רוחות

 

פעם ניסיתי להבין למה אין לי שפה משותפת עם סופרים, או אינטלקטואלים של מדעי הרוח.  חשבתי שזה בגלל שהם למדו את מה שכביכל רציתי (בשעה שעשיתי תואר מאד שונה בגבעת רם), או בגלל שהאקס המיתולוגי שלי, ככל גבר שהייתה לו משמעות בחיי, למד באותה תוכנית משוקצת באונ' תל אביב, התוכנית להכשרת אינטלקטואלים אינתחומיים מצטיינים. חשבתי שאולי מאויימת, אחרי הכל הם היו בני אותה שכבת אליטות; בכל אליטה יש משהו מאיים. לקח לי זמן להבין את טבעו של הפער, וזו לא הייתה השכבה הסוציואקונומית ממנה הגיעו, גם לא מה שלמדו או העובדה שהם מאוד מלומדים וידענים. זה היה שיש אצלם ניתוק מוסכם בין שני חלקים שאני עומלת לאחות: מוסר וחכמה.

במקור, בערך בתקופה בה הכרתי את אותו אקס מיתולוגי,הייתי עדיין כזו, הידענית השכלית. הייתי כזו עד גיל 21 בערך. אולי עד גיל 19? לא בטוחה. מה שהתברר לי היה שאני לא מסוגלת להיות אינטלקטואלית מסוגם כי הם מוותרים על מהות, להרגשתי, מהות שהיא לא ידע ולא 'תפיסת עולם'. חפשתי משהו אחר, עמוק, עתיק איכשהו. נכון, הגעתי למימי ליהדות. אבל אני לא דתייה.  לא חזרתי בתשובה ולא הפכתי "דוסית".  אז אני רמב"מיסטית, מאמינה בידע ושכל כאמצעי – פה ההבדל – אמצעי להפגש ולהידבר עם; כלומר, אני מרגישה שיש מישהו להפגש ולהדבר עמו מעבר לאמיתות. הם, לא. ככל כנראה. היהדות לא פוסט מודרנית, אבל יש לה בהחלט מה לומר בנושא. לא מעט אמיתות, מגיעים אליהן מזוית חילונית לחלוטין, מתהפכות להיות מעודדות ברגע שלא דבקים בהנחת היסוד שהובילה אליהן (אף אחד לא הגיע להנחות הפוסט מודרניות מתוך עודף אמונה). אז דווקא הפוסט מודרניזם מעלה משהו עמוק: אם אין אמת אלא רק דעות, ואין אמת אובייקטיבית לדעת אותה במונחינו, זה אומר אולי שהאמת מצויה מעבר למונחים. וזו זווית שנותנת תקווה.

 

אז איך הגעתי לזה בכלל? נו, אי אפשר להתייחס לאינטלקטואלים בני זמננו בלי להתייחס לפוסט מודרניזם, הפושה בקרב טובי המוחות של דורי כוירוס. למה הנושא הזה עלה? כי התכוונתי לקחת את ספרה החדש של מאיה ערד, "העלמה מקזאן", אבל זה הושאל אז לקחתי במקום את "שבע מידות רעות". ונזכרתי שוב למה לא הלכתי ללמוד באחת התוכניות האלה, למה לא המשכתי בכיוון שהלכו רבים מאלו שהכרתי פעם. אני מניחה שככה דמיינתי רוחות רפאים. 

 

צורך

 

יותר ויותר אני תוהה, איך לא התעורר בי עד כה הרצון/צורך להביא ילדים לעולם? אין ממש הסבר. זה פשוט לא שם,
הרצון.  החיים הם בסדר אני מניחה, לפעמים
יותר טוב ולפעמים פחות. כנראה שאני לא מוצאת מספיק סיבה (למרות שהבנתי שיש
לחפש אותה בחיים ולא במשהו טרנסצנדנטי).

 

החיים הם החיים וזהו. ואני? בתוכם.
כן, יש אכזבות ויש שמחות.  נישואים יש לי. עבודה טובה, כן. ילדים? לא
יודעת לומר. אני מתפתה לומר שאולי כל מה שעברתי בחיים בכל זאת נותן בטוי, אבל אומרים שהדחף לילדים הוא ביולוגי אצל נשים, זה כמו חרמנות פי מאה או משהו. אז אם לא מופיעים אצלי הרגשות האלו, התאוות להתעגל ולהרות, כנראה שהם באמת לא שם. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, פתאום אני אחזיק תינוק של חברה וארגיש דחף מטורף להשיג אחד לעצמי. אין לי מושג.  לפני כמה ימים ירדתי מהבניין בבוקר, בדרך לעבודה, וראיתי גוש קטנטן אפרפר עם משהוו ורוד. התקרבתי קצת וראיתי שהגוש הזעיר הוא גור חתולים. הוא היה בן יום לדעתי, משהו כזה.  הרגשתי תחושה משונה של סקרנות לגביו, איך הוא הגיע לפה, תקווה שיהיה בסדר ומישהו ייקח אותו (אולי אמא חתולה תחזור?) אבל לא מעבר. משכתי בכתפיי והלכתי לעבודה.  אני מזכירה את זה כי פעם חברה שלי אמרה שהיא הבינה שהיא רוצה ילד אחרי שנתקלה בגור חתולים קטן וחסר אונים. היא לקחה אותו אליה וקראה לו סומסום. 

השבוע בקרתי אצל חברה אחרת, היא נשאה בגיל יחסית מאוחר (37 ככה) וילדה שנה אחרי. יש לה בת קטנה ומתוקה שגוזלת 98% מהזמן הפנוי ובעיקר משעות השינה שלה. בעלה עובד בהיי טק.  זה לא רק העובדה שהיא (תוך עזרה מסויימת של בעלה ושאר קרובי משפחה) מקריבה שנה מהחיים שלה לטיפול בתינוקת הקטנה והאנוכית, זה לא זה. אני יכולה להבין את הסיטואציה.  אלא שהיא עושה את זה בכזו התמסרות והשתוקקות. והיא כל כך רצתה ילדים מאז שזכרה את עצמה. רק עם הזוגיות לקח לה זמן, כמו לא מעט נשים בדורנו, מגיל 27 היא כבר רצתה להיות אמא. 

 

באמת שאין לי אידיאולוגיה בנושא. יש קצת מבוכה, אבל גם הומור. מניחה שדברים ישתנו ככל שאתבגר. איך ישתנו? ימים יגידו. 

 

רסיס גלות/התגלות

 

אני זוכרת שאחרי מה שקרה לי בגיל 24,
הרגשתי שנחשפתי לאכזריות גדולה במציאות, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות על תכלית ועל
קיומם של בני אדם.  בסופו של דבר השאלות
הובילו ליהדות. אני מוצאת את עצמי עכשיו שואלת שאלות דומות על
אמנות: דורנו מתפוצץ מיצירה. כ-95% מהיוצרים לא 'מצליחים'. אם כך, יש תכלית אחרת
ליצירה הזו. לא יכול להיות, כמו שהבנתי שלא יכול להיות שהעולם הזה גיהינום, הבנה שהובילה אותי להתפתחות והקלה מוסרית גדולה, כך לא יכול להיות שהיצירה של 95%
מאנשים אלו מיותרת. צריך להבין את המכלול, להביט במכלול ולהבין אותו. צריך להתרחק ולראות
לאן כל זה מתכנס.

רוב הנביאים, רוב רובם, לא מוזכר בתנ"ך.
הם ונבואותיהם לא עמדו בסדר הגודל של שמואל, ירמיהו, ישעיהו, דבורה, אסתר וכן הלאה.  אולי זה נכון לראות ככה גם יוצרים?  מצד שני, הנביאים דברו עם אלוהים וזה חתיכת
דבר. יוצרים בזמננו, עם מי הם מדברים? הם מדברים אחד עם
השני, הם מדברים עם עצמם, עם הקוראים/מאזינים/מעריצים שלהם.  כשאדם נמנע מהקשר הישיר עם הבורא, זה גורם לו לחפש את הקשר הזה
במקומות אחרים. וזה נכון במיוחד לגבי יוצרים. כשאדם מדבר עם אלוהים, אני יכולה רק להניח, זה יוצר כח ועצמאות.  והכח הזה גורם לכך שאנשים יהיו מוכנים לשמוע את מה שלנביאים היה לומר.  

אבל בסופו של דבר נעלמה הנבואה. ופתאום הבנתי משהו, למה התקופה שלנו, 2016, למה היא נתולת מיתולוגיות בתחום האמנות?  כבר אין סגנונות מוסיקליים מובחנים בתקופה שלנו, גם סגנון קולנועי של ממש אין, גם לא בדיוק ספרות מובחנת. ופתאום אני מבינה; אין היום בוב דילן כי אנשים רוצים בעצמם להיות בוב דילן.  כדי שבוב דילן או המינגוואי או מייקל ג'קסון יתקיימו, אנשים צריכים לזוז הצידה ולהפוך אותם לכאלה – למיתוסים. אבל אנשים רוצים בעצמם להיות הגיבורים המיתיים.  וזו התפתחות מדהימה! נכון, הטכנולוגיה מאפשרת, אבל הטכנולוגיה והרצון האנושי הם שני מישורים מקבילים שמזינים זה את זה. 

ועכשיו יש משהו אחר, משהו הרבה יותר מרתק.  משהו בתקופתנו גורם לכך שאדם, גם אם הוא יוצר וגם אם הוא רק מאזין (או קורא), מחפש את הקשר לרוחני בתוך עצמו. אנשים לא רוצים יותר לקבל את זה מבחוץ, הם רוצים להסתכל פנימה ולהיות 'שם', בנקודה שהכל קורה.  אולי שם אלוהים מסתתר? אולי שם הוא גולה? 

 

על אדר

 

 קצת על חודש אדר, שהוא חודש היומולדת שלי 🙂  וחלק ממה שהוא אוצר בתוכו – גם לפי היהדות, גם לפי האסטרולוגיה (יש הרבה משותף אבל בסופו של דבר אני הולכת לפי הנתוח של היהדות את המועד). השבת היא פרשת ויקרא, שבת זכור, ואת רוב מה שיש לי להגיד אני אומרת מתוך התבוננות בלבי.

פורים הוא חג מוזר, החג הכי שמח אבל השמחה לא לגמרי ברורה. עם ישראל,בעודו בגלות, נצל מגזירה קשה: גזירת המן. ואז ?  הוא ממשיך לגלות. למה השמחה הרבה?  ולמה משתכרים?  את שורש העניין אפשר למצוא ב: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".  ואם אדם לא לגמרי מבחין זה אומר שהוא מכיר בדומה ובמשותף, גם בין הברוך וגם בין הארור, וממיס את המחיצות. זו המהות שגם יוצרת את הכאוס, כי אם אין חיצים אין סדר. ובמהות, אין סדר. סדר זו אשליה שלנו. כמו שהבין עמנואל קאנט, הקטגוריות הבסיסיות של הסדר, המרחב והזמן, הן שלנו.  אז למה השמחה? השמחה היא להבין שהמקור לחיים ולטוב, לאור, זה לא רק משהו שמבליח מתוך החשכה, אלא שלמעשה הוא הכל. האור הוא הכל. ואנחנו חיים ובחיים אלו בעולם זה נדמה לנו ההבדלה בין אור לחושך.  קשה מאוד להבין את זה, ואולי מדובר פה בהבנה שהיא יותר רגשית משכלית, אבל כשמבינים שהכל הוא מטוב  – מאוד מאוד קשה להסכים לקבל משפט כזה, כי איך נאמר שהמן הארור והרוצח הוא טוב כמו שמרדכי המבורך והצדיק גם טוב? אבל כשמוכנים לקבל משהו מהאמת הזו, אז פורצת השמחה ואין לה גדרות וחיצים. ואכן, אומרים שדגים מכיל את כל המזלות לפניו, ומכיל את כח האחדות. 

דברתי בפוסט הקודם על הזמן המסויים, האהוב עלי ביותר ביממה, זמן החצי שינה, שבו אני שוכבת ומחכה לישון אך עדיין לא נרדמת.  זמן השינה הנודדת.  נס פורים מתחיל בלילה בו נדדה שנת המלך אחשוורוש. בשינה נעלמים כוחות השכל ועולים כוחות אחרים, לא ברורים ולא מוגדרים מן המחשכים.   וזו השינה של האדם פה בעולמנו היא שיוצרת הסתר (אסתר) 

 

יש הבדל בין השמחה של חג הפורים והשמחה של חג הפסח שמקדים את שבועות. חג הפסח הוא הולדת האומה,  מדבר על יציאת האור מן החושך. עם ישראל נבדל מגלות מצרים ונולד כעם. חג הפורים הקשור במשה רבנו (נולד ומת ב-ז' באדר) מדבר על מציאת האור בכל, גם באור וגם בחושך. למעשה בפסח יש תיאור של תהליך, בירור האור מן החושך, והוא מגיע לשלמות בשבועות עם קבלת התורה. שבועות קשור בדוד המלך (שנולד ומת ב-ו' סיון). 

בפורים יש הבנה שלמעלה בזמן, הבנה שלא קשורה בתהליך אלא בכך:  שהאור מצוי בכל.  אני רוצה להביא פה את מה שכתבתי על ההקבלה בין דוד המלך (שבועות, כהמשך לפסח) ומשה רבנו (פורים). 

 

הדיבור מעצים את הפער בין האדם לבין החיים.  את התהום בין האדם לבין האלוהים שהוא המציאות האולטימטיבית. ובכל זאת, החיים והארציות הם רצונו העצום, המרגש, של אלוהים (זה למעשה מה שאומרת הקבלה, וגם החסידות).  

 

כל אחד מהמנהיגים היה נכון לתקופתו ולמקום בו האל הניח אותו.  משה לא היה איש של מילים, ורצה להיפגש עם האלוהים פנים מול פנים. ואני חושבת, יותר משרצה לדבר עם האלוהים,  רצה להיות קרוב וסמוך אל אהבתו.  דוד המלך רצה –וידע- לדבר עם האל, גם במקומות הכי אפלים בתהומות של התהומות של העולם הזה. היכולת לחוש את החידלון, את התוהו שבעולמנו, מעניקה לאדם את היכולת גם לחוש את הסיפוק שביצירה. מי שיודע שיש עולם תוהו – אינו שרוי בתוכו. הוא עובר לבוהו – בוא הוא, עולם העשייה והיש.  הוא יצר את המילים כגשרים בין התהומות לבין אור האינסוף המקיף אותם. דוד אהב את האל כל כך ובפיו היו המילים הכי יפות, מילות ספר תהילים, שהאל נענה לו ועבר בגשרים ולטף את שערו האדמוני. בפי דויד המלך התהפכו המילים והשתיקות:  "לך דומיה תהילה".  דוד היה מוסיקאי, משה רבנו לא.  משה אמנם חבר את שירת האזינו, אך אין בה בטוי לעצמיותו אלא ענוותו, נעלם כשעם ישראל החל עובר מרעיון למציאות.  דוד המלך נטמן בקבר דוד.   דוד נתפס כנער, ואילו משה כזקן. ולא בכדי.  נשמת ישראל בעצם עוברת מהזהות של משה לדוד.  משה, יותר מכל אדם,  התקרב לאל באהבתו עד שנדמה לו. שהרי, אין לדעת את מקום קבורתו.  במו ידיו יצר את הדבר שהכי נתאווה לו,  הוא הוציא את עם ישראל ממצרים והביאו למרגלות ארץ ישראל; שם, על הר נבו, נסתיימה שליחותו.  

דוד המלך חי בתקופה בה הרוחניות הפוליטית שייצג נבדלה מהרוחניות ה 'דתית', שייצגו הנביאים (אשר שבו והוכיחו אותו על מעשיו).  דוד מייצג את הנבדלות, משה את האחדות. לכן דוד מדבר ומשה שותק. 

 

פורים שמח 🙂

 

cold irons bound

 

דגים זה מזל הזוי, אנשים מאוד לא מוגדרים. אבל טובים בסך הכל. קבלתי ליומולדת שני ספרי אסטרולוגיה ודפדפתי בראשון. כתוב שמזל דגים לא מוגדר ולכן אנשים כאלה מאמצים יסודות אחרים במפה שלהם. לא בדיוק סגורה מה זה אומר, אבל נכון שחלק מהזמן אני כאילו רגשית ועמוקה, וחלק אחר, בעיקר עם אנשים וסיטואציות יותר תובעניות, אני 'מאמצת' אישיות אחרת, אולי דרך הירח באריה והאופק במאזניים; נהיית אדם מאוד ממוקד ובעל בטחון או לחילופין קר ואנליטי. וזה לא רק כדי להגן על עצמי. בקצור, מזל דגים הוא מרתק ואני רוצה לחקור יותר לעומק את האפשרויות שמבנה האישיות שלי מאפשר.  למשל, שהנקודה הכי אהובה עלי ביום זה הרגע שאני נכנסת למיטה ומכבה את האור ומתכרבלת ומתכוננת להרדם. החלק הזה, שאני עוד ערה ומודעת ומצד שני לא נדרשת לעשות כלום, פשוט לשכב ולהיות. זו, זו המהות שלי. 

עם השנים מסתבר שאלבומי בוב דילן שאני הכי אוהבת הם המאוחרים. ובמיוחד Time out of mind, Modern times. המאוחרים בקצור. הקול שלו מבוגר, אין לו כל כך הרבה ימרה, אנרגיה, חיים. הוא קצת יותר קרוב למהות שלי כשהוא ככה זקן.  שיר שמאוד נוגע בי כשאני במצב החצי שינה שלי, בלילה, זה cold irons bound. שיר קטן עם הרבה התרחשות תת קרקעית.  זה לא שיר מוחצן מילולי ובוב דילני מצוי. זה שיר של לילה, כשאנשים פנו כל אחד לדרכם, והוא יושב לו בחוץ על המרפסת, תחילת הסתיו, מסתכל בערפל הקל ומדבר לירח.  זה השיר כנראה, לפחות בשנתיים האחרונות. המוסיקה שלו מרגיעה אותי, מגנה עלי. כן, המילים שלו בסופו של דבר, התפקיד הכי חשוב שלהן זה להגן. הן מגינות עלי ומאפשרות לי להמשיך לנוע, בעודי שוכבת והחושך עוטף את כולי. 

 

לא פוסט פיליטיקלי קורקט

 

זה לא הולך להיות פוסט פיליטיקלי קורקט, אבל כל הבלוג לא.  לפני כמה זמן הייתי בסידורים כלשהם ונגשה אלי מישהי שאני מכירה, אמנית ואקדמאית, שהינה לסבית מוצהרת וחיה עם בת זוג. אני לא יודעת להסביר למה, אבל כשהיא דברה אתי הרגשתי מוזר. אני רוצה להתעכב על המוזרות הזו. רוב רובו של השיח הנוגע לזכויות להט"ב בחברה נוגע להומוסקסואלים. זאת מפני שהחברה, שנשלטת על ידי המין הגברי, מתעניינת בכל מה שקשור, לטוב ולרע, במין הגברי, תחושותיו, נטיותיו, החלטותיו וכן הלאה. לסביות ותחושות של נשים אליהן לא מהוות עניין.  לנשים לא אכפת אם גבר הוא הומוסקסואל או לא (כלומר, אם הוא ממש חתיך זה יבאס אותן) – אבל למה שיהיה להן אכפת? הן לא מעניינות גברים הומוסקסואלים וגם הם לא ממש מעניינים להן. היחס של נשים לתופעה יכול להתברר רק לדינמיקה עם לסביות. וובכן, ניסיתי להבין עם עצמי למה אני חשה מוזר ודרך התחושה להבין יותר טוב את הקשיים אתם מתמודדת הקהילה הזו (והתמודדה בעבר).

אני לא ממש מצליחה להבין את המיניות שלהן. הקבוצה הזו, להט"ב, נבדלת כביכול מהאוכלוסיה במשהו אישי וכמעט סודי – המיניות. אני כן מסוגלת להבין יותר ביסקסואלים, ודרך זה להבין יותר טוב לסביות.  כלומר כן, ברור שנשים יכולות להיות מושכות ויפות ומושא מיני. אבל לא ברור איך במקביל מתבטלת המשיכה לגברים ואיך אפשר לחוות, ממי שיש לה אותה אנטומיה, משיכה המופנית אלי – זה א משהו שאני יכולה להבין. יש פה 3 דברים שמתקיימים במקביל והם לא גוררים זה את זה בהכרח: 1. אל מי אדם נמשך 2. מי נמשך אל האדם 3. באיזו זהות האדם חווה את עצמו. 

אני למשל הטרוסקסואלית, לא מסוגלת להבין איך אישה תמשך אלי, אבל חווה את עצמי בזהות שהיא יותר נשית- גברית מאוזנת (ביחס לרוב האנשים). כלומר אני מסוגלת לראות את העולם לפעמים במבט 'גברי',  ודרך המבט המושאל, להסתכל על נשים ולהבין שהן אובייקט מיני.  אבל!  נשים לסביות

לא מסתכלות על נשים כמו שגברים מסתכלים על נשים. כלומר כן, גם, אבל זה לא המבט הלא כי הרי יחסים בין נשים הם לא כמו יחסים הטרוסקסואלים. נשים לסביות מרגישות אהבה רומנטית לנשים ומקבלות אהבה רומנטית כזו.  אל זה קשה לי להתחבר. מה שניסיתי לברר בעקבות המפגש החטוף עם אותה אמנית, מה מהות הקושי? מה קשה ומוזר לי?   

קבוצות של עמים שמכילים מיעוטים (תת קבצה של עם) ויחסי כוחות וכו ביניהן, זה דבר שיותר מובן לי וכרוך מאוד במאבק על משאבים. גם הדינמיקה בין המין הנשי לגברי יותר מתבררת. אבל היחס לאנשים רק בגלל נטייה מינית?  למה שיהיה בכלל יחס אחר כזה? אין בזה שום הגיון.  אי אפשר לטפל במצב הזה בכלים המוגבלים של תקופה פוליטיקלי קורקט, שם אחר לאי רצון להתמודד עם האמת. אני רוצה להבין מה עומד מאחורי זה. אוקי, מדובר בקבוצה שלא יכול להתרבות בעצמה.  אבל לא, זו לא הסיבה העמוקה. זו תוצאה מצטברת ברמת המאקרו. 

 

 

 

הקהל הכי מדוייק עד כה שנורא הצחיק אותי 🙂  

 

    

     kids react to Donald Trump

 

הערה: לקראת סוף הקריאה ב"התנגשות הציביליזציות" של הנטיגנטון. מקווה להוסיף פוסט הדן בהתרחשויות הפוליטיות לאור הקריאה…Coming Soon.  דבר נוסף, לינק לפוסט שפרסמתי אחרי הבחירות האחרונות ואישרור מעמדו של ביבי נתניהו. כתבתי שם משהו על הצורך במנהיג וכשלונן של הדמוקרטיות המערביות המודרניות להצמיח חיה כזו. מסתבר שדברתי על משהו רחב יותר

 

 

התחלתי לקרוא את הספר של פרופ עוז אלמוג ואשתו, ד"ר תמר אלמוג, על דור ה-Y. כמו במקרה של ספרו של ד"ר יובל נח הררי, "קצור תולדות האנושות", אקדים את הקריאה בכמה מילים ורשמים כלליים ואדווח בהמשך. 

וובכן, אני סבורה שהזוג אלמוג דומים לאדם שנתבקש לחוות דיעה על פרדס תפוזים, התבונן בעצי התפוזים ונגע בקליפתם, ראה שהם עכורים ומוזרים בצורתם, והסיק מסקנות.  אני חושבת שהדור הנוכחי הוא נפלא, טוב, סקרן ומאותגר באתגרים בלתי נתפסים שלדורות הקודמות אין את השפה להבין.  כדי להעריך את התפוזים בפרדס, צריך לפתוח אותם ולחקור מה הולך בתוכם. מה טעמם, מה צבעם.  הדבר העיקרי שחסר במחקר הזה הוא דיון עמוק ורציני בהשפעת הדת (הם קוראים לזה מסורת, אבל מסורת של מה?) על הצעירים בארץ. הרבה הרבה מהבעיות שאורבות לדור ה-Y נובעות מהתקופה המטורפת שאנחנו חיים בה, ומי שלא מצויד במחנכים ראויים, פשוט עשוי ללכת לאיבוד ומהר. שוב אני מודה על מזלי שזכיתי בגיל 26 ללמוד כמה שנים טובות אצל אחד המוחות ואנשי הרוח הגדולים בישראל בימינו, רב ענק צנוע וחביב שאפשר לי בשנים הללו לבנות מערכת ערכים חזקה ומוצקה שמגנה עלי מהתופעות המסוכנות שאורבות לכל דור ולכל תקופה. אבל לא בכדי. מדוע זה קרה? בגלל צניעות. הכישרון הגדול ביותר שאדם, במיוחד אדם צעיר, יכול לסגל לעצמו היא ההבנה שאיננו יודע. ושעליו לצאת ולמצוא לעצמו את המחנכים הראויים והטובים ביותר.  כן, גם הוריו, וגם אנשי חינוך ורוח אחרים.  הדבר תובע צניעות בסיסית בנפש. נקח לדוגמא פרנסה.  אדם צריך להבין שלא כל מה שהוא רוצה, יביא לפרנסה טובה.  כדי שאדם יכול להצליח בעבודה (והצלחה תובעת מינימום הנאה אחרת קשה להתמיד) הוא צריך לנצח אחרים, כלומר להיות בעשרה עשרים אחוזים המוצלחים ביותר בתחום.  אם לאדם יש כשרון ריאלי והוא לא מוציא מעצמו את המיטב כי הוא מתעצל, מובן שבסופו של דבר ידרדר למשרה ביינונית עם משכורת בינונית. אם לאדם יש כשרון עסקי חבל שיבזבז זמן על לימודים אקדמיים כדי להתאים לאיזו תדמית פקטיבית.  שוק התעסוקה תחרותי להחריד. משרות רבות אינן נחוצות יותר.

 

אדם צריך למקסם לגמרי את היתרונות שלו ולהמשיך לאסוף יתרונות על חשבונם של אחרים, על מנת שיוכל להתחרות ולהצליח. אם אדם טוב בתחום ריאלי, שישקיע בתחום הזה בתקופת לימודיו אפילו אם הוא פחות מתחבר לזה. שנות העשרים צריכות להיות מנוצלות לגמרי לטובת לימודים ורכישת נסיון עבודה מגוון.  לא צריך לנסוע לחו"ל ולא צריך להוציא כספים על גדג'טים או על בגדים ובילויים. אפשר לחיות במעונות או בדירת שותפים זולה מאוד במינימום ולאכול ספגטי עם קטשופ. העיקר לנצל כל רגע (וראיתי סטודנטים באונ', הם ממש לא מנצלים כל רגע) כדי להשיג עוד ועוד יתרונות על חשבון אחרים. מי הם אותם אחרים? החברים ללימודים. אתם אח"כ הולכים להתחרות.  אם אדם למשל לומד פסיכולוגיה ההוא צריך לשאול את עצמו מה יש לו שאין לאחרים?  מוטב שיוסיף חטיבה במדעי המחשב וינצל את הזמן לרכישת נסיון מסויים גם כמתכנת. כשיסיים את לימודים יוכל להתקבל לעבוד בשילוב הכישורים השונים הללו. נכון, יש לא מעט פסיכולוגים אבל לא כולם רב תחומיים.  אדם צריך לחשוב על עצמו מבחוץ, מהי האוכלוסיה אותה הוא יוכל "להביס" בתחרות בשוק התעסוקה? אם זה לא ברור לו, מוטב שיפסיק את לימודיו ויחשוב מחדש.

 

 

 

הפכתי להיות רגילה. כל ההתרגשות שאחזה אותי בגילאי 20+, מסתבר, הייתה לא יותר מהורמונים.  הייתי חרמנית וצעירה ולכן חשבתי שאני מיוחדת יותר. אני יודעת לנהל זוגיות ויש לי עבודה שאני אוהבת וזו בעיה: יש פחות על מה לקטר. אני לא חווה את העולם כמקום מרושע או מחריד.  חמש חצי שנים למדתי יהדות (אצל רב גאון ומיוחד ומצחיק), וכתוצאה כמעט כל הרוע והארס הפך לטבעי ומוכר. מובן. בגלל שהדת (ובראשה הנחת התגלות האל) מכירה את מרחבי החוויה האנושית,גם אלה ששייכים לתקופה הטרום טכנולוגית והטרום מודרנית, ובעיקר טרום המהפכה הפסיכולוגית, היא מאפשרת לאדם להפגש בהם בצורה מסודרת ומוסרית.  היהדות (זו הדת לה אני נחשפתי) היא כמו אוקיאנוס שמאפשר לכל עניין אנושי לשחות בו. הדת היא התת מודע הקולקטיבי של האנושות. בקצור, אנשים שחפצים לשמור על טירופם או חירופם, מוטב שיתרחקו ממנה. היא מתוחכמת, עמוקה ורחבה מכדי לאפשר אוטונומיות כאלה. והרי מהו השגעון אם לא בקשה לאוטונומיה ? 

גם את נושא היצירה אני בוחנת בעיניים אחרות. לא עוד בטוי אותנטי לאמת שלי אלא בטוי לחלק היצרי הדמיוני שבנפשי. הוא שוכן לו לצד חלקים אחרים, אותם חלקים נורמטיביים המאפשרים לי בקלות לשבת עם אנשים מאוד לא יצירתיים ומאוד סטנדרטיים ולהרגיש אתם בנוח – ולהם להרגיש אתי בנוח. האם זה חסרון?  הבעיה שכשטוב לך נעלמת המוטיבציה למרוד ולערער. נכון, אני אוהבת פוליטיקה אמריקאית ומדע המדינה והסטוריה. אבל אינני נוטלת חלק בהסטוריה, וודאי וודאי לא בפוליטיקה אמריקאית. אני רק צופה. וזו עמדה בטוחה ונחמדה אבל לא מערערת. כן כן, להתבגר זה גם למות.