צורך #3

 

מי צריך לדבר עם מי? האדם עם אלוהים או אלוהים עם האדם?  לפי בראשית, אלוהים הוא מי שמדבר קודם לאדם. וזה לא במקרה, כי הסופי יכול לדבר עם האינסופי רק אם קודם פנה אליו האינסוף.  האם היה אלוהים צריך את האדם על מנת לדבר אתו?  ואם ככה, מהו אלוהים בלי ההשתוקקות שלנו אליו? אלא שהתייחסות כזו לאלוהים מנמיכה אותו לדרגתו של אדם, וזה לא פחות גרוע, ואולי מקביל, לקיחת אדם והפיכתו לאלוהים (כמו שעשו הנוצרים).  אלוהים לא צריך את האדם וכיום גם האדם, במובנים רבים, לא צריך את אלוהים. כלומר יש אנשים שצריכים לבכות למישהו, אבל הם יודעים בתוך תוכם שהוא לא מנהל איתם שיחות. ולכן גם הם לא באמת צריכים אותו.  אלא מה?   אולי האדם יחליט שהוא רוצה את אלוהים בתוך המערכות השונות. זה כבר יחס אחר, בוגר יותר. אמתי.

מאז שהעולם התחלן, שאלות תיאולוגיות-פילוסופיות נגעו לקיומו של אלוהים, מקומו מול האדם ותביעותיו, עד שחלחלה ההבנה שאם האדם רוצה כסף בריאות ונצחון במלחמות הוא צריך מערכות פיננסיות מפותחות, מערכת בריאות מתקדמת ולגבי נצחון במלחמות, כלי נשק יותר משוכללים. אז מה בעצם רוצה האדם מאלוהים בתקופתנו? איך הולך אלוהים להשתלב במערכות המורכבות שמניעות את העולם המודרני, בנקאות הכלכלה, המדע הטכנולוגיה, הנשק, הרפואה וכן הלאה?  חזרת ה"שכינה" תתבטא בתחום שקשור לעשיית צדק: המשפט.  אם יש תחום שהסמכות הרוחנית נחוצה בו מאוד היום זה הדין המשפטי המערב בין הלאומים השונים, קבוצות בתוך הלאום, והמערכות המסועפות שבני אדם חולקים.  תחום נוסף יהיה היצירה; בעיקר היצירה הויזואלית הקשורה בוידאו ומוסיקה (אך גם בכתיבה או בכל תחומי היצירה האחרים, בינם אלה שעוד לא התפתחו). האם יש קשר ? בהחלט. אבל הקשר הזה יתברר יותר בהמשך.  

 

אנה

 

התרחקתי כדי לחזור. אשליית המילה, היופי הענוג, המסוכן. רק עתה אני יכולה לשוב.  אורפיאוס ואורידיקה, אורפיאוס שלי. המיתולוגיה היוונית, האלים, האבן המקפיאה בתוכה את היופי את העדר הדיבור, את החכמה את הסתמי האובייקט. הכל הפחיד אותי כל כך.  גיל 21, תל אביב, יופיי שלי, הגברים והנשים, הכל מאיים כל כך, קפאתי כמו אשת לוט. היום אני יכולה לשוב ולפקוח עיניים, להביט בסדום.  מהי סדום, מה הקשר שלה אל דוד המלך שלנו?  מהו אדם אחד נידח, קטן, שעלבו בו ואיש לא שם לבו ותבע את עלבונו? מיהו?  מהו היקום מול איש זה?  הכל מתפקע, פועם, האחדות. לראשונה האחדות אינה מאיימת עלי כי באתי מוכנה. אגרופיי קפוצים, אני דרוכה ומוכנה. אני מתמודדת, הבנתי כי הרוע מגיע מן החיים. גם הרוע הקצוני ביותר , יום השואה, אנה פרנק הקטנה בעליית הגג שלה. אמונתה בעננים, בטוב לבם של אנשים. איך הכל מתחבר. איך ברלין נפתחה בשבילי כמו זונה, איך הכל היה יפה ואדיש וצופן הסטוריה. הכל אחדות, אחדות, לראשונה בחיי התחלתי להבין, אני מביטה בגרם המדרגות שעלי לטפס אל מקומי. רק כשאהיה זקנה, כשיפסק המחזור החודשי, אוכל להתחיל להעפיל ברצינות. עד אז, אט אט אני עולה. הדרך להגן על עצמי היא להעטף בתום מטופש, תום של ליצנים וילדים, אהבת חינם. אהבת חינם היא החיסון נגד הרוע. הכל הכל הכל אחד, הרע והטוב מן האחד, הכל מן האחד משתלשל. יום השואה בפתח, חלמתי בלילה על אנה פרנק, שערה השחור היפה, עיניה התובעות תשובה ואין לנו איך לענות לה, אין תשובה. והשם אמר למשה רבנו במדרש הידוע, כשראה משה את ענויים של רבי עקיבא ותלמידיו – " שתוק, כך עלה במחשבה לפני". ואין תשובה למשה רבנו, גם לא לאנה.  ובלבי, אושר ואמונה ושמחה אמתיים.  ובעבודה ישבתי והסברתי מה הקשר בין יום הכיפורים הקשה, ליום פורים הנפלא. ועיניהם נפערו אלי.  יום יבוא, כשאזדקן, ואשתה ואשחה בדברי תורה שהיא כללית וזוהרת ואמתית ואז גם אוכל ללמד אנשים. עד  אז, עלי להיות יפה ולשתוק.  אוו, נזכרתי ברילקה שאמר: מהו היפה אם לא ראשיתו של הנורא?   ואיך כתבתי במילים דומות את התובנה הזו מבלי לדעת.  ועכשיו אני עונה: הנורא הולך ומשתלם אל הטוב. אם כך היפה הוא ראשיתו של הטוב.  כדי להאמין צריך קצת טפשות. אני טפשה ושמחה, שמחה וטפשה.