אי אפשר להתרחק מהאנושי. אבל אפשר לנסות. צפיתי בפרקים מעונה 6 ב"משחקי הכס". סדרה נחותה באופן יחסי לסדרות אחרות, טובות ומבריקות ממנה שנראו פעם. אבל, למרות הכל ולראשונה, הבנתי במה מדובר. כאשר היא הופכת לתופעה, בלא התחשבות של ממש באיכות, אמנות היא חשובה. אמנות היא זירת הדמיון והיצר, ואם היא מדברת ליצרים ודמיונם של המונים, ויש בה מידה מסויימת של חירות, זו יצירה. "משחקי הכס" היא גילום הפנטזיות, הערגות, של המערב ברגע זה. לא רק סדרת פנטזיה אלא תגובה למציאות בה אנו חיים. כשצפיתי באכזריות הקיצונית הקצובה במדויק ובמעברים המהירים, היוטיוביים , בין הדמויות והעומס העלילתי השולט בהן בעריצות, נזכרתי בקליפים של קבוצה אחרת החיה פנטזיה עתיקה בטעם מודרני – דע"ש. המערב הנוצרי חי במערך פנטזיות והאיסלם הראדיקלי גם הוא משכשך בה, חלקה ממומשת וחלקה בדויה (הרבה מהקליפים הדעש"ים ערוכים ובדויים, כפי שהרבה מייצגים באמינות את המעשים הברבריים). הרהרתי בדבריו הבטוחים של פרופ' יובל נח הררי: אנחנו חיים בתקופה הרגועה ביותר בהסטוריה, חפה ממלחמות, שהולכת והופכת גלובלית ומתוחכמת בחסות המדע והטכנולוגיה והגלובליזציה והמגמה הירוקה וכל זה. וכל זה. ומעולם לא הייתה כמות כזו של נשק הרסני, בלתי ניתן לשיעור, יושב בשקט בידי מדינות וארגונים שונים. מי שלא מודע לכך שהמילים נשיקה ונשק נגזות מאותו שורש (כמו גם הבערת אש) , כדאי שיחשוב על זה. ובעברית, שורשי המילים מוסרים לנו מידע יקר ערך על כוונתן. המערב ממתין למלחמה היום כמו שהמתין לפני מאה שנה, משועמם אך דרוך, משתוקק בלי להבין עד הסוף אל מה. האלימות תמיד הייתה האל האמיתי של עשו (או המערב). לא בכדי בחרו להם הברברים האירופאים אל שיכלו לרצוח, בטרם יעבדו לו;
לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. לט וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. מ וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.
"משחקי הכס" היא סדרה פוסט נוצרית ואפילו, מבחינות רבות, פוסט מודרנית. הצופה שלה הוא חילוני, שבע וחרד. הגיבורים והגיבורות סובלים בשיטה מודרנית, פורקן שמושג בגרוי חזק של חוש הדמיון והאלימות עצמה נחשפת קצרות, פורנוגרפית. אין ספק שהתפוצצות הפורנוגרפיה המצולמת ברשת משפיעה גם על סדרת הדגל הזו שמשאירה מליוני אנשים מכורים, ספק מסופקים ספק כמהים לקצוניות שהובטחה להם כגאולה מסויימת על מאבק שנמתח שש עונות (ועוד 2 בתור). מבחינה עלילתית, מובן שהסופר ג'.ר.ר מרטין לקח לא מעט מספרות פנטזיה קודמת, ומההסטוריה; מלחמת השושנים, יחסי סקוטלנד-אנגליה והחומה שלהם, המונגולים (דות׳רקים) מלחמת דתות (אליזבת׳ הראשונה והנרי השמיני), ואפילו פרק "החתונה האדומה" מעונה 3 מבוסס על סיפור איתי בסקוטלנד (מקדונלד). מבחינה ספרותית מדובר כנראה בפנטזיה מצויינת, אבל לא יוצאת מגדר הרגיל. זה המעבר למדיום הויזואלי, הוידאו, שיצר את התופעה שהיא היום "משחקי הכס". נשאר רק לראות איך, ומתי ינשקו המציאות והדמיון.
בלי או עם קשר אני מוצאת סדרות ספרי פנטזיה, לרוב כרכים עצומים שבאים בסדרות, משהו מאוד מעורר תיאבון לכתיבה. דווקא ספרות איכותית, מה שקרוי, מתאפיינת בתקופתנו במינימום דמויות. בדיוק כשהעולם מתפוצץ מאנשים, הספרות מתקשה איכשהו להענות; דרך המלך של הפרוזה מתאפיינת בגיבור, זוג או מקסימום במשפחה. אך ספרות פנטזיה וספרות מד"ב מרשות לעצמן מה שז'אנרים אחרים לא מרשים – הנאה. תמיד הפתיע אותי שכל הטקסטים שכתבתי משופעים בהרבה דמויות מרכזיות, דמויות מלאות תשוקת חיים, כוח ויצרים. הייתי מצפה מעצמי לכתיבה פנימית מינימליסטית, כמעין המשך לכתיבה היומנאית שלי, שמזכירה כתיבה של הוגה יהודי מתקופת בין המלחמות או עיסוק משיי בסוגיות של שמיים וארץ. אלו מאוד חשובים, אבל בפרוזה דחופים יותר היצרים הבסיסיים ומידת התשוקה שהם מעוררים. לכן גם כתבתי טקסטים ממש מוצלחים עקב, נקרא לזה ערגה, אבל האמת שזו חרמנות טהורה. שילוב בין איפוק ויצרים חזקים, בסיסיים, עושים ספרות טובה.
חוויות חשקניות 