צורך #2

 

קראתי עכשיו את הראיון הזה עם פרופ' איליה ליבוביץ. מאוד נהניתי.  שוב אני מוצאת עצמי מודה על שזכיתי ללמוד יהדות עם רב כה מיוחד וגדול כמו הרב שלי. בסופו של דבר, במבנה הנפשי שלי, ובצורת הלימוד שהוקנתה, התבסס יסוד שזיקתו למחשבה 'דתית' או 'רוחנית' צורך דיוק וחירות על מנת להתקדם. אני לא יכולה לחשוב או להרגיש רגש דתי "כלוא". וזה יוצר הרחבה חוזרת ונשנית ויותר עומק ויותר בירור של אמת. היכרותי עם אנשים שונים במהלך חיי, הרחיבו עוד יותר את הצורך.

ולכן מה שאומר פרופ' ליבוביץ לא רק שלא מפריע או מערער אותי, להיפך.  זה גם ידוע וגם הגיוני ביותר ממובן אחד. כמובן אני לא מקבלת את השורה התחתונה שלו, וגם לא את הנחת היסוד. אבל מה שבאמצע? אני לגמרי מסכימה. אני גם חושבת שהוא צודק לגבי מה שאמר על ישיבות והחינוך התורני; אנשים דתיים לא תמיד מגיעים לממדי העומק הזה, ואינטואיטיבי יותר לתבוע אותו כאדם חילוני דווקא.

ולעניין, כל התייחסות ל"אלוהים" בתוך משפט היא מצחיקה. הדיבור על אלוהים בתוך מונחי הקיימות שלנו יוצרת פרדוקסים. המחשבה שלנו הולכת בנתיבי הדיבור ולכן גם המחשבה על אלוהים, כשמתגרמת חזרה לדיבור, ממשיכה לייצר פרדוקסים. יותר מכל הדבר מזכיר לי את נושא האינסוף במתמטיקה. התייחסות רגילה לאינסוף מביאה להתנהגות חריגה. צריכים היו המתמטיקאים לפתח תורה שלימה של התייחסות לאינסוף על מנת להכניס אותו למשוואותיהם. וגם, האם האינסוף באמת הוכנס למשוואה? כמובן שלא. אינסוף זה תהליך שלא נמצא בזמן! אז מדוע אנשים שוב ושוב נדהמים מכך שלדבר על אלוהים במונחים של יש ואין מביא לאבסורד? איך אמר ויטגנשטיין (הטאו דה צ'ינג אמר משהו דומה) – "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק". בשביל זה קיימת השפה היצירתית שהיום הופכת לנפוצה תודות לטכנולוגיה; השירה, ולצדה, אולי מעליה, המוסיקה. וגם הוידאו והצילום והציור וכן הלאה. אלו שפות מתאימות יותר לדיבור על "אלוהים". בעבר, כשהייתה נבואה, ניתן היה (על פי האמונה היהודית) אפילו לדבר עם אלוהים. אך בכל מקרה,  התנ"ך לא מדבר על אלוהים, אף פעם, אלא בזיקה לזירה האנושית. גם הנביאים כולם, על פי המסורת, לא דברו עם אלוהים אלא בזיקה לזירה האנושית (יוצא דופן אולי הוא משה  רבנו, הקרוי גדול הנביאים).  בכך אכן נותר, ואני חוזרת פה להתייחס לראיון עם פרופ' ליבוביץ' ואל ספרו הגורס שהתנ"ך היא יצירה אתאיסטית, מרווח או פער שיכול לאפשר צמיחה של מחשבה מאוחרת יותר, אתאיסטית, כמו זו.  אם אפשר לכתוב אינסוף או מינוס אינסוף, כמובן שזה דבר שונה לגמרי, אבל כאן וכאן מדובר ב"'דברים" שאנחנו לא באמת "מבינים".  בקצרה, מה שחסר בדיון עפ הפרופ' לדעתי, אלו השפות של המוסיקה והשירה. לקרוא דברים שבוב דילן כותב על האופן שמתעוררות בו מנגינות ושירים חדשים, על אלביס פרסלי או הסופרימס או אלישיה קיז… לא יודעת מה (נותנת שמות ידועים כי אליהם הכי קל להגיע, אבל זה נכון לכל מוסיקאי שלוקח את עצמו ברצינות), כדרך להתחבר עם "אלוהים" שכלית, ופשוט לשמוע את המוסיקה כדי להתחבר חווייתית.