חודש: מאי 2016
אני מהבנות האלה שלא בנויות למונוגמיה. זה לא בא מהקטע של שעמום מיני, אלא, שמכל בנאדם לקחתי את מה שאני צריכה. וזה מה שהרגיש לי נכון.
רגע בקמפיין
לפני כמה ימים נאם דונלד טראמפ בארוע בחירות באלברקירקי, ניו מקסיקו. במקרה שמעתי את הנאום ואני רוצה ל השתמש בארוע המסויים על מנת להבהיר כמה דברים לגבי מערכת הבחירות הזו ובכלל. הנאום, כמו כל הנאומים שלו בשלל ערי אמריקה, ארך כשעה וחצי. השפה שלו הייתה שמונים אחוז נמוכה ועשרים אחוז גבוהה. הוא מדבר בטון חזק וקולנועי יחסית שמחזיק את המאזינים ערניים. לא קל להאזין לפוליטיקאי שעה וחצי וצריך לבדר את הקהל. אבל גולת הכותרת של הנאום היו שתי השתלחויות שטראמפ עשה בפוליטיקאיות: האחת, אליזבת' וורן מהמפלגה הדמוקרטית, מושלת מסצ'וסטס. השנייה, מושלת ניו מקסיקו סוזאנה מרטינז. הוא קרא לאליזבת' וורן בשם, שהיה כל כך מצחיק ומדוייק שקשה היה להמנע מלקבלו כאמת – פוקהונטס. ולמה? כי הגברת וורן התחזתה לבת המיעוט האינדיאני כדי לקבל משרה בחוג להסטוריה בהרווארד. המילה הזו מגדירה את במלואה; אישה לבנה ופרוטסטנטית מעמידה פני אינדיאנית, מה שהיא לא, כדי להתקדם בחוגים האינטלקטואליים ליברליים. מטרתו השנייה והפחות מובנת הייתה המושלת סוזאנה מרטינז, כוכב עולה במפלגה הרפובליקאית, אישה ממוצא היספאני, שזוכה לפופולריות וכבוד. הוא אמר שהיא אחראית לבעיות האבטלה וההתמכרות המקומיים, ולאכלוסם של עשרות אלפי פליטים סוריים בתחומי המדינה הדרומית. מדוע טראמפ עושה את זה לבת מפלגתו, שאלו ללא הרף בתקשורת, האם הוא משוגע?
מאז שהבחירות החלו לתפוס תאוצה, עתונאים ואנשי תקשורת, משני הצדדים, פספסו בעקביות את המוג'ו שלו: שליט צריך לשלוט. החזק מפעיל את כוחו, משמרו ומעצימו. זה נכון כשמדובר בשליט מפלגה, נכון לגבי חברה שמתחרה באחרות על נתח שוק, ונכון כשמדובר באומה עם יתרון כלכלי וצבאי אדיר על שאר האומות. כמו שהסביר יפה יובל נח הררי בספרו "קצור תולדות האנושות" (שזכה לאחרונה להמלצתו של לא אחר מביל גייטס): המערב הוא תוצאה של הצלחות המהפכה המדעית והקולוניאליזם בצורותיו השונות. הנסיון לנתק הצלחה מדעית טכנולוגית מהצלחה צבאית כלכלית הוא שקרי ושגוי. הדרך לשלוט היא להפעיל כח לשמור על כח אבל חשוב מזה, לאהוב את הכח הזה ולנצל אותו בצורה הנבונה ביותר. טרמאפ התנהג כך למושלת מרטינז מפני שהוא רואה את עצמו כשליט ומפני שהיא לא סרה למרותו (היא לא התייצבה לארוע הבחירות שלו או הודיעה על תמיכתה הפומבית). טראמפ גם רואה אותה כאישה ומיעוט וככזו, באופן סמוי יותר, ממקם אותה בהיררכייה העתידית של המפלגה. במקום הגישה של הדמוקרטים היוצאים להעלות על נס בני מיעוטים, בייחוד אלו שמגיעים לעמדות השפעה, טראמפ מבקש להחזיר את אמריקה לגדולתה. הוא אמנם מוכן לקבל מיעוטים בעמדות כח, ואין בו גזענות, אך הוא מכיר בזהות האמריקאית המקורית, בכח שהיא מאצילה עליו ועל דומיו, ובצורך להתייחס אליה – אירופאים שברחו מרדיפות דתיות והקימו מדינה שהפכה למעצמה החזקה והנהדרת ביותר בעולם – אמריקה. בני מיעוטים שיכולים להתייחס לזהות הזו ולהטמע בה, יתקבלו בברכה. זו האמת שמאמינים בה רוב האמריקאים. זו האמת שתעלה את טראמפ ככל הנראה, בעוד חמישה חודשים, לנשיאות ארצות הברית. זה מהלך אמיץ מאוד, בעייתי שעשוי להסתבך, אבל זו קריאת השקמה גדולה לעולם המערבי – אם הוא מעוניין להמשיך להתקיים. גם תהליך יציאתה של בריטניה מהאיחוד, Brexit, מצטרף לזה. האם יקום המערב כמו עוף החול ויחזור לימי גדולתו? זה עדיין אפשרי, עם קצת השראה, קומון סנס וברכה משמיים.
דירה ריקה
אני מרגישה שאיבדתי את
התמימות. זה נשמע טיפשי כשאני אומרת את
הדברים ככה, אבל זו האמת שלי. איבדתי את היכולת לאהוב בצורה טהורה, מלאה ושלמה. אני מרגישה שזה אבד. זה
כואב יותר מכל דבר. יותר כואב
מהתחושה של הכוח או הידיעה שלפעמים מציפות אותי. זה יותר חזק מהכול.
חלק מסוים מלבי שייך להוא. וחלק אחר מלבי שייך ל-א', המיתולוגי. החלקים האלה שלהם לתמיד. כמו דירות ריקות שבעליהן יכולים לבחור לאכלס או להפקירן. זה שם אותי בכפיפות וחולשה מול אותם אנשים. אהבה של גבר לאישה
היא אחרת. אולי היא אפילו מסוכנת יותר, מי
יודע. לכן לפעמים כואב
לי על כל זה. אבל יש גם חלקים אחרים, של שמחה ותקווה.
אני לא רוצה שיהיה פער בין אלה ואלה. אני באמת רוצה להרגיש שהכול אחד. ועכשיו אני דירה ריקה.
אהבה עצובה
ויתרתי כי הבנתי שלא תוכל להיות לי אהבה מאושרת. רק אהבות עצובות. וזה, עשה אותי די מאוכזבת. נשים מקדישות חלק ניכר מחייהן, דשות בדינמיקה יחסותית. הוא אמר, עשה, חשב. את הענין האישי מיציתי, אחרי שקרה מה שקרה. מחד זה טוב, הרבה זמן השתחרר. ומאידך, זה שבר את לבי מבלי אפשרות איחוי. זה קרב את המוות, כמה צעדים סמוך . אינני יודעת עד מתי אחיה. איש אינו יודע. אך לפני שנה, בגיל 24, מיד אחרי יום ההולדת, נגלה המכתש. רק לרגע. ובכל זאת, הוא שם. קרוב ממה שקודם.
מאז שויתרתי, עברו כמה בחורים וניסו, איש איש בזמנו ודרכיו .להיטיב.להתקרב. לבסוף בחרתי מישהו, שיהיה, במילא זה לא משנה. לא טוב היות האדם לבדו וכו וכו. וזה נכון. למה לעשות ביג דיל? הוא נראה כמו שרציתי, יש לו תואר מתקדם , קורא ומנגן והמשפחה טובה. גם כסף לא חסר, תודה רבה.
לא אכפת לי אם מישהו יכול לאהוב באמת. ולא אכפת לי לאהוב את עצמי. אנשים לא מתאהבים באחרים, אלא בכמיהות שדבקות בהם. להיות עם בחור זה נחמד לא פחות ולא יותר מארוחה . זה נחמד כמו לחיות. ולחיות נחמד רק עד מידה צרה . ויתרתי כי הבנתי שלא תוכל להיות אלא אהבה עצובה.
ויש חוקי שימור. מיד כשלבי נדם, התעוררו כל הבחורים, לשכנע (מבלי ידיעתם) לחזור . יפים, חכמים, נבונים ויודעי ספר. מה לא. אין כאן זלזול וזה רק חוק שימור. רוצה לא רוצה, לא רוצה רוצה.
פעם חשבתי שהדבר הנורא ביותר הוא להרגיש. הכי נורא זה להרגיש שאתה לא מרגיש. מן קלע ביניים, עווית משונה. אתה רגיש , מריח רואה קולט וממיין. ולא מרגיש . לא מגיב, אטום. אנדרואיד. לעומת זאת, גוש גלידה ענקי מילא אותי היום שימחה. הלכתי בקניון עם גביע תות וניל, שתי חברות, וחיוך עצום. גלידה במקום אהבה.
28/7/2009
אגב
אין מה לעשות, בסוף בנות (בחורות, נשים) נשפטות לפי איך שהן נראות. מ' נסע לחו"ל ואני עם זמן פנוי, מסתובבת פה ושם. הייתי בארוע ביום חמישי עם טפוסים מקושרים, היה שם אחד שמכיר כל מיני, וואטאבר, הרבה זמן לא עגבו עליי בכזו חוצפה. הוא אמר שאני שאני מזכירה לו ברמנית במסעדת "מסה". שזו די מחמאה, הם בוחרים את הצוות שלהם בקפידה. הוא סיפר פעם הוא קבע להפגש עם (שם של טייקון) והברמנית הזו פנקה אותו. ואז הוא קלט כמה הוא לא בליגה אמיתית, כי כשההוא הגיע אז הוא הפך לאפס מבחינתה. מצחיק ועצוב. אבל היה לו כובע מעניין, ומשהו מלא בטחון עצמי. אני אוהבת שגבר עם כח רוצה אותי, זה עושה לי את זה. רק הרצון מספיק, את היתר אני משלימה בפנטזיות. כמובן שהוא נשוי, אבל זה לא העניין כי אין פה עניין מעשי. זה נטו אגו. היום ישבתי עם ידידים ואחד מהם אמר שבסיבה שהיינו לפני חודש היה ניכר ש-ד', שהוא בנאדם מקושר ומצליח עם בחורות, ממש מחזיק ממני. טוב, זה נכון. לפני איזה שנתיים וחצי לי ול-ד' היה קטע, אבל מאז שאני עם מ' כמובן שלא נגעתי באף גבר אחר. שזה רק עושה אותי ליותר אטרקטיבית לגברים כי הם מתים לקבל מה שאי אפשר. ההוא עם הכובע שעגב עלי בארוע המקושרים מיום חמישי שאל אותי מה שלוש התכונות הכי חשובות בגבר? עניתי: אינטליגנציה, עדינות, וכוח. הוא הופתע מהתשובה, אמר שכמעט כל הנשים אומרות חוש הומור, ומישהו שאפשר לבטוח בו. אחר כך הוא פתאום שאל, לא יודעת למה, על פרדוקס אכילס והצב. במקרה אני מכירה את הפרדוקס אז הסברתי לו על המקום. הוא הופתע. כל השטויות האלה לא משנות. גם אין באמת אנשים חזקים ונגישים בארץ, לא מהסוג המעניין. אני מכורה לפוליטיקה אמריקאית שזה כמו, אני אוהבת שפוליטיקה זו הזירה היחידה שכח הוא משחק שמבינים כמה החיים הם משחק. מאותה סיבה אני אוהבת אסטרולוגיה, שזה כמו לשחק בקלפים עם החיים של אנשים. ושתיתי מלא וויסקי איכותי, מלא.
יצא לי לראות את העונה האחרונה, מחוברים 7, שנגמרה לא מזמן. די אהבתי את העונה הזו, הרגשתי שהספורים מדוייקים, מתחברים, ובעיקר מתאימים לפורמט. הדמויות שנבחרו, דמויות סמי ידועות מכאן ושם, מתאימות לתוכנית בלי להתנצל על כך שאינה כוללת מנעד רחב יותר מהחברה הישראלית. מחוברים היא פורמט של בראנז'ה והיא בשיאה עם דמויות מסוג זה.
תופעה ברורה שעלתה בסדרה היא מקומן של נשים במערכת הזוגית. הנשים שהשתתפו בעונה ונשאו לגברים ידועים היו יפות אטרקטיביות ונבונות. מקומן של הנשים הנשואות היה מוגדר קלאסי וברור: הנישה הביתית, ויתור על קריירה ונוכחות בשוק העבודה, התמקדות בפנים על פני החוץ. הן הגיבו באמביוולנטיות למצב אבל אחת מהנשים נראית אפטימית ושמחה בחייה (בחורה שנשואה למאמן כדורגל ושמה דנה), ואחרת נראית לא מסופקת (בחורה שמתגוררת עם בעלה, שחקן, ברמת הגולן ושמה שחר). שתי נשים אחרות ולא נשואות, חברה של שחקן כדורגל וציירת בשם הילה, שהייתה שמחה וחוששת לעתיד היחסים, ושחקנית מצליחה בשם טל שהחליפה מספר בני זוג ונראתה מרוחקת מהתחום האישי ואפילו מעצמה.
איך זה שנשים מסויימות מוותרות בחוסר רצון על עצמן לטובת בעליהן?
בין אם לפני נישואים ובין אם אחרי, נשים צריכות להקפיד כל הזמן לשמור על חירותן. חירות של אישה היא דבר שיש להגן עליו, להקדיש לו מחשבה ומשקל ארוך טווח. קל לאבדו. יש נשים רבות שמגדלות ילדים ומצליחות להמשיך להיות נוכחות בשוק העבודה, האקדמיה או הבידור. בעבודה שלי, המנהל הקודם, צעיר מבריק וכאריזמטי, עזב לאנגליה עם אשתו בשביל הפוסט דוקטורט שלה (באונ' אוקספורד). הוא ימשיך לעבוד בחברה משם, אבל יבלה את רוב הזמן עם התינוקות הקטנות שבדיוק נולדו. יש מודלים כאלה. מאידך להרבה נשים מתאים, לפרק זמן מחייהן או כולו, להיות אמהות במשרה מלאה וזה באמת הטבע שלהן. לגביהן, הדיון הזה מיותר. זו הגשמה של אישיותן במלואה.
השאלה היא אחרת: האם נשים מודעות לקלות בה הן עלולת לאבד את חירותן? אבדן חירות יכול להתקיים כשהאישה היא אמא במשרה מלאה, אבל גם כאישה עובדת ובעל מקצוע. אבדן החירות הוא תהליך שמתחיל באופן כמעט סמוי. נשים צריכות להבין איך לשמור על חירותן, כי מתוך החירות מגיע הרצון המושך להתקדם ולדעת להתמקח – מול המעסיק או מול הבעל ואפילו מול המשפחה המורחבת. כמו ילדים, גברים בבסיסם יצורים אגואיסטים. כמו שאמר אוסקר וייל: הכל בחיים קשור למין חוץ ממין, מין קשור לכח. יחסים בין גבר לאישה הם יחסי כח (בעילה, בעל ובעלות). אישה יכולה להיבעל ולשמור על חירותה, אבל היא צריכה להיות מודעת לאיום במקום האינטימית הטבעי והפראי ביותר – המין. מקור אבדן החירות הנשי הוא שם, ולכן זה גם המקור החשוב, אולי היחיד, לנטילתה של החירות. היהדות המציאה את הלכות הנידה בין היתר בשביל זה, לשחרר את האישה. אך היא הפקידה את כל מנגנון הפיקוח בידי רבנים, גברים, ששבו והשליטו סמכות גברית. אני מקווה שהסמכות הזו תעבור בלעדית לידי רבניות נשים בעתיד. בכל מקרה, אין צורך להתפלא שנשים דתיות רבות מצליחות מאוד בזירה המקצועית; חלק מההצלחה זו החירות הזו על מיניותן, הנתבעת בדיני נידה מהגבר. גם בכתובה נתבע הגבר לספק את האישה – אך האישה לא נתבעת. כך עומלת היהדות על מנגנוני איזון בין הגבר לאישה. זה לגבי נשים ששומרות הלכות טהרה. לגבי נשים שלא, הן צריכות להיות ערות לקשרים הללו. דבר לא בא בחינם, חוץ מאהבה לילדים שהיא מוחלטת ואין לה נימוקים.
נחזור למחוברים 7.
הערה חצי מנוסחת
אחרי חמש שנים, במהלכן לא קראתי כלל ספרות, בקרתי בחודשיים האחרונים בספרייה מוזרה ומעניינת ולקחתי שלושה. הראשון היה עקב המלצה, השני יועד להיות ספר טיסה/ חופשה לטיול בפריז לפסח. את השלישי לקחתי מתוך עניין. שלושתם נכתבו על ידי אותה סופרת, מאיה ערד. בעבר לא קראתי סופרים ישראלים, בפרט לא סופרות. אבל היא שונה – או שאני השתניתי. הספר האחרון, אותו סיימתי לקרוא, נקרא "העלמה מקזאן". דמה לי שיש שם המון רפרנסים לספרות אנגלית קלאסית, סופרות כמו ג'יין אוסטין ושרלוט ברונטה וכו, ובעוונותיי לא קראתי את הסופרות הללו מעולם. פעם בנעוריי קראתי ספר שנקרא "מאהבה של ליידי צ'טרליי" של סופר אנגלי בשם דייוויד לורנס – אבל לא ממש התחברתי. כנראה צריך אישיות מאופקת יותר כדי להתחבר לספרות אנגלית קלאסית, או שהתקופה שלנו פרוצה בוטה וויזואלית מדי בשביל להנות מהניואנסים הללו. אניווייז, נחזור לסופרת הישראלית. מתוך השלושה שקראתי זה הספר הכי בשל ומוצלח שלה. אני גם מבינה שיש שם איזה דיאלוג עם הספרים של הרומן הרומנטי האנגלי וזה מוקפד ויפה. היא ממש מוכשרת ואני מקווה שתקבל את ההכרה שמגיעה לה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שכשסיימתי את הספר, וכלב הבישון החמוד שלי מישו נמנם על ברכיי, הבטתי בו ושמחתי שאני אחראית לכלב בישון, ולא מעבר. אולי גם לגבר שנמנם בחדר. לא בדיוק אחראית, אבל קצת.
יש איזה קטע עם כל הספרים הרומנטיים האנגלים האלה, שבמקרים רבים קבל בטוי בקולנוע, שבעיקר פנה לנשים; הפנטזיה על הגבר המושלם. אבל לי לא יצא להתבשל שנים ארוכות ועקרות בפנטזיית הגבר המושלם, ולא יצא לי ללבות את הפנטזיה ביצירות ספרות/ קולנוע, במתיקות מרירה. פגשתי את אהבתי הראשונה שהייתי בת 16 והוא בן 17. התאהבתי מיידית, וגם הוא בי. היינו יחד מספר שנים ובסופו של דבר זה לא הסתדר (וכמובן הפרידה מאוד הכאיבה לשנינו). עדיין, עשר שנים אחרי הפרידה, היינו מאחלים יום הולדת שמח זה לזו בתאריך המסויים. ועד היום אני יודעת שיש ניצוץ אהבה זה לזו.
לא הייתי ערה למערך הפנטזיות הרומנטיות שאנשים רבים חיים עמוק אל שנות העשרים, שלא לדבר על שנות השלושים ומעלה – לשווא. הייתי בטוחה שכמו שזה קרה לי ולו בלא מאמץ, בצורה שלמה מוחלטת ויפה, זה קורה לכולם. כשנתקלתי במחזה "רומיאו ויוליה" זה היה דרכו, כי הוא מאוד אהב לקרוא את שייקספיר. איזה כיף להחשף ליצירה הכי רומנטית שנכתבה יחד עם אהבה ראשונה? בכל מקרה, שנים אחרי למדתי שאנשים רבים מסתובבים שבורים כאובים וכעוסים כי סופרים או במאים מכרו להם כביכול פנטזיות לא הגיוניות על אהבה. אבל זה באמת קיים! שבתי ואמרתי בלב, אחרי הכל חוויתי את זה על בשרי. יש אהבת אמת מדהימה ופורצת גבולות. והיא אפילו יותר מדהימה מכל פנטזיה שסופרות אנגליות יכלו לרקום. אולי פה בדיוק נפרדה דרכי מדרכו של מה שקרוי המילייה הספרותי; האדם הכותב, במהותו, הוא אדם מרחיק ומורחק. הכתיבה, ככל שהיא מעולה וחזקה יותר, היא אקט מרחיק. אם החוויה הרומנטית הראשונה הייתה אמתית, חזקה ואורגנית כל כך, משהו בצורת ההסתכלות שלי על החיים שונה מזה של אדם כותב. אני עולה ויורדת בסולם מתוך החיים אל הפנטזיה, ומתוכה אל החיים – כמו בחלום סולם יעקוב. אבל נקודת המוצא היא החיים! קודם המלאכים עולים למעלה ואז הם יורדים למטה – לא להפך. לכן יכלתי להתמודד עם הפנטזיה האולטימטיבית של בני האדם, הדת, ולא להנזק. לא בכדי התפתח הרומן הרומנטי דווקא באנגליה, מהמדינות האירופאיות החילוניות או הלא דתיות ביותר במערב. החופש מדת יצר את הערגה הגדולה לאהבה. אני לא חושבת שהכתיבה האנגלית היא הגדולה ביותר, אבל היא העורגת ביותר. היא עורגת לאהבה, לפנטזיה, לשלמות רומנטית, חברתית ורעיונית. הכתיבה הגרמנית, לעומת זאת, עורגת לעוצמה בכל צורותיה: ביחסים, במעמד החברתי ובטבע. הכתיבה הצרפתית נכנעת ומנצחת ושוב נכנעת לחושים. אבל דוווקא הרומן הרומנטי בקע ממכתבותיהן של רווקות אנגליות מבוגרות, שישבו מול חלונות אפרוריים והביטו בעננים נערמים, חלמות על אהבה וגבר מושלם, נאה גבוה מסתורי ועשיר, שיופיע על מפתן דלתן. זוהי נשיות שקשה לי כבת המאה ה-21 לקבל. בפרט כאדם שהכיר את המקור (אהבה) לפני ההעתקים (ייצוגיה בספרות ובקולנוע) – אולי לכן אני מסוגלת להרהר במעמד הר סיני ובאפשרות שיש בו משהו, לפני ולפני לייצוגים הבלתי נגמרים של המאורע בכתיבה, בציור במוסיקה ובתרבות האנושית? ולא אכפת לי מהפרטים של המאורע אלא מהעקרון שארע: אם יש בעולם התגלות של אהבה, אהבת אמת, אולי יש התגלות של אמת?
בסופו של דבר כאבן של הנשים האלה, כמו גיבורת "העלמה מקזאן", כמו הסופרות הבריטיות האנגליות המתבגרות אל רווקותן , או הפנטזיות הלא ממומשות שלהן, כאבן הוא שאינן מצליחות לגעת במקור הפנטזיה. ולכן הן לכודות בלולאה. לא, כמו שתמיד אומרים, בשל הפחד שהמציאות תחוויר בתחרות עם הפנטזיה, אלא שהן לא יעמדו במציאות, ההימצאות, שאהבה אמת או הצלחה אמתית, אושר אמתי, יחוללו. המגע במקור הפנטזיה באמת מחולל בנפש האנושית שמות. לכן התפתחו הגנות. לכן נכתב העולם. בסך הכל האמנות, הכתיבה המוסיקה הציור, הם אדוות של מאורע עצום מאוד, משהו עצום שפגע במים ושלח אותן ממרחק. כמו הכוכבים ששלחו את אורם המגיע אלינו אחרי שגמע אלפי שנות אור, אחרי שעברו שנים. האם היינו מסוגלים להפגש עם הדבר עצמו?
11 שנה אחרי שקראתי ברצף, בקיץ אחד (במהלכו עזב אותי האדם השני שאהבתי, מ'), ארבעה ספרים שתורגמו והכתרתי אותו לסופר האהוב עלי ביותר, החלטתי לקחת את הכרך הרביעי מ- "בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט ולהשלים את הקריאה. מעניין איך זה יתקבל עכשיו, מה יישמר ומה אבד.
הבנה
אני רגישה מאד לגברים במזל תאומים. קודם ההוא, אח"כ פאזת בוב דילן ועכשיו העניין בדונלד טראמפ. משהו בסוג הזה כמו משלים משהו שחסר לי בנשמה. גם אבא שלי מזל תאומים, אולי זה קשור? מדברים על הורים, אני כל כך קרובה לשלי שזה לא ייאמן, לא מבינה איך אנשים יכולים להיות רחוקים מהוריהם, אני מרגישה שתמיד אני לומדת עוד ועוד ואין מספיק זמן. עם אבא יש לנו שיחות מאוד מאוד ארוכות על הסטוריה ומדע המדינה ופוליטיקה, ועם אמא עניינים רוחניים וכו. אני נורא קשורה אל הוריי וחשוב לי שיהיו מאושרים. אולי במקום להפנות את האהבה לעתיד, לילדים שאין, אני מפנה אותה למקור שלי, להורים? או שסתם כיף לי להסתובב בקרבת הוריי כי הם מגניבים ומעניינים יחסית לאנשים בגילם. אניוייז, מזל תאומים, ברור שגברים במזל תאומים לא מתאימים לי מבחינה אישית, אבל זה לא דווקא עניין אישי. זה יותר משהו שקשור לנשמה שלי ולרווחה והשמחה שלי להמצא סמוך להם. משהו בדיבור הזול אבל המדוייק, הרכילות האישית כללית, כל כך נכון לי. התקשורת, המהירות של והניתוק המהיר ממושאי המחשבה. זה נוגע בי עמוקות. יש כזה משפט, Don't kill the messenger, והרי תאומים נשלט על ידי מרקורי, שליח האלים, שנתון לסכנה הזו בדיוק. הם ממהרים תמיד לא רק כי יש להם עניינים אחרים, ורצון להעביר את הזמן בצורה מעניינת, אלא גם כהגנה. אחרי הכל, יש שרוצים להרגם. הדיבור כנשק והמהירות כהגנה. מוצא חן בעיניי, כן בהחלט.
* מאמר מעניין על מהלך הבחירות בארצות הברית והצורך במנהיג' חזק' במערב שמחזיר ערכים נוסטלגיים כמו "גדולתה של אמריקה". המחבר, לארי קדלו הוא כלכלן ויועץ לשעבר לנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן.
* פרסמתי בדצמבר את הקטע "הריאליטי הגדול מכולם" שניסה להתחקות אחר עלייתו של טראמפ ככוח פוליטי חשוב באמריקה. הקטע חובר כבר באוקטובר והכוחות התת קרקעיים שהעלו אותו היו נהירים לי עוד לפני, כשבנימין נתניהו נבחר במרץ 2015. אני לא חושבת שמדובר באותם כוחות ולא בדיוק אותו סגנון הנהגה אבל, כפי שכתבתי אז, אין ספק שצורך המערב במנהיג (לא נבחר שלטון אלא מנהיג, דבר אחר לגמרי) הוא עמוק ומצביע על החוסר בדמויות כאלה. זה מתבטא אחרת בחברה המערבית באירופה ובאמריקה. ישראל, לצורך העניין, היא לא בדיוק מדינה מערבית. אני פועלת להרחיב את הקטע שפרסמתי למאמר מלא ואולי בהמשך גם אתרגם אותו לאנגלית. אין ספק שהחיבור המבריק של תרבות הפופ ותרבות הפוליטיקה האמריקאית עלה מדרגה בקמפיין שלו. זה התאפשר עם השתכללות הטכנולוגיה וטשטוש הגבולות בין הפרט לכלל (ההשלכות על המושג 'פרטיות' הן נושא לדיון נפרד).
* בלונדון נבחר לראשונה ראש עיר מוסלמי (ממוצא פקיסטני). העניין הוא לא אם יהיה ראש עיר טוב לכל תושבי הכרך הלונדוני – אני מניחה שכן. העניין הוא האם לגיטימי לנהל שיח על כך שהבריטים הינם מיעוט בעיר הבירה שלהם, לונדון. אם שיח כזה נחשב גזעני עוד לפני שהתקיים, כאשר יש לכך השלכה פוליטית מובהקת על התחלקות הגושים שמאל וימין, אז הבעיה שתלך ותחריף. אם שיח על ההרכב האתני בארצות הברית הוא פסול כאשר גם שם הקווים האתניים מגדירים השתייכות מפלגתית, יש למירוץ הנוכחי לנשיאות, בלי קשר לזהות המנצח/ת, פוטנציאל לקריעה של החברה האמריקנית ולעימות אזרחי. אין ספק שטראמפ לא מוביל קו מפייס ומאחד, ואין ספק שהוא עשוי לשלם על כך מחיר אישי ואף מסתכן בחייו. נחיה ונראה מה יתפתח.
חוויות חשקניות 