הגעתי מובסת, פני מושפלים.  השיעור התחיל לאט, מעט אנשים ישבו בחדר. דנו בספר דברים, פרק כ"ג. האנשים דיברו, התחילו להקשות בשאלות, אבל אני כמעט לא שמעתי. כמה חוטים אחרונים נשרכו וחיברו אותי לחדר. מישהו בלס בייגלה באוזניי, מישהו אחר שם לי ביד כוס של מיץ תפוזים ג'אמפ. לא, לא באמת הייתי שם.

עכשיו אני צופה בפניהם של ניק קייב וקיילי מינוג, where the wild roses grow, קליפ שמזכיר לי את ההוא, לפחות כפי שהיה לפני שמונה שנים. אז בקפה.    

כמו תמיד הרב יושב בשולחן, פניו שזופים מבריקים, מחייך, הספר מולו, בבגדים הדתי לאומיים שלו, עם הנעליים המהוהות והכל. נדמה לי שהפסוק נגע לעבד עברי ועבד גר שמגיע לארץ, דינים ותוצאות. לא זוכרת בדיוק. אבל הרגע, מה יש בו? הפעם, בגלל שעברה יותר מחצי שנה, אולי, אולי עשרה חודשים, מאז הייתי ממש בשיעור, החלטתי להבין מה יש שם בשבילי.   בן רגע השכל שלי התחיל לנדוד בחוסר מנוח, משתוקק למצוא פתרון לסוגיה: למה עבד עברי שיוצא את ארץ ישראל, עם אדונו, מפסיק להיות עבד? ולמה עבד גר שנכנס לתחומי ארץ ישראל לא מושב לאדונו ויש ליישב אותו בין האנשים ולמצוא לו מקום? 

כל אלו שאלות חשובות. אבל מה שעניין אותי באמת היה למה הן חשובות לי? למה זה משנה? ואז הבנתי משהו ;  כאשר יותר מעשרה אנשים לומדים תורה באה שכינה ביניהם. מהי אותה שכינה? ההשגה הייתה שלפתע השכל, הכח השכלי, יש לו משמעות מוסרית ותכלית מוסרית והמכאניזם של העיסוק בתורה הוא המכאניזם שמכוון אותו לצורה זו. רוב הזמן השכל משמש אותי והוא רץ לו בחופשיות, נוהה אחר התשוקות או הרצונות המתחלפים. פה יש מערכת שמהותה וכוונתה (אפשר ורצוי להתווכח על האמצעים) ריבוי הטוב בעולם – תיקון העולם!  פתאום כל העוצמות השכליות הנוראות מתמקמות בצורה שגורמת להן לעבוד יחד, ולי, להרגיש משמעותית. מפני שיש בעולם, בו אני מצויה, משמעות. 

ניק קייב גוהר מעל קיילי מינוג השוכבת באגם. פניה חיוורים ושלוים, לא מסגירים דבר. השפתיים האדומות, הורדים. הכל סמלי, והרצח, כמו רצח בידי ילד. יש שם ייצוג של אלימות, יש שם ….או וזה היה כל כך חזק. עם ההוא, הגאונות הנוראית הזו של השכלית מילולית יחד עם פיגור רגשי ומיני ואישיותי מסויימים, הצירוף הזה, שאדם לא יכול לדבר אותו וכל מה שיודע הוא רגיל בדיבורים, והאלימות הזו, החולניות של המוח המבריק הוירטואוזי הזה. והנה לפני שנפגשנו רציתי לסגת, חשדתי, אבל הוא התקשר וחש בזה ורצה להפגש.  ואז שנפגשנו, כעבור שעה וחצי אני שכבתי באגם, מתה, לא יכולה לדבר, הרוסה. כלה שנרצחה בהיכנסה אל חופתה… בואו לא נסחף. אבל רציתי להכנס למשהו, בהחלט. והבנתי שהמיתו אותי.

2 מחשבות על “

  1. כתבת מאוד יפה, וכמי שקורא אותך מזה זמן אני חושב שזה מוטיב חוזר אצלך – המתח שבין הצד הטוב והצד הרע של האינטלקט. אני מאוד מסכים עם מה שכתבת (לפחות כפי שאני מבין): אינטלקט לבדו אינו מספיק. צריך גם מוסריות. ובלשון המדרש (ויקרא רבה א ט"ו): "כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s