על צילום והגשמה עצמית

 

דורנו בורח. דורנו בורח באמצעות באמצעות אוזניות עם מוסיקה ב-Stream,  חיבור בלתי פוסק לקטעי ווידאו, חיבור ל-בינג', ולשלל
הרשתות החברתיות, חיבור לוואטסאפ , החלפת תמונות וסרטונים והודעות. השתלטותו של הכושר
המדמה בתקופתנו הוא ביטויו לצורך בהגנה. דורנו הוא מודע, מיודע  אבל, מעל לכל, זה דור שבורח ומגן על עצמו.     

מדוע אני נזכרת בעניין הזה עכשיו? נתקלתי בפוסט בפייסבוק של יוצרת קומיקס
מוכשרת שכתבה על הדיכאון עמו היא חיה שנים ועל בחירתה להתחיל לקחת כדורים.   הפוסט לווה
באלפי תגובות ושיתופים, רובם נלהבים ומחזקים. דורנו סובל בשיעורים גדלים מדיכאון וחרדה. בייחוד, נשים. זה נכון במערב,
בגלל סיבות שכבר מנו בכל מיני הזדמנויות, אבל זה נכון יותר ויותר גם לנשים באזורים
לא מערביים שחשופות, בגלל רשתות התקשורת, למה שנשים מערביות/ אמידות מקבלות. או
איך שהן נראות.  כלומר המצב הרגשי הוא נגע שאי אפשר לנתק ממה שקורה לדור. 
כן, התהליכים של המאה ה-21 החלו לתת את אותותיהם במלואם – שנויים במבנה
המשפחה, מוסד הנישואים, יציבות במקום עבודה. אבל מדובר בסינדרומים ותופעות שהן
תוצרים ולא מניעים ראשוניים.

מדוע נשים יותר מגברים? אולי מפני שמנגנוני ההגנה שהדור הזה יצר – הווידאו,
המוסיקה, השיתוף, לא מגנים עליהן מספיק. מסיבה זו נשים מרבות בשיתוף, צילום והפצה
של מצבי חיים. יותר מגברים. גברים צורכים וידיאו-ים שמערבים נשים בקונוטציה מינית,
כלומר פורנו, אבל אני לא רוצה להקדיש כרגע תשומת לב לתופעה הזו.  אנשים גם משתפים וידיאו-ים מצחיקים, שנונים,
מעניינים. הוידיאו והצילום הם שפה. אבל מעל לכל, מעטפת, התגוננות. מה שמביא אותי לשאלה
הבאה:  ממה האנשים בדורנו צריכים להגן?   ממה הם
בורחים?

 

נגע במשהו אחר לגמרי. על פי ספר שמות, כשאלוהים התגלה בהר סיני, הדבר
השני שנתן, אחרי "אנוכי אדוני אלוהיך שהוציאך מארץ מצרים", היה: "לא
תעשו כל פסל וכל תמונה". שלילת הגשמה כחלק מהפולחן הדתי היה הדיבר השני בעשרת
הדברות. כלומר, עניין עקרוני ביותר. אם ככה, מובן שהתעורר בלב האנשים שחוו את ההתגלות
רצון לעשות משהו גשמי.  עד שהרצון
התגלגל והתגלם בעגל הזהב.   בהתגלות היה
גם ממד שעשוי לפצוע את הנפש, לצד הרוממות והאמת שמלאה את הלבבות. אולי לא עבור כל האנשים,
לא עבור צדיקים כמו משה רבנו אהרון, אבל בכלל העם התעוררו רצונות מנוגדים לקולות שראו,
לאל נותן הדיברות. הכמיהה להתקרב למי שדיבר (והעם "ראה את הקולות") יכולה
ליצור סכסוך פנימי בנפשו של האדם.  

למה שמש העגל באמת?  במסורות של ריבוי אלים או של הפיכת עונות, גרמי
שמיים או איתני טבע לאלים, השוואות או הנגדת האדם עם משהו כביר ולא אנושי, התגלם באלילות
המוחש – מקדש, פסל, קורבן.   היהדות המונותאיסטית והרעיון שלה: אלוהים אחד שהגשים
את העולם אך לא מצוי בו מבחינה גשמית, לא מחקו את הצורך בהגשמה. העגל מבטא זאת.  אפילו בניית המשכן והכרובים בקודש הקודשים
מבטאים זאת. העגל מגן על האדם מהמפגש עם בוראו. מתי? כשהאדם מוגבל מדי או חלש מדי
לשם כך. ובינינו, מי לא מוגבל או חלש מהיותו אדם?

 

נחזור כמה אלפי שנים קדימה. בימינו, העגל הוא
האדם. במובן זה הסלבריטיז (האייקונים משנות השישים השבעים והשמונים) היו תחנת
ביניים, השלבים הראשונים בהתפתחות הטכנולוגית. דמויות שעלו לגדולה, מה שקרוי,
ידוענים, עלו עם התפתחות הטלוויזיה והרדיו שהיו חד צדדיות.  עד שבאה הטכנולוגיה הבשלה, האמתית, הדו צדדית. האדם
המודרני מבין כי הוא סלבריטי. הוא מאליל את עצמו כדרך להתמודד ולהתגונן. יש בזה אינטואיציה
מעניינת בגלל ההבדלים בין העגל לתמונה העצמית (סלפי): ראשית, פני אדם מול צורה של חיה.
שנית, התמונה המודרנית היא זמנית ולא מוחשית, טיפה באוקיאנוס הנצחה אדיש(ולא
עוד מה שהיה צילום בראשיתו – הפיכת ההווה לנוסטלגי, הנצחה בנייר).

האלילות במאה ה-21 היא נטיית האדם להגשים את עצמו ולבקש מאחרים להכיר את מה שהוא עושה. להכיר אותו.  אבל הטכנולוגיה המתקדמת ביותר כבר 'מבינה' את הזמניות של התמונה והוידאו.  האלילות מתקדמת עם התקדמות המוחש
למופשט. לצד התרחבות הרצון, והצורך, הולכת ופוחתת האפשרות
הבימתית (כלומר היות הצילום או הווידאו 'מאורע'). אנשים מראים אך פחות ופחות נראים.

 

הפשטה. הפשטה היא תהליך שעבר עניין אחר, רוחני מאד, הכסף. יותר מבכל
תקופה אחרת, כמות הכסף הווירטואלי לכמות הכסף ה"ממשי",  היא אדירה. 
המעבר למטבע הכסף אחרי המסחר בחיות משק או עבדים הוא מהפכני.  אבל הכסף האופציונאלי (הקרדיט) שהפך לכסף
וירטואלי, מופשט, הוא המצאה אפילו יותר מטלטלת. 
וגם זה, למרבה הצער, עשוי לפצוע ולדכא את הנפש. האדם רוצה כסף ומתאווה לו. הוא
מתקשה להשתוקק כראוי לכמויות של טריליוני דולרים, המייצגות את מושאי תשוקתו,
המועברים משרת מרכזי ועלום לשרת מרכזי אחר, עלום ממנו. כביכול,
הכסף והצילום הם שני דברים שונים. הכסף בלתי מושג, הצילום מושג בקלות. למעשה,
חוויית הצילום היא 'מאורע', למי שיש לו כוח ומעמד. עבור האדם הבודד, ה רגיל,
טקסיו נשארים ריקים. מוטחים אל אדישות. 

בני
ישראל קבלו במעמד הר סיני את התורה. בהתגלות היה (גם) ממד שעשוי לפצוע את הנפש. משה נעלם והם נפלו לעשיית עגל הזהב. הם לקחו את כספם והתיכו
אותו לצורה של עגל, אל מצרי על פי רוב הדעות. הכסף הוא אולי שיא הרוחניות של האדם.
האלילות, שפל האנושיות.  דורנו רוצה
"להגשים את עצמו". ואני קוראת את המשפט הזה כמות שהוא:  להגשים- את-עצמו.  להיעשות גשמי.

 

 דורנו בורח, דרך ההגשמה,
מקרבה כבירה. ההפשטה היא דרכה של ההיסטוריה למחוק את האלילות ההיא ולאפשר את מה שממנה הדור הזה מתגונן. הזהב הפך לספרות דיגיטליות, העגל לפנים המבליחים לזמן מה – לרשמים.  הצילום בזמננו הוא
דחף, הוא דחוף.  הוא מנגנון
הגנה. הכסף מתרבה ובורח, מתחפש ומתרוצץ.  ממה הדור
מתגונן? נראה שכל זה מצביע על הופעה גדולה,
מחודשת, משמעותית בזירה ההיסטורית. אבל של מה? או של מי? 

 

מחשבה אחת על “על צילום והגשמה עצמית

  1. יפה, והייתי מוסיף:
    1. אין פלא שתרבות ההגשמה הנוכחית היא פרי הציוויליזציה המערבית-נוצרית, שהרי יסודה של הנצרות בהתגשמות האל בבשר.
    2. בראייה היסטורית, תקופה כמו תקופתנו היא אכן עידן בשל להתגלותה של דת חדשה. כפי שהדת היהודית צמחה מתוך השפע הגשמי במצרים, הנצרות מתוך העושר של האימפריה הרומית והאסלאם מעיר הסוחרים העשירה מכה. כיצד תיראה התגלות זו? סימן השאלה בסיום הפוסט שלך הוא בהחלט במקומו.
    חג שמח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s