ריחות ורוחות

 

תמיד מפתיעים אותי ריחות של אנשים.
כשאומרים ריח על מישהו, כיום, זה נותן קונוטציה מידית שלילית, אם יש ריח זה כאילו אומר
שאותו אדם לא נקי. כי ההנחה היא שלא אמור להיות ריח טבעי, יכול להיות רק ריח של
פירות או פרחים או משהו, כלומר בושם או סבון . אבל אני מדברת על הריח הטבעי של
אותו בנאדם.  לפעמים כשאני יושבת למשל ליד
מישהי או מישהו מהעבודה, קרוב למחשב, אז פתאום מתגנב
הריח של האדם. אולי מבעד לסבון שאתו התקלחו, אבל עדיין ניתן להבחין בריח הממשי. זו
פשוט צורה מעניינת להכיר, צורה שקטה אבל אמתית כזו. לפעמים אנשים מאוד עדינים, הריח
שלהם עקרוני וחזק. התחושה הראשונה שלי זו בד"כ רתיעה, דווקא כי זה ממש
אינטימי.  כמו שאנשים מספרים לי על עצמם
דברים אישיים (אנשים נוטים לספר לי על עצמם דברים כאלה), והתגובה הראשונית שלי זו
דחייה.  זה כעס. או חשד, כמו שציינתי, חשד
באי ניקיון. אבל עם הזמן אני מבינה שהחשד הזה לרוב לא מבוסס. כלומר יש 'הומלסים'
ג'יפות שלא מתקלחים, אבל לא על זה מדובר.

אני חושבת שמאנשים שאהבתי באמת, היו שלושה
כאלה, הריח הוא מה שנשאר אתי עד היום.  לכל אחד היה ריח כזה מעניין, שככל שאהבתי ככה
נוספו עוד מחשבות או תחושות. זה מעניין שהריח משתנה לפי כמה שאני אוהבת את האדם
וכמה שאני נמשכת.  אני זוכרת שאת הבנזוג
המיתולוגי קשרתי במשך זמן רב לבושם "פולו ג'ונס" שהיה לוקח מאבא שלו,
לפני הפגישות שלנו. עד שעם הזמן גיליתי את הריח הרגיל שלו, שהיה מתון ועדין
יותר.   אבל גם החלטי. גם הוא היה כזה
שילוב של עדינות והחלטיות.  והבחור השני
שאהבתי, נקרא לו מ',  הריח שלו באמת כבש
אותי. אולי כי מהות הקשר אתו הייתה הכי ארוטית. הייתי מסניפה את הסוודר שלו שעות.
אחרי שהוא נתק את הקשר, שמרתי את הסוודר שלו בשקית, הייתי מריחה אותו וידעתי שלאט
לאט זה יתנדף. וכשזה קרה, כשהריח נעלם, זה עזר גם לי קצת לעבור הלאה.  השלישי, שמכונה ההוא,  הריח שלו הגיע אלי יחסית בהפתעה. הפתיע אותי
שהוא חמצמץ ממה שחשבתי. עז כזה. אני חושבת שהבנתי יותר עליו כשזה התרחש. הבנתי
שהוא לא עדין ומוקפד כמו שחשבתי. שיש שם המון קשיחות. הבנתי את האורגניות שלו פתאום בצורה
אחרת.  אולי
לכן עם אנשים שמעשנים זה קשה, כי זה מסווה את הריח, עוטף אותו במן דקות של עשן. לפעמים כשאני לא
אוהבת מישהו אז הריח שלהם גם מרתיע אותי; ולכן לפעמים אני מנסה למצוא בריח משהו
טוב, כדי שגם האדם, אוכל למצוא בו משהו טוב. לפעמים זה עובד.  מה שמעניין זה שאת עצמנו, בגלל שאנחנו רגילים,
קשה לנו להעריך לפי הריח. אלא במקרים קיצוניים של ג'יפה או אחרי מקלחת / בושם. אבל
באמצע כזה, כשנקיים אבל כבר הסתובבנו פה ושם, אז הריח שלנו שקוף. כשאני בכל זאת מצליחה לאתר רמזים, זה עוזר לי
לאהוב את עצמי יותר. 

 

כל הדרכים לאיבוד

כל כך כואב לי. על המיטה,בוהה ובוכה. התנור החייזרי מפזר אל החדר אדוות חום. מקודם אמא חבקה אותי חזק והכינה לי מרק. ואז החברה הכי טובה באה, נסענו בכל העיר, בין בתי קפה. רק שלא אשאר לבדי.  אני נזכרת כשסבתי נפטרה. הייתי בת 9. אהבתי אותה, היא כמעט גידלה אותי, היא וסבא. כל יום הייתי אצלם. אהבתי אותה מאוד. היא קבלה סרטן, לוקמיה , בגיל64, ומתה תוך כמה חודשים. אני זוכרת שאמא ספרה לי שסבתא מתה, הלכנו ברחוב ואמא הסתכלה לי בעיניים ואמרה, ואני נפלתי על המדרכה באמצע, והתחלתי לבכות. אני אדם מאוד אמוציונלי. לא האמנתי שהיא נפטרה. אפילו הצליל נפ-ט-רה, נראה לי כל כך לא קשור בה. אמא אמרה איך היא באה לבית החולים, סבתא סבלה מאוד, ואמא נכנסה וישבה לצדה. ואז היא נסעה וכעבור כמה שעות היא נפטרה, והאחיות טלפנו לאמי שתבוא לבית החולים.  כל כך אהבתי את סבתא, והיא עזבה. אני זוכרת שחזרנו הביתה וסבא בכה בחדר השני. הייתי נבוכה, לא ראיתי אותו ככה אף פעם.  הלוויה הייתה משונה. ההחצנה של האבל. הטקס. זו לא דרכי להיפרד. וכל המנחמים. הלכנו אחרי הגוף שלה, עטוף בתכריכים, והלכתי אחרי וראיתי והבנתי שסבתא שם. ולא יכולתי להסתכל. 

ישבתי היום מולו, האדם שאני הכי אוהבת בעולם חוץ מהוריי, ישבתי מולו, הבטתי בו ממולל טישו, הבטתי בקטנות שלו, בעדינות, הבטתי וראיתי כמה כואב לו, ושאני לא יכולה לעזור. כמה הוא רחוק. כל השבוע שמעתי את הרקוויאם של מוצארט, כדי להכין את עצמי. כל השבוע בכיתי ושמעתי את הרקוויאם, ישנתי שינה טרופה. חלמתי חלונות בלהה. ידעתי שזו הפרידה שלי ממנו.  אני נזכרת את הפרידה מהבנזוג הראשון, אבל זו הייתה פרידה איטית מאוד, כמו גסיסה ארוכה ארוכה. וזה שונה.  איך אהבנו, נשמה תאומה שלי. מבחינתי סופה של אהבה זה מוות לכל דבר. זה אבל לכל דבר.   הילדים שלא אלד לו, הילדים שלא נגדל יחד, הנשימות שלו שלא ארגיש על העור, כשהוא מחבק  ברפיון.  המילים הרכות שלא אשמע, הריח שלו, אלוהים, הריח שלו. הצעדים הסמויים בנעליים המגוחכות. האצבעות הזעירות, האוזניים. הרוק, הדם בוורידים שלו, הלב שלו, הספוגית הזו שמעניקה לו חיים בכל רגע לרגע. הייתי רוצה לנשק את לבו, ללטף את ריאותיו, להרגיש את הדופק שלו, לתאם אותו עם שלי.  חזרתי הביתה, ופתחתי את אלבום התמונות שלי ושל הבנזוג הראשון. הבטתי בי בשמלה לבנה, בנו מחייכים, נזכרתי. הייתי חייבת, הייתי חייבת למקם את האהבה הזו ברצף כדי להבין, כדי לנסות להאמין שפעם אי פעם החיים יחזרו. ולהתפלל שאוהב, ושזה יהיה אדם בריא, אדם שיאהב אותי ואת החיים שאני רוצה לרקום עמו.   אני רוצה קצת למות ולא לקום מחר. אבל אני מבינה שהחיים חייבים להמשך.  והיחיד שיוכל להציע נחמה כעת זה פרוסט. לכן השארתי, אז בגיל 21 כשקראתי ברצף את "בעקבות הזמן האבוד", השארתי את הכרך האחרון.  עכשיו אקרא אותו, כי הוא היחיד שיכול להיכנס ללב ולנשמה בכובד הזה, להיות אתי קצת. ואני מתפללת שאתגבר על המוות הזה, ועל האובדן.  אני חייבת. תמיד אוהב אותו, כי אני ככה. אוהבת לתמיד. תמיד אוהב אותו ותמיד אקווה שאולי מתישהו הוא יבחר בחיים, אולי מתישהו יהיה מאושר. ואולי מתישהו, גם אני.

 

 

9/2/2010

 

עבודה

 

אני מאד אוהבת את העבודה שלי.  אני נהנית לקום בבוקר ולהתארגן, לצחצח שניים ולשטוף פנים, להתלבש, לשתות את הקפה,  לארגן קצת את הבית ולקחת את הכלב לסיבוב מהיר. ואז לקחת את התיק והחפצים ולצאת לדרך לעבודה. או שבן זוגי מקפיץ אותי, תלוי.   עד שאני מגיעה אני שומעת מוסיקה, עטופה בענן של מוסיקה אני נכנסת לבניין. כולם מברכים אותי לשלום ואני מברכת אותם. לא משנה ממש מאיזה מצברוח יצאתי, ובד"כ החלומות שלי מאוד קשים ואפלים, ואני יוצאת מהם בקושי, כאילו התעוררתי מסיוט. למרות שהם לא סיוטיים לרוב, רק שברים של דברים שאני לא לגמרי מבינה.  בכל מקרה, עד שאני מגיעה למסדרון הקומה בבניין העבודה הכל נושל ממני, הכל נשאר מאחור.  אני אוהבת את האנשים שאני עובדת אתם. לפעמים, כמו כל בנאדם, אין לי כח להעביר 9+ או לא יודעת כמה שעות, אבל בד"כ הקפה ממכונת הקפה מסדר את זה.  כיף לי שהמנהלת שלי כזו מקסימה וחכמה וגורמת לי להרגיש מוערכת. ובעיקר, מתעניינת בי.  כשנפתח השבוע אנחנו תמיד יושבות והיא שואלת איך עבר הסופ"ש שלי. ואני גם קצת מתעניינת, אבל בטון אחר.  אני אוהבת את כל מי שעובד אתי, כל הגברים והנשים שעובדים אתי מתחברים לכדי משהו ממש חיובי וטוב שנעים לי לשהות במחיצתו.  כשהיה לי יומולדת חודש שעבר ונכנסתי לחדר, חיכו לי בריסטולים צבעוניים מודבקים על הקיר ליד המחשב וכמה בלונים צבעוניים, ופאי אוכמניות 🙂  האנשים שעובדים אתי מוכשרים וחכמים, חלקם מאוד מאוד. לקח לי זמן קצת ללמוד את טיבו של כל אחד, ואת הרקע האקדמי או האישי, אבל כשגיליתי לא הופתעתי.  בעצם הופתעתי, רובם צנועים ביחס למה שהם השיגו.   

 

כשסיימתי את התואר המתקדם חששתי מאוד. שמעתי כל הזמן ששוק העבודה בישראל רע ולחוץ והרי אני לא מאוד מקושרת. הופתעתי כשהתקבלו הצעות עבודה טובות, אבל לא מיהרתי. לקחתי את הזמן. פעם הוזמנתי לראיון בחברת סטארט אפ קטנה כזו שהמנהל שלה, אתו דברתי, נשמע אובר מוטיבייטד. לא רציתי לבוא לשם. הרגשתי חוסר בטחון.  הייתה גם הצעה ממקום עבודה גדול ומשרת פתוח מעניינת. גם על זה ויתרתי, זה הלחיץ אותי. אני נלחצת מהר מדברים כאלה.  קצת לפני שהתחלתי לעבוד במקום בו אני עובדת עכשיו היה לי ראיון למן משרה זמנית כזו שחשבתי שבינתיים, תוך כדי שאני מחפשת, אוכל לעבוד בה. אני לא אוהבת לא לעשות כלום יותר מחודש חודשיים. אניוויי, הייתי שם יום וידעתי שלא אוכל לחזור לזה.  ראיתי שהתנאים לא טובים והתפלאתי שאנשים מוכנים לזה.  אני אדם מאוד רגיש שקולט מיד אם משהו טוב לי או לא.  כשהתראיינתי למקום העבודה הנוכחי, הייתי ברורה מאוד בנוגע לחשיבות השכר. קבלתי טווח שכר כללי של העובדים שם ובקשתי מאוד קרוב להכי גבוה. עוד לפני שהתראיינתי, בכל עבודה שהיא, בקשתי לברר תנאים ושכר. אם האדם אתו דברתי היה עמום בקשר לזה או נדמה שלא נותן לי את מה שאני מחפשת, לא הססתי לחתוך.  כך צריך לנהוג. וזה משתלם. שווה לאבד הצעת עבודה זו או אחרת מאשר לקבל עבודה בשכר שיבזבז לי את הזמן.  הקרבתי את רוב שנות העשרים שלי ועשיתי תארים קשים שתבעו ממני הקרבה. וזאת, כדי שאוכל לקבל אח"כ הצעות עבודה טובות יחסית. אני חושבת שעשיתי נכון.  בשבילי התחום המקצועי חשוב מאוד.  לקח לי שנים רבות להבין זאת.  

אם היו שואלים אותי מה אני מעדיפה, שבן זוגי יביא משכורת גבוהה ואני אביא משכורת נמוכה או משנית, או להיפך, אעדיף את האפשרות השנייה. אעדיף לעבוד יותר שעות בעבודה יותר תובענית ובלבד שזו תהיה משכורת שתחזיק את המעמד והיכולת העצמאית שלי, מאשר שאדם אחר ישלוט איכשהו בי דרך העבודה או הבעלות הכלכלית שלו.  בשבילי פמיניזם זה תלוש משכורת שנותן לי בטחון עצמי. 

על צילום והגשמה עצמית

 

דורנו בורח. דורנו בורח באמצעות באמצעות אוזניות עם מוסיקה ב-Stream,  חיבור בלתי פוסק לקטעי ווידאו, חיבור ל-בינג', ולשלל
הרשתות החברתיות, חיבור לוואטסאפ , החלפת תמונות וסרטונים והודעות. השתלטותו של הכושר
המדמה בתקופתנו הוא ביטויו לצורך בהגנה. דורנו הוא מודע, מיודע  אבל, מעל לכל, זה דור שבורח ומגן על עצמו.     

מדוע אני נזכרת בעניין הזה עכשיו? נתקלתי בפוסט בפייסבוק של יוצרת קומיקס
מוכשרת שכתבה על הדיכאון עמו היא חיה שנים ועל בחירתה להתחיל לקחת כדורים.   הפוסט לווה
באלפי תגובות ושיתופים, רובם נלהבים ומחזקים. דורנו סובל בשיעורים גדלים מדיכאון וחרדה. בייחוד, נשים. זה נכון במערב,
בגלל סיבות שכבר מנו בכל מיני הזדמנויות, אבל זה נכון יותר ויותר גם לנשים באזורים
לא מערביים שחשופות, בגלל רשתות התקשורת, למה שנשים מערביות/ אמידות מקבלות. או
איך שהן נראות.  כלומר המצב הרגשי הוא נגע שאי אפשר לנתק ממה שקורה לדור. 
כן, התהליכים של המאה ה-21 החלו לתת את אותותיהם במלואם – שנויים במבנה
המשפחה, מוסד הנישואים, יציבות במקום עבודה. אבל מדובר בסינדרומים ותופעות שהן
תוצרים ולא מניעים ראשוניים.

מדוע נשים יותר מגברים? אולי מפני שמנגנוני ההגנה שהדור הזה יצר – הווידאו,
המוסיקה, השיתוף, לא מגנים עליהן מספיק. מסיבה זו נשים מרבות בשיתוף, צילום והפצה
של מצבי חיים. יותר מגברים. גברים צורכים וידיאו-ים שמערבים נשים בקונוטציה מינית,
כלומר פורנו, אבל אני לא רוצה להקדיש כרגע תשומת לב לתופעה הזו.  אנשים גם משתפים וידיאו-ים מצחיקים, שנונים,
מעניינים. הוידיאו והצילום הם שפה. אבל מעל לכל, מעטפת, התגוננות. מה שמביא אותי לשאלה
הבאה:  ממה האנשים בדורנו צריכים להגן?   ממה הם
בורחים?

 

נגע במשהו אחר לגמרי. על פי ספר שמות, כשאלוהים התגלה בהר סיני, הדבר
השני שנתן, אחרי "אנוכי אדוני אלוהיך שהוציאך מארץ מצרים", היה: "לא
תעשו כל פסל וכל תמונה". שלילת הגשמה כחלק מהפולחן הדתי היה הדיבר השני בעשרת
הדברות. כלומר, עניין עקרוני ביותר. אם ככה, מובן שהתעורר בלב האנשים שחוו את ההתגלות
רצון לעשות משהו גשמי.  עד שהרצון
התגלגל והתגלם בעגל הזהב.   בהתגלות היה
גם ממד שעשוי לפצוע את הנפש, לצד הרוממות והאמת שמלאה את הלבבות. אולי לא עבור כל האנשים,
לא עבור צדיקים כמו משה רבנו אהרון, אבל בכלל העם התעוררו רצונות מנוגדים לקולות שראו,
לאל נותן הדיברות. הכמיהה להתקרב למי שדיבר (והעם "ראה את הקולות") יכולה
ליצור סכסוך פנימי בנפשו של האדם.  

למה שמש העגל באמת?  במסורות של ריבוי אלים או של הפיכת עונות, גרמי
שמיים או איתני טבע לאלים, השוואות או הנגדת האדם עם משהו כביר ולא אנושי, התגלם באלילות
המוחש – מקדש, פסל, קורבן.   היהדות המונותאיסטית והרעיון שלה: אלוהים אחד שהגשים
את העולם אך לא מצוי בו מבחינה גשמית, לא מחקו את הצורך בהגשמה. העגל מבטא זאת.  אפילו בניית המשכן והכרובים בקודש הקודשים
מבטאים זאת. העגל מגן על האדם מהמפגש עם בוראו. מתי? כשהאדם מוגבל מדי או חלש מדי
לשם כך. ובינינו, מי לא מוגבל או חלש מהיותו אדם?

 

נחזור כמה אלפי שנים קדימה. בימינו, העגל הוא
האדם. במובן זה הסלבריטיז (האייקונים משנות השישים השבעים והשמונים) היו תחנת
ביניים, השלבים הראשונים בהתפתחות הטכנולוגית. דמויות שעלו לגדולה, מה שקרוי,
ידוענים, עלו עם התפתחות הטלוויזיה והרדיו שהיו חד צדדיות.  עד שבאה הטכנולוגיה הבשלה, האמתית, הדו צדדית. האדם
המודרני מבין כי הוא סלבריטי. הוא מאליל את עצמו כדרך להתמודד ולהתגונן. יש בזה אינטואיציה
מעניינת בגלל ההבדלים בין העגל לתמונה העצמית (סלפי): ראשית, פני אדם מול צורה של חיה.
שנית, התמונה המודרנית היא זמנית ולא מוחשית, טיפה באוקיאנוס הנצחה אדיש(ולא
עוד מה שהיה צילום בראשיתו – הפיכת ההווה לנוסטלגי, הנצחה בנייר).

האלילות במאה ה-21 היא נטיית האדם להגשים את עצמו ולבקש מאחרים להכיר את מה שהוא עושה. להכיר אותו.  אבל הטכנולוגיה המתקדמת ביותר כבר 'מבינה' את הזמניות של התמונה והוידאו.  האלילות מתקדמת עם התקדמות המוחש
למופשט. לצד התרחבות הרצון, והצורך, הולכת ופוחתת האפשרות
הבימתית (כלומר היות הצילום או הווידאו 'מאורע'). אנשים מראים אך פחות ופחות נראים.

 

הפשטה. הפשטה היא תהליך שעבר עניין אחר, רוחני מאד, הכסף. יותר מבכל
תקופה אחרת, כמות הכסף הווירטואלי לכמות הכסף ה"ממשי",  היא אדירה. 
המעבר למטבע הכסף אחרי המסחר בחיות משק או עבדים הוא מהפכני.  אבל הכסף האופציונאלי (הקרדיט) שהפך לכסף
וירטואלי, מופשט, הוא המצאה אפילו יותר מטלטלת. 
וגם זה, למרבה הצער, עשוי לפצוע ולדכא את הנפש. האדם רוצה כסף ומתאווה לו. הוא
מתקשה להשתוקק כראוי לכמויות של טריליוני דולרים, המייצגות את מושאי תשוקתו,
המועברים משרת מרכזי ועלום לשרת מרכזי אחר, עלום ממנו. כביכול,
הכסף והצילום הם שני דברים שונים. הכסף בלתי מושג, הצילום מושג בקלות. למעשה,
חוויית הצילום היא 'מאורע', למי שיש לו כוח ומעמד. עבור האדם הבודד, ה רגיל,
טקסיו נשארים ריקים. מוטחים אל אדישות. 

בני
ישראל קבלו במעמד הר סיני את התורה. בהתגלות היה (גם) ממד שעשוי לפצוע את הנפש. משה נעלם והם נפלו לעשיית עגל הזהב. הם לקחו את כספם והתיכו
אותו לצורה של עגל, אל מצרי על פי רוב הדעות. הכסף הוא אולי שיא הרוחניות של האדם.
האלילות, שפל האנושיות.  דורנו רוצה
"להגשים את עצמו". ואני קוראת את המשפט הזה כמות שהוא:  להגשים- את-עצמו.  להיעשות גשמי.

 

 דורנו בורח, דרך ההגשמה,
מקרבה כבירה. ההפשטה היא דרכה של ההיסטוריה למחוק את האלילות ההיא ולאפשר את מה שממנה הדור הזה מתגונן. הזהב הפך לספרות דיגיטליות, העגל לפנים המבליחים לזמן מה – לרשמים.  הצילום בזמננו הוא
דחף, הוא דחוף.  הוא מנגנון
הגנה. הכסף מתרבה ובורח, מתחפש ומתרוצץ.  ממה הדור
מתגונן? נראה שכל זה מצביע על הופעה גדולה,
מחודשת, משמעותית בזירה ההיסטורית. אבל של מה? או של מי? 

 

 

אחוז לא קטן של נשים (בעיקר אשכנזיות) סבל או סובל מרמה מסויימת של דיכאון. התופעה הזו שכיחה ומתועדת, בין היתר, בגלל עודף הייצוג של האוכלוסיה הנ"ל בעתונות ובמדיה.  גברים יהודים, בעיקר אשכנזים, סובלים יותר מדיכאון ביחס לגברים בקבוצות אוכלוסיה אחרות, ופעמים רבות בחשיפה לבנות זוג או אמהות וקרובות משפחה.


מדוע אני נזכרת בעניין הזה בדיוק עכשיו? נתקלתי בפוסט בפייסבוק של יוצרת קומיקס מוכשרת שכתבה על הדיכאון עמו היא חיה מאז ומתמיד ועל בחירתה לפני שנה להתחיל לקחת כדורים.  מובן שהפוסט לווה באלפי תגובות ושיתופים, רובם נלהבים ומחזקים. אז נכון, דיכאון פוגע בכל הרבדים ובכל האוכלוסיות. ובכל זאת, אין מנוס מכך שהוא פוגע יותר מכל בנשים. אפשר לדבר על העולם המודרני המלחיץ וכו וכו, ייצוגי תקשורת של מראה חיצוני, אי יציבות מוסד הנישואין, קביעות בעבודה וכו וכו. אני לא מאמינה שזו שורש הסיבה להתפשטות נגע הדיכאון ותוצאת הלוואי – תעשיית התרופות והסמים במרשם. התהליכים של המאה ה-21 החלו לתת את אותותיהם במלואם, אבל לא מדובר בסיבה אלא בסינדרום. לא לא, זו לא הסיבה. לא לעומק.    

 

דורנו בורח. דורנו בורח באמצעות טיסות מרובות לאן שלא יהיה, באמצעות אוזניות עם מוסיקה בסטרים, עם חיבור בלתי פוסק לקטעי ווידאו, עם חיבור ל-בינג', ולשלל הרשתות החברתיות, גם אלו להחלפת תמונות וסרטונים. דורנו הוא מודע, מיודע, דור שמגן על עצמו.  השתלטותו של הכושר המדמה בתקופתנו הוא צורך של הגנה.  גם הגידול בנטילת בכדורים היא בטוי לצורך הזה. כמו המהירות בה נלקחות החלטות הרות גורל ביחס לדורות קודמים (לפרק משפחה, לעזוב עבודה, להחשף בפני הרבים, לצאת מהארון, להתחזק מבחינה דתית).  כוונתי בדור לא רק למה שקרוי דור ה-Y, אלא לכלל בני האדם החיים על הכדור הכחול הקרוי ארץ. אז אם הדור שלנו בורח, השאלה  המתבקשת תהיה ממה?  ואולי המילה הנוספת והנכונה תהיה: ממה הדור שלנו מסתתר? 

 

לפעמים מדברים על כך שרוב בני האדם בעולם הם עדיין אנשים מאמינים, דתיים וכו. זה נכון. אבל הם גם חשופים ומיודעים במה שקורה בעולם המערבי, האתאיסטי, והמודעות הזו מפרקת.  כמו שמסורות מתרבויות שונות עשו את דרכן למערב, כך ממשיך המערב לייצא את הרעיונות ותפיסות העולם שלו אליהן.  תפיסות אלו מערערות ומאיימות על חלק מהחברות הלא מערביות. אפשר לאמוד את זה, למשל, בבחינת האיסלאם במאה ה-21.  פרשנות מסויימת של הקוראן התעצמה גם בגלל האיום שהחברות המוסלמיות מצויות בו (מצד המערב למשל). חברות לא מערביות אחרות מתמודדות עם האיום באופן שונה: העולם השלישי מאמץ את הנצרות בשיעורים בלתי נתפסים.  אבל הפיכתם לנוצרים לא תהפוך אותם למערביים. לכן, ייצוא הנצרות לעולם השלישי הוא סוג של קולוניאליזם במאה ה-21. הנצרות הדרום אמריקאית והאפריקאית היא קולוניה, מוזיאון, של המחשבה הנוצרית המערבית. דרך אגב, גם האיסלאם האפריקאי נתפס כך בעולם הערבי (ואפילו בצורה חמורה יותר).  על כל פנים, גם זו תודעה מערערת שמחלחלת אל העולם הלא מערבי. 

 

מדוע פתחתי בעניין הנשים המדוכאות? כי זה נח. נשים פחות יוצרות תהליכים אלא מכילות ומאפשרות אותם.  נשים סובלות בשיעורים גדלים מדיכאון במערב מפני שהן חשופות יותר ומפני שההגנות השונות שדורנו נעטף בהם – הווידאו, המוסיקה, לא מגנות עליהן מספיק.  אבל ממה? ממה האנשים בדורנו צריכים להגן על עצמם? 

 

אני רוצה לעבור עכשיו למשהו אחר לגמרי. על פי ספר שמות, כשאלוהים התגלה בהר סיני, הדבר השני שנתן, אחרי "אנוכי אדוני אלוהיך
שהוציאך מארץ מצרים", היה: "לא תעשו כל פסל וכל תמונה". כלומר, שלילת הגשמה כחלק מהפולחן הדתי. כלומר? נראה שרצון ומחשבה כאלו  התעוררו בלב האנשים שחוו את ההתגלות.  התעורר בהם רצון לעשות משהו גשמי ונוכח (בזמן ובמרחב).  בהתגלות היה גם ממד שעשוי לפצוע את הנפש, לצד האושר והאמת שכנראה מלאה את הלבבות. אולי לא עבור כל האנשים, לא עבור צדיקים כמו משה רבנו אהרון, אבל בכלל העם התעוררו רצונות מנוגדים לקול שראו,  נותן הדיברות. ה
כמיהה להתקרב לקולות (והעם "ראה את הקולות") יכולה ליצור סכסוך פנימי בנפשו של האדם.   אבל למה משמש העגל באמת?  הוא משהו שהאדם יצר כדי להודות בכך שהוא מוגבל וסופי מול משהו כביר ואינסופי. בין אם במסורות של רבוי אלים או של הפיכת עונות, גרמי שמיים או איתני טבע לאלים, העקרון הזה של הנגדת האדם מול משהו כביר מתגלם בסוף באלילים. היהדות המונתאיסטית והרעיון המורכב והמופשט שהיא הביאה (אלוהים אחד שהגשים את העולם אך לא מצוי בו מבחינה גשמית), לא מחקו מיד את הצורך בהגשמה. והעגל מבטא זאת. העגל מגן על האדם מהמפגש עם בוראו (כשהאדם מוגבל מדי או חלש מדי).  

 

 

נו

 

דפדפתי בפייסבוק וקראתי בעמוד של עתונאית/סופרת מוכשרת (אבל רעה) שמצאה גור בן כמה ימים, אמא שלו חתכה ואחים שלו מתו והוא נשאר. אז היא לקחה אותו הביתה. התוכנית שלה:  חום ואהבה, טלויזיה ומטרנה כל שעתיים, בתקווה שישרוד.  לפעמים, אין מנוס מהשוואות.  יפה מאד מצידה. אז התברר שהגור שרד את הלילה, אפילו עשה פיפי. שוקל 100 גרם.  מה זה אומר? אולי כלום, אולי שגורי חתולים לא מעניינים אותי.  בן זוגי, כשספרתי לו על תקרית החתול, לא אמר כלום. הוא יודע שאני חושבת שזה אומר משהו. אבל אולי לא.  העולם מתפוצץ מחתולים! גם מאנשים, אם כבר פתחנו את הדיון.  אבל רגע, יש עוד. אתמול ראיתי על השיש במטבח שני תפוחים, הקליפה האדומה נתנה להם מראה יפה. מבחוץ.  מסתבר שהם יושבים על השיש מראש השנה…  מה קשור? לפעמים אני נוטשת דברים אורגניים עד שהם גוועים. כל עוד אין ריח או מראה דוחה, זה לא מפריע לי. חתול בן יום שבמילא הולך למות, תפוח אדום, לא יודעת מה רציתי לומר. אולי עדיף שאמשיך לדבר פה על עלוהים, על משמעות החיים וכו, אמשיך לסגור את החלונות בבית יומיים בשבוע ואסתגר, כמו סרקופג,  להרהר על המוות כשאני נשכבת לישון, עם העיניים המוגפות שלי, הכבדות בקפלי העפעפיים, עד שמשהו יקרה. 

 

המפגש העדין בין החיים למוות

 

לכל אדם יש איזו נקודת אמת מיוחדת.  אצלי זה המפגש העדין בין החיים למוות. דקוּת
המעבר. מובן, מצד החיים, המעבר לא עדין. רוב האנשים דועכים לאט אל הזיקנה עד שלבסוף הם מתים.
לפעמים אנשים מתים בצורה טראגית, לפעמים בצורה הרואית.  אורגנית, מערכות הגוף עוברות טראומה כשהן
נכבות.  כל העיסוק בנושא הוא
טמא. ואכן מבחינת היהדות המת הוא טמא והעיסוק במוות גם הוא במידה מסוימת טמא. כמו
כן הדיבורים על העולם הבא, שיותר מכל נתפסים כאשלייתיים ובלתי אפשריים.  היהדות לא מנסה לענות על השאלה מה קורה אחרי
המוות.  היהדות עוסקת בחיים וכיצד לקיים
אותם מצד האמונה.  אבל אני, ככל אדם, דווקא
עוסקת בשאלת החיים והמוות.  לפעמים הייתי
מאחלת לעצמי דבר אחד פשוט: להתרגש ולהיות נגועת שמחה מלידתם של תינוקות כמו שאני
נרעדת וכאובה ממותם של אנשים.  הבעיה היא
שאין איזון. התינוקות  לא מוכרים, תמיד
חדשים. ואילו אלו שהולכים לעולמם כבר עשו היסטוריה, לטוב ולרע.  טבעי שאני מגיבה בחזקה למוכר לי, מאשר ללא
מוכר. ולכן המוות מטריד את החיים יותר משהחיים (החדשים) מטרידים אותם.  וגם זה נכון רק באופן חלקי. כי החיים החדשים
מטרידים דווקא את האנשים עוד קודם שהם ממומשים – יצר המין הוא הטרדה הגדולה ביותר
של האדם. טרדה מענגת ונפלאה, אבל קשה ואגרסיבית מאוד.  יצר המין הוא מנגנון, הוא משהו. ואילו אדם חי
הוא ספציפי, הוא מישהו.  המין הוא הדרך
לחיים. לא כל יחסי מין הם דרך לחיים, וכפי שאנחנו יודעים, לא כל החיים מגיעים
מיחסי מין (למשל, הפריה מלאכותית).  אבל
עדיין יש קשר מובהק וחזק בין זה לזה.  אפשר
לומר שהתינוק מתחיל בדחפים המיניים של הוריו, אביו ואמו.  הוא מתחיל בתגובה לרצון מיני.  החיים מגיעים מרצון של אדם אחר זולתנו
(הורינו). המוות מגיע במאה אחוזים, ובכפייה.  
הרצון המיני, לכל הדעות, הוא לא רציונאלי. 
לפעמים אפשר להצדיק אותו, אבל אי אפשר להגדיר אותו באופן הגיוני.   ביהדות נאמר שהנשמה בוחרת לבוא
לעולם לפני שהיא יורדת אליו. וכן, שהנשמה בוחרת דרך מי לבוא לעולם (כלומר ההורים).
במובן זה, אם נכליל מה שכתבתי קודם, אפשר לומר שהרצון המיני הוא דיבור  בין אדם (או זוג אנשים) שנמצא בעולם עם מי  שנמצא מחוץ לעולם אבל רוצה להיכנס אליו. 

 

הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר

 

הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר. בפרט, הרבה הרבה זמן לא קראתי "ספרות יפה".  ולא ספרות ישראלית. לאחרונה גיליתי ספרייה סודית באיזור מרכזי בעיר, ספרייה מעניינת מאוד וגדולה. הלכתי למדף של הסופרת הזו מתוך תקווה לקחת את הרומאן החדש, אבל הוא נלקח כבר.  אז במקום לקחתי ספר אחר, "שבע מידות רעות". שמה של הסופרת: מאיה ערד.  אני כרגע בעמ' 230.  הספר שובה ומצער אותי. למה? אולי כי פעם היו לי ציפיות גדולות מאנשים כאלה, ומעולם לא התאוששתי מהאכזבה. אדם אחד, בעצם שניים, אכזבו אותי במיוחד.  המילייה ממנו מגיעה הסופרת עצמה מוכר לי. מדובר בבוגרי אותה תוכנית אינתחומית למצטיינים באונ' כלשהי במרכז הארץ.  האקס המיתולוגי שלי משם, כעוד מס' גברים שהייתה להם משמעות בחיי (לפחות עד שמלאו לי 25).  המכזיב הראשי היה מישהו שלימד אותי פעם פעם כנערה קורס באונ', בוגר התוכנית, שעשה את התזה שלו למוסמך אצל אחד הפיסיקאים הידועים בארץ. אח"כ המשיך לדוקטורט בפילוסופיה. שילוב לא סביר של אינטלקט, יופי חיצוני, יוהרה וגם איזו הדרדרות מצערת שהביאו השנים. כן, היית מאוהבת  מובן כנערה כאשר לימד אותי. אז הייתי בת 14 והוא היה בשיאו, רק בן 25, כותב מאמרים ל"גלילאו", מספר אנקדוטות על המנחה הנודע שלו. כולם היו מאוהבים בו, בנים ובנות.  עד כאן הכל טוב ויפה. שנים אחר כך, כשהייתי בת 22, פנה אלי פעם במייל בחור אחד, מבוגר ממני ב-11 שנה.  לא אשכח את ההלם וההתרגשות כשראיתי שמדובר בו.  דמעות עמדו בעיניי. הפעם הייתי בעמדת כח. נו, בחורה בת 22, יפה ומאוהבת בעצמה.  אז נפגשנו.  זה היה כמו להכנס לספר אגדות שקראו לנו בו כשהיינו ילדים. או לפגוש את אחד מגבורי הנעורים שלנו בטלוויזיה.  התאכזבתי עמוקות ממנו. מעולם לא התאוששתי מהאכזבה. משהו בי נשבר. כל כך נדהמתי מהיופי, הברק והמיתוסים שסבבו אותו, הייתי עיוורת.  השלכתי עליו את ערגותיי כנערה. טוב, נסחפתי מהנושא: אקדמאים אליטיסטים.  הסופרת עצמה, מאיה ערד, מיטיבה לספר. בהחלט מוכשרת. מה שמפריע לי זו ההסחפות אחרי התופעות בלי נקיטת עמדה, כמעט כמו עדות. והעדות הזו מדברת בקול מדוייק ומובנה אבל לא חם.  זה מעולה בדינמיקות של כח בין קבוצות אנשים, זה יותר בעייתי כשהיא מנסה לתאר אהבה ויחסים. שם אובד משהו. המבט האובייקטיבי מתערער כשהוא מתחפש לסובייקטיבי, כלומר, מובך ומרגיש וכו.  אז ככה הן הדמויות וכזו המספרת. זה כמובן מזכיר לי אנשים כאלה, שהכרתי בעבר, דמויות שכלתניות שנלכדות בדינמיקות  ממכרות של"יוקרה" אפשרית. יש בערד משהו מהיד המספרת של איין ראנד, אבל אין בה את הטירוף האידיאולוגי של ראנד, שהופך אותה מסופרת מיומנת לגאונה (אינני שותפתה לתפיסות עולמה של ראנד).  אני חושבת שהיא, כבוגרת התוכנית שהזכרתי, כמו עוד לא מעט סופרים וסופרות שיצאו משם, צריכה ללמוד לשבור ולחצות גבולות. חצייה שתאפשר גם לדמויות שלה להתחדש ולהשתלם. אם זה יקרה, ייתכן שתשתלם לסופרת רצינית מאד.  

 

הנערה שחוברה לחשמל

 

אני משוכה במן עצבות רוב הזמן, מובסת. הלוואי ויכולתי להיות מחוברת לחשמל.  הייתי רוצה כח אבל בתקופתנו מנגנוני הכח, המערכות השונות, מסועפים ומורכבים. לא נגישים. הכל פאטה מורגנה.  אנשים מתבלבלים בין פרסום, תהילה לכח. אלו דברים שונים. אנשים לא מבינים שבארוחת ערב בביתו של קניבל, הם יהיו המנה העיקרית. מחד, אנחנו בתקופה עם מעט מלחמות רציניות. מאידך, מעולם לא היה בידי האנושות נשק בכמויות כאלו, נשק הרסני. מחד, נשים לומדות ועובדות. מאידך, מקצועות נשיים נסוגים בשכר וגם, צריך להודות, ביוקרה. קבוצות אנושיות מצליחות כשהן מביסות קבוצות אנושיות אחרות. ראה ערך סין (צודק כמובן מר טראמפ). זה בזירה האנושית. יש מאין? יכול רק האל ליצור. הרבה שנאה יש במנותקים ממנגנוני הכח, בסו קולד "חלשים". החלשים שונאים את החזקים, הם לא רוצים צדקה ואפילו לא צדק. כל אחד רוצה מקומות טובים בקרקס האנושי.

 

מתי הרגשתי הכי קרובה לאלוהים?  היה רגע אחד, אוקטובר 2013,  הייתי בשיעור של הרב והרגשתי שהכול מצחיק אותי. הבנתי פתאום הכול, בקטע טוב.  אז הרגשתי קרובה לאלוהים.