פעמיים בחיי הובאה לידיעתי אכזריות קשה כלפי חסרי ישע, כזו שגרמה לאמונה שלי באלוהים להיסדק. כנראה שזה אומר כמה הציפיה שלי, שלנו בני האדם, מאלוהים, שיהיה מלא רחמים. במיוחד כלפי חסרי הישע. ואיפה הרחמים האלו היו באותם מקרים? אני לא אשכח אותם כל חיי  באיזשהו מובן. אבל, אני אומרת לעצמי, עלי לזכור גם את המוני מקרי האושר, החסד, הנסיות שנתקלתי בהם או הובאו לידיעתי. יש מקומות שההגיון לא יכול מולם.  אני לא מסוגלת לדבר או לנתח את אותם מקרים שסדקו, אז אני שותקת. העניין הוא שאני חווה, יותר ויותר, את העולם והמציאות כאחדותי.  אני יותר ויותר חווה את המציאות כגוף אורגני אחד שכל התופעות השונות בו משתרשרות אלו לאלו. לא רק סיבתית ופיזיקלית, אלא גם מוסרית ועקרונית. ולכן כשיש נקודות כאלה, זה כמו נקודות חסרות. אני לא יכולה לחבר אותן לשאר האחדותיות, כי הנשמה לא מסוגלת לתפוס. לא מסוגלת להתמודד. אז יש כתמים עיוורים במציאות שלי ובגללם גם אני פחות קיימת. משהו בתוכי מת בגלל הדברים האלו. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s