החיים שלי כל כך יותר גדושים היום משהיו פעם. עבודה ונישואים בהחלט עושים אדם לחלק מהחיים.  ואחרי שכל שנות העשרים שלי עברו עלי בתחומים ופקולטות ואזורי זמן אחרים, סוף סוף אני עושה מה שהתכנסתי בגיל 16 לעשות אבל דחיתי מעליי שוב ושוב.  רציתי לבוא מוכנה.  וזה יותר קשה ממה שחשבתי, ולא בלי מחיר. למשל, התחושה התמידית הזו שאני לא לגמרי שם.  שאני נהפכת למן ערפל, לפעמים, בגלל הצורך להאזין לאנשים ומצבים שאחרים לא יראו בכלל – אבל אני כן.  וגם כי אני מתעקשת, כלומר, לא להיות מן אמנית כזו שמתנתקת ומקדישה את עצמה למשהו. כי יכולתי להיות כזו, אבל אני לא. אני צריכה להיות בנאדם.

 

 אחד התוצרים של המצב הזה, כלומר, בנאדם שאשכרה לובש סוודר ולוקח עט ואומר – אני כותב, זה ההשלכה על המיניות.  היא כל הזמן נדחקת. אני כמו אימפוטנטית, סוג של. לאישה זה תואר מוזר, אבל זה מה שאני. מחד אני מלאה תשוקות ורוצה לשכב עם חצי מהעולם. מאידך אני מאוד לא מינית ולא רוצה להתלכך בכלום. ומין, הרי, זה מלכלך (אם עושים אותו כמו שצריך, כדברי וודי אלן).  אז זו מן השהייה תמידית. אני צריכה לעורר את היצרים לפול ווליום ואז להשהות.  ולא משנה אם זה בתחום העסקי, או האמנות, או העיון, או החקלאות, ככה מקבלים דרייב. אפשר לתת פורקן ליצר, אבל צריך לשמור גם בשביל עצמך.  וזה קשה, אולי יותר מכל, ומה שגורם לי להרגיש שאני לא באמת שם.  כי לחיות זה קודם כל להשתוקק.  

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s