צורך

 

יותר ויותר אני תוהה, איך לא התעורר בי עד כה הרצון/צורך להביא ילדים לעולם? אין ממש הסבר. זה פשוט לא שם,
הרצון.  החיים הם בסדר אני מניחה, לפעמים
יותר טוב ולפעמים פחות. כנראה שאני לא מוצאת מספיק סיבה (למרות שהבנתי שיש
לחפש אותה בחיים ולא במשהו טרנסצנדנטי).

 

החיים הם החיים וזהו. ואני? בתוכם.
כן, יש אכזבות ויש שמחות.  נישואים יש לי. עבודה טובה, כן. ילדים? לא
יודעת לומר. אני מתפתה לומר שאולי כל מה שעברתי בחיים בכל זאת נותן בטוי, אבל אומרים שהדחף לילדים הוא ביולוגי אצל נשים, זה כמו חרמנות פי מאה או משהו. אז אם לא מופיעים אצלי הרגשות האלו, התאוות להתעגל ולהרות, כנראה שהם באמת לא שם. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, פתאום אני אחזיק תינוק של חברה וארגיש דחף מטורף להשיג אחד לעצמי. אין לי מושג.  לפני כמה ימים ירדתי מהבניין בבוקר, בדרך לעבודה, וראיתי גוש קטנטן אפרפר עם משהוו ורוד. התקרבתי קצת וראיתי שהגוש הזעיר הוא גור חתולים. הוא היה בן יום לדעתי, משהו כזה.  הרגשתי תחושה משונה של סקרנות לגביו, איך הוא הגיע לפה, תקווה שיהיה בסדר ומישהו ייקח אותו (אולי אמא חתולה תחזור?) אבל לא מעבר. משכתי בכתפיי והלכתי לעבודה.  אני מזכירה את זה כי פעם חברה שלי אמרה שהיא הבינה שהיא רוצה ילד אחרי שנתקלה בגור חתולים קטן וחסר אונים. היא לקחה אותו אליה וקראה לו סומסום. 

השבוע בקרתי אצל חברה אחרת, היא נשאה בגיל יחסית מאוחר (37 ככה) וילדה שנה אחרי. יש לה בת קטנה ומתוקה שגוזלת 98% מהזמן הפנוי ובעיקר משעות השינה שלה. בעלה עובד בהיי טק.  זה לא רק העובדה שהיא (תוך עזרה מסויימת של בעלה ושאר קרובי משפחה) מקריבה שנה מהחיים שלה לטיפול בתינוקת הקטנה והאנוכית, זה לא זה. אני יכולה להבין את הסיטואציה.  אלא שהיא עושה את זה בכזו התמסרות והשתוקקות. והיא כל כך רצתה ילדים מאז שזכרה את עצמה. רק עם הזוגיות לקח לה זמן, כמו לא מעט נשים בדורנו, מגיל 27 היא כבר רצתה להיות אמא. 

 

באמת שאין לי אידיאולוגיה בנושא. יש קצת מבוכה, אבל גם הומור. מניחה שדברים ישתנו ככל שאתבגר. איך ישתנו? ימים יגידו. 

 

2 מחשבות על “צורך

  1. האמת שכשהתחתנתי (הייתי בת 27) ולא הבנתי למה כולן כל כך בקטע הרגשתי שזה כזה לא קשור לחיים בכלל ולחיים שלי כרגע בפרט… כך עברו להן שנתיים והחלטנו שאנחנו במקום קצת יותר מתקדם ומתאים ושבא לנו לנסות. ככל שניסינו ולא הצלחנו ככה רציתי יותר עד שזה הפך לאובססיה הזויה. בשלב מסוים אבל הבנתי שזה לא סתם רצון של להשיג את מה שאין אלא רצון אמיתי להפוך למשפחה, להתקדם. רצון שנובע מהאינרציה של החיים אני מניחה וקצת מהטבע החייתי שלנו אבל גם ממקום אמיתי של לברוא בצלמי אולי? הרגשתי שאני במקום שיש לי מה לתת ואני רוצה לתת ולשים את הרצונות הגחמות והאושר של מישהו אחר לפני שלי על כל המשתמע ולהיות הכי מאושרת בעולם עם זה. אני חושבת שאנחנו חיים בעולם שבו כבר הכל מותר ואם את לא רוצה אין שום צורך שבעולם, להיפך תמיד נדמה לי שילדים שנולדים להורים שלא באמת רצו אותם הם ילדים מסכנים. את יודעת הכי טוב מה טוב לך. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s