הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר

 

הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר. בפרט, הרבה הרבה זמן לא קראתי "ספרות יפה".  ולא ספרות ישראלית. לאחרונה גיליתי ספרייה סודית באיזור מרכזי בעיר, ספרייה מעניינת מאוד וגדולה. הלכתי למדף של הסופרת הזו מתוך תקווה לקחת את הרומאן החדש, אבל הוא נלקח כבר.  אז במקום לקחתי ספר אחר, "שבע מידות רעות". שמה של הסופרת: מאיה ערד.  אני כרגע בעמ' 230.  הספר שובה ומצער אותי. למה? אולי כי פעם היו לי ציפיות גדולות מאנשים כאלה, ומעולם לא התאוששתי מהאכזבה. אדם אחד, בעצם שניים, אכזבו אותי במיוחד.  המילייה ממנו מגיעה הסופרת עצמה מוכר לי. מדובר בבוגרי אותה תוכנית אינתחומית למצטיינים באונ' כלשהי במרכז הארץ.  האקס המיתולוגי שלי משם, כעוד מס' גברים שהייתה להם משמעות בחיי (לפחות עד שמלאו לי 25).  המכזיב הראשי היה מישהו שלימד אותי פעם פעם כנערה קורס באונ', בוגר התוכנית, שעשה את התזה שלו למוסמך אצל אחד הפיסיקאים הידועים בארץ. אח"כ המשיך לדוקטורט בפילוסופיה. שילוב לא סביר של אינטלקט, יופי חיצוני, יוהרה וגם איזו הדרדרות מצערת שהביאו השנים. כן, היית מאוהבת  מובן כנערה כאשר לימד אותי. אז הייתי בת 14 והוא היה בשיאו, רק בן 25, כותב מאמרים ל"גלילאו", מספר אנקדוטות על המנחה הנודע שלו. כולם היו מאוהבים בו, בנים ובנות.  עד כאן הכל טוב ויפה. שנים אחר כך, כשהייתי בת 22, פנה אלי פעם במייל בחור אחד, מבוגר ממני ב-11 שנה.  לא אשכח את ההלם וההתרגשות כשראיתי שמדובר בו.  דמעות עמדו בעיניי. הפעם הייתי בעמדת כח. נו, בחורה בת 22, יפה ומאוהבת בעצמה.  אז נפגשנו.  זה היה כמו להכנס לספר אגדות שקראו לנו בו כשהיינו ילדים. או לפגוש את אחד מגבורי הנעורים שלנו בטלוויזיה.  התאכזבתי עמוקות ממנו. מעולם לא התאוששתי מהאכזבה. משהו בי נשבר. כל כך נדהמתי מהיופי, הברק והמיתוסים שסבבו אותו, הייתי עיוורת.  השלכתי עליו את ערגותיי כנערה. טוב, נסחפתי מהנושא: אקדמאים אליטיסטים.  הסופרת עצמה, מאיה ערד, מיטיבה לספר. בהחלט מוכשרת. מה שמפריע לי זו ההסחפות אחרי התופעות בלי נקיטת עמדה, כמעט כמו עדות. והעדות הזו מדברת בקול מדוייק ומובנה אבל לא חם.  זה מעולה בדינמיקות של כח בין קבוצות אנשים, זה יותר בעייתי כשהיא מנסה לתאר אהבה ויחסים. שם אובד משהו. המבט האובייקטיבי מתערער כשהוא מתחפש לסובייקטיבי, כלומר, מובך ומרגיש וכו.  אז ככה הן הדמויות וכזו המספרת. זה כמובן מזכיר לי אנשים כאלה, שהכרתי בעבר, דמויות שכלתניות שנלכדות בדינמיקות  ממכרות של"יוקרה" אפשרית. יש בערד משהו מהיד המספרת של איין ראנד, אבל אין בה את הטירוף האידיאולוגי של ראנד, שהופך אותה מסופרת מיומנת לגאונה (אינני שותפתה לתפיסות עולמה של ראנד).  אני חושבת שהיא, כבוגרת התוכנית שהזכרתי, כמו עוד לא מעט סופרים וסופרות שיצאו משם, צריכה ללמוד לשבור ולחצות גבולות. חצייה שתאפשר גם לדמויות שלה להתחדש ולהשתלם. אם זה יקרה, ייתכן שתשתלם לסופרת רצינית מאד.  

 

4 מחשבות על “הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר

  1. ניתוח מבריק של מגבלות האינטלקט בספרות. מבחינה זו מדובר בעושר השמור לבעליו לרעתו. סופרים שהם גם אינטלקטואלים – כמו בורחס או אומברטו אקו –   מצויים במיטבם כשהם כותבים ספרות סימבולית, שאינה מערבת רגשות באופן ישיר.

    אהבתי

  2. מסכימה עם הניתוח אבל אוהבת לקרוא אותה. בכלל היה מעניין לקרוא את הפוסט. מעניינת נקודת המבט של ילדה בת 14 מול זו של בת 22. יש הרבה זיוף וריקנות בעולם האקדמי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s