשקיקה על הבעיות של ראובן עם שלושת הנשים בחייו (אשתו, בתו ונעמה). גילה אלמגור, אין הפקה שהיא לא נוטלת בה חלק כמובן. ולכן לא צריך למצוא לה שם, גילה מספיק.  כאם הגדולה והסמכותית, כוהנת המקדש של כת הפסיכולוגים, שראובן, יותר משהוא משתייך לה, מסתכל עליה מהצד. ראובן הוא קודם בנאדם ואחר כך פסיכולוג. ולכן הוא הולך ונמוג (וכאן הקשר לגורלו האישי של אסי דיין). גילה לא.  

היא לא עצובה לשמוע שקשה לו לראובן. שהוא נמשך אל נעמה עד כלות הנשימה. שאשתו משתגעת. שהבת שלו רחוקה . היא לא עצובה כי גילה, מייצגת את הפער בין הפסיכולוגיה לבין האנשים . גילה עצמה היא פער, ולכן היא לא נוגעת. לא בראובן ולא בנו.

 

ראובן ושירה (האישה): ראובן דגן, הכוכב. מרכז הכובד. הכורסא. החלון. נראה כי הנוף ואף האור עצמו מסתדרים על פי רצונו .. הבמה שלו. הוא הצופה והבמאי. ואיפה אשתו? לא על הבמה . היא למעלה, עם האסלה המקולקלת, בין החדרים. הולכת בשקט כדי לא להפריע. לכוכב. ראובן דגן לקח לו אישה קטנה ושם אותה בבית היפה שלו. ואחרי כמה וכמה שנים הוא מתעורר ולא מוצא אותה. כי היא בחו"ל, עם איזה רואה חשבון.  שירה אתו כי היא מעריצה אותו. ראובן איתה כי היא מעריצה אותו. כביכול דיל טוב . עד שבאה נעמה. כשנעמה מעריצה מישהו, היא קודם מעריצה את עצמה. נרקיסיזם. ואין יותר מושך מנרקיסיזם. אז שירה מאוימת וגם הנישואים.  אבל נעמה מציעה כרטיס ליגון שאולה. ושירה היא האם, האישה והאם. ואתה ראובן יכול לשרוד את כאב הראש המתמשך שהם חייו, את ההצצה . ובעיקר הנרקיסיזם הפתלתל חצי מתנצל. לכן לשירה אין סיבה אמיתית לחשוש. בעיקר האגו שלה. כצפוי, זה נגמר בסדר.

 

העובדה שהסדרה מחולקת בין הרבה מאוד כותבים, מפריעה לה. היא לא מספיק אחידה. כל פרק כשלעצמו מוצלח. יש את חוט השדרה , מספר חוליות מרכזיות, שמובילות אותך אט אט הלאה. אבל הן לא מובילות לסוף שיש בו אמירה, שיש בו סגירה. ככל שמשהו איכותי יותר, כך הוא נמדד בסטנדרטים גבוהים יותר וביתר חומרה. ציפיתי שלקראת הסוף יקרה משהו. שראובן ימות או יקום לתחייה. ששירה תעזוב אותו, שנעמה תצנן את נפשו המיוסרת בגיהינום שבפנים, בסקס חלומי או איזו שיחה אל תוך הלילה .  במקום, ראובן נמלט את המטרונה שלו ,כדי לא למצוא שם דבר. הפלא ופלא, גם אני לא. 

 

מחשבה אחת על “

  1. מסכימה עם הניתוח של ראובן-אסי דיין. הוא באמת חסר גבולות, זה הוא. 
    וכל כך מכירה את זה ממקרים שסביבי שגבר – וביניהם הטובים ביותר – נמס מאישה מעריצה, ככל שהיא חכמה יותר כך ההערצה שלה נחשקת יותר. יש בזה משהו פתטי. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s