הערה חצי מנוסחת

 

אחרי חמש שנים, במהלכן לא קראתי כלל ספרות, בקרתי בחודשיים האחרונים בספרייה מוזרה ומעניינת ולקחתי שלושה. הראשון היה עקב המלצה, השני יועד להיות ספר טיסה/ חופשה לטיול בפריז לפסח. את השלישי לקחתי מתוך עניין.  שלושתם נכתבו על ידי אותה סופרת, מאיה ערד.  בעבר לא קראתי סופרים ישראלים, בפרט לא סופרות. אבל היא שונה – או שאני השתניתי.  הספר האחרון, אותו סיימתי לקרוא, נקרא "העלמה מקזאן". דמה לי שיש שם המון רפרנסים לספרות אנגלית קלאסית, סופרות כמו ג'יין אוסטין ושרלוט ברונטה וכו, ובעוונותיי לא קראתי את הסופרות הללו מעולם.  פעם בנעוריי קראתי ספר שנקרא "מאהבה של ליידי צ'טרליי" של סופר אנגלי בשם דייוויד לורנס – אבל לא ממש התחברתי. כנראה צריך אישיות מאופקת יותר כדי להתחבר לספרות אנגלית קלאסית, או שהתקופה שלנו פרוצה בוטה וויזואלית מדי בשביל להנות מהניואנסים הללו. אניווייז, נחזור לסופרת הישראלית. מתוך השלושה שקראתי זה הספר הכי בשל ומוצלח שלה. אני גם מבינה שיש שם איזה דיאלוג עם הספרים של הרומן הרומנטי האנגלי וזה מוקפד ויפה.  היא ממש מוכשרת ואני מקווה שתקבל את ההכרה שמגיעה לה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שכשסיימתי את הספר, וכלב הבישון החמוד שלי מישו נמנם על ברכיי, הבטתי בו ושמחתי שאני אחראית לכלב בישון, ולא מעבר. אולי גם לגבר שנמנם בחדר.  לא בדיוק אחראית, אבל קצת. 

יש איזה קטע עם כל הספרים הרומנטיים האנגלים האלה, שבמקרים רבים קבל בטוי בקולנוע, שבעיקר פנה לנשים; הפנטזיה על הגבר המושלם. אבל לי לא יצא להתבשל שנים ארוכות ועקרות בפנטזיית הגבר המושלם, ולא יצא לי ללבות את הפנטזיה ביצירות ספרות/ קולנוע, במתיקות מרירה. פגשתי את אהבתי הראשונה שהייתי בת 16 והוא בן 17. התאהבתי מיידית, וגם הוא בי. היינו יחד מספר שנים ובסופו של דבר זה לא הסתדר (וכמובן הפרידה מאוד הכאיבה לשנינו). עדיין, עשר שנים אחרי הפרידה, היינו מאחלים יום הולדת שמח זה לזו בתאריך המסויים. ועד היום אני יודעת שיש ניצוץ אהבה זה לזו. 

לא הייתי ערה למערך הפנטזיות הרומנטיות שאנשים רבים חיים עמוק אל שנות העשרים, שלא לדבר על שנות השלושים ומעלה – לשווא. הייתי בטוחה שכמו שזה קרה לי ולו בלא מאמץ, בצורה שלמה מוחלטת ויפה, זה קורה לכולם. כשנתקלתי במחזה "רומיאו ויוליה" זה היה דרכו, כי הוא מאוד אהב לקרוא את שייקספיר.  איזה כיף להחשף ליצירה הכי רומנטית שנכתבה יחד עם אהבה ראשונה? בכל מקרה, שנים אחרי למדתי שאנשים רבים מסתובבים שבורים כאובים וכעוסים כי סופרים או במאים מכרו להם כביכול פנטזיות לא הגיוניות על אהבה. אבל זה באמת קיים!  שבתי ואמרתי בלב, אחרי הכל חוויתי את זה על בשרי. יש אהבת אמת מדהימה ופורצת גבולות. והיא אפילו יותר מדהימה מכל פנטזיה שסופרות אנגליות יכלו לרקום.  אולי פה בדיוק נפרדה דרכי מדרכו של מה שקרוי המילייה הספרותי; האדם הכותב, במהותו, הוא אדם מרחיק ומורחק. הכתיבה, ככל שהיא מעולה וחזקה יותר, היא אקט מרחיק.  אם החוויה הרומנטית הראשונה הייתה אמתית, חזקה ואורגנית כל כך, משהו בצורת ההסתכלות שלי על החיים שונה מזה של אדם כותב. אני עולה ויורדת בסולם מתוך החיים אל הפנטזיה, ומתוכה אל החיים – כמו בחלום סולם יעקוב. אבל נקודת המוצא היא החיים! קודם המלאכים עולים למעלה ואז הם יורדים למטה – לא להפך.   לכן יכלתי להתמודד עם הפנטזיה האולטימטיבית של בני האדם, הדת, ולא להנזק. לא בכדי התפתח הרומן הרומנטי דווקא באנגליה, מהמדינות האירופאיות החילוניות או הלא דתיות ביותר במערב.  החופש מדת יצר את הערגה הגדולה לאהבה. אני לא חושבת שהכתיבה האנגלית היא הגדולה ביותר, אבל היא  העורגת ביותר. היא עורגת לאהבה, לפנטזיה, לשלמות רומנטית, חברתית ורעיונית.  הכתיבה הגרמנית, לעומת זאת, עורגת לעוצמה בכל צורותיה: ביחסים, במעמד החברתי ובטבע. הכתיבה הצרפתית נכנעת ומנצחת ושוב נכנעת לחושים. אבל דוווקא הרומן הרומנטי בקע ממכתבותיהן של רווקות אנגליות מבוגרות, שישבו מול חלונות אפרוריים והביטו בעננים נערמים, חלמות על אהבה וגבר מושלם, נאה גבוה מסתורי ועשיר, שיופיע על מפתן דלתן. זוהי נשיות שקשה לי כבת המאה ה-21 לקבל. בפרט כאדם שהכיר את המקור (אהבה) לפני ההעתקים (ייצוגיה בספרות ובקולנוע) –  אולי לכן אני מסוגלת להרהר במעמד הר סיני ובאפשרות שיש בו משהו, לפני ולפני לייצוגים הבלתי נגמרים של המאורע בכתיבה, בציור במוסיקה ובתרבות האנושית? ולא אכפת לי מהפרטים של המאורע אלא מהעקרון שארע: אם יש בעולם התגלות של אהבה, אהבת אמת, אולי יש התגלות של אמת?  

בסופו של דבר כאבן של הנשים האלה, כמו גיבורת "העלמה מקזאן", כמו הסופרות הבריטיות האנגליות המתבגרות אל רווקותן , או הפנטזיות הלא ממומשות שלהן, כאבן הוא שאינן מצליחות לגעת במקור הפנטזיה. ולכן הן לכודות בלולאה. לא, כמו שתמיד אומרים, בשל הפחד שהמציאות תחוויר בתחרות עם הפנטזיה, אלא שהן לא יעמדו במציאות, ההימצאות, שאהבה אמת או הצלחה אמתית, אושר אמתי, יחוללו. המגע במקור הפנטזיה באמת מחולל בנפש האנושית שמות. לכן התפתחו הגנות. לכן נכתב העולם. בסך הכל האמנות, הכתיבה המוסיקה הציור, הם אדוות של מאורע עצום מאוד, משהו עצום שפגע במים ושלח אותן ממרחק. כמו הכוכבים ששלחו את אורם המגיע אלינו אחרי שגמע אלפי שנות אור, אחרי שעברו שנים. האם היינו מסוגלים להפגש עם הדבר עצמו? 

 

11 שנה אחרי שקראתי ברצף, בקיץ אחד (במהלכו עזב אותי האדם השני שאהבתי, מ'), ארבעה ספרים שתורגמו והכתרתי אותו לסופר האהוב עלי ביותר, החלטתי לקחת את הכרך הרביעי מ- "בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט ולהשלים את הקריאה.  מעניין איך זה יתקבל עכשיו, מה יישמר ומה אבד. 

מחשבה אחת על “הערה חצי מנוסחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s