מחשבה על דייויד לינץ'

 

הבחירות בארצת הברית מוציאות כל מיני שדים מרבצם. החלטתי לראות שוב יצירה מוקדמת של הבמאי דייויד לינץ', כביש אבוד (1997), אדם שמבין היטב בשדים ובמאבק הנמשך, לאורך ההסטוריה, בין אנשים ושדים.   מה שיפה ביצירה הזו שמהרגע הראשון, כשמראים את כותרות הפתיחה, אתה מרגיש כאילו נכנסת למבנה מתוכנן לפרטים. אבל באותו רגע בדיוק אתה מבין שאתה צריך לברוח משם, ומהר. הנסיעה המהירה על הכביש החשוך, איפשהו בגבעות הוליווד בלילה, וכל מה שניתן לראות זה מה שפנסי המכונית נותנים לנו, ולא יותר, היא החוויה של הצופה והדמות הראשית בסרט. אנחנו יודעים מעט, מעט מדי, אנחנו מבינים שהכל מתוכנן ואנחנו באמת רוצים להמלט על נפשנו. אבל האם יתנו לנו? 

אמריקה של מוטלים, כבישים ארוכים, חלומות המסתבכים ביקיצה פרועה.  אמריקה של פנטזיות על כוח ואלימות ילדותיים שמכריעים בחירות, ומתמרנים בין כסף, מעמד, תקווה, אשליה ומציאות.

יותר מסרטים אחרים ממשיך "כביש אבוד" את היצירה הידועה "טווין פיקס". כמו שם, המאבק המרכזי ביצירה הוא במוסר . יצר הטוב ויצר הרע, הכביש המואר בפנסי המכונית והשוליים החשוכים שצרים על הנוסע.   הגיבור הוא מי שחי בתוך המערכת החברתית, בממסד. כאשר הוא מקיים קשר רומנטי,  חברות או נישואים, עם אישה, מעומתת והכסות והמסכה שלו עם העירום שלה.  הוא מפסיד. וכשהוא מפסיד, הוא מפסיד יצרים הנתעבים והאכזריים ביותר. ואלו אותם שדים, דמויות קטנות ומפחידות שעוברות בין הסצנות במבטא זר ואשמות ברצח.  אלו הם כמובן, פניו האחרים שלו. 

לינץ' הוא במאי אנטי ממסדי, אבל יצירתו עוסקת במי שמשחקים בחוקים. הם נדהמים לגלות שחוקי המוסר, שכולנו הנאבקים להבין את החברה והעקרונות על פיהם היא פועלת, מתגמלת, בוחרת, מענישה ומבכרת,  הן לא יותר משובל צר של אור המטילים פנסי מכוניות, מוקפים חשכה אטומה ללא שיעור.  

 

 

         
                       

 

 

 

 

קשה לאבד משהו, כמו שקרה לי פעם, ולהמשיך לחיות את האובדן יום אחר יום. כאילו העבר
וההווה נוכחים יחד. לפעמים גם העתיד קצת נוכח, אם יש מזל.  לפחות העתיד מעניין.
אבל בגדול זה בעיקר ההווה והעבר.

ולחשוב
כל יום שאולי אם הייתי ככה או אחרת, אם האישיות שלי הייתה קצת שונה, מזל אחר, צורת
חשיבה, לא הייתי מאבדת… ואולי גם היה לי כל מה שאני רוצה.  הרחמים העצמיים האלה מיותרים אבל אין לי כוח לסלק אותם מעליי.  אני מרגישה כאישה ממש מבוגרת, בת 70+
ככה. והייתי מעדיפה להיות עכשיו בת 72, לשבת עם הקשישות בשכונה שלי, בגינה, להסכל על העצים רועדים ברוח. כך הייתי חיה, נהנית בנוסטלגיה מהשנים האחרונות האלה.  ולא, חלילה, כי אין שפע טוב בחיים. יש כל כך הרבה טוב וטוב בחיי. אבל אני נמשכת לשינה ולאפלוליות שלה. או לחילופין כשאני נוסעת באוטובוס חצי ריק, ברכבת דלילה, לפנות
ערב, והכל שקט והנופים מתחלפים להם, נופים זרים ויפים, אז אני מרגישה שלווה.

 

I'm your voice

 

נאום חשוב של מי שעומד להיות, בעזרת השם ובחירת העם האמריקני בנובמבר, הנשיא הבא של ארצות הברית: 

 

 

    

 

 

 

מאמר מרתק של פגי נונאן, עיתונאית של הוול סטריט ג'ורנל, בעקבות הנאום אמש. 

 

ראיון חשוב לא פחות, אולי יותר, עם טוני שוורץ, כותב הצללים של ספרו: The art of the deal. 

 

פשוט לגעת ברוח

 

אחח החיים, הלונה פארק של אלוהים. או משהו.  דתיים בערגות המשיחיות שלהם, חילונים בהווה שלהם. כולם זזים, אבל לאן?  

בינתיים אצלי, שוחחתי עם חברות שלא ראיתי כמה שנים. משמח, אין כמו חברות טובות וחכמות.  עם הגברים בחיי פשלתי בעבר, עם החברות היה לי מזל.  החיים לא קלים, העולם. אלוהים מנווט אותו? הכמיהה העמוקה שלי הייתה לדבר עם האל, כמו הנביאים. יומרני לא?  הזוי?  ועדיין, זה מה שהייתי רוצה.  להבין את המוסר מאחורי כל, את האהבה, לגעת בה לשלוח ידי ולהרגיש. ולהבין. כמו אז, כשהייתי קרובה…וזה חמק.  פעם כתבתי ביומני: אם לא הייתי סופית ומוגבלת לא הייתי יכולה מתוך המוגבלות הזו לערוג אל האינסופי, ולקוות לפגשו.  הייתי נטעמת בו. דווקא מתוך היותי נבדלת, וקטנה, אני יכולה לקוות לזה, להתפלל על זה. פשוט לגעת ברוח.

 

ריאליטי פוליטיק

 

צהריים כזה, איך לומר, חם אבל נעים. ואוורירי. תמונות של מרי צבאי כושל, ומוזר, בטורקיה קטעו לי תוכנית אפיה בדיוק ברגע שמסבירים איך להכין דג אמנון בצ'ילי.  מה אני רוצה? כן, כל העניין של מירי רגב .  ראשית, מדובר באישה יפה. מבחינתי זו נקודת זכות ואני מרגישה שיופיה מקנה לה איזו סמכות שפועלת על אנשים. בהחלט. קצת כמו סרסיי לניסטר ממשחקי הכס, שמופיעה עם הרעמה הזוהרת הזו מעל, הילה.  היא גם די נבונה, למשל. כל שבוע מופיע בעמוד  הפייסבוק נתוח לפרשת השבוע לצד צילום שלה מכינה תבשיל מסורתי, לרוב מרוקאי. וזה מדבר אלי כל הדברים האלה.  כן, אני קראתי את צ'כוב. אבל רק בגלל שהוריי למדו אותי על הדברים האלה. אחרת, לא הייתי מגיעה לצ'כוב אלא בבית ספר. ואני חושדת שגם מירי שמעה עליו בבית ספר. אולי הוא פשוט לא ממש דיבר אליה, זה קורה. יש תקופות אינטלקטואלית בחיים, ויש חיים שאין בהם צורך כזה. לפעמים העניין נסיבתי.   שרת התרבות אמורה להיות בקיאה בשירתו של דויד המלך, ומירי בקיאה בשירה הזו, עם כל הכבוד זה יותר חשוב מכתיבתו של סופר רוסי נערץ מלפני מאה שנה. ברור שהכל משחק והצגה, אבל זה לא העניין. העיקר שנהנים בדרך – והיא מאוד נהנית. רואים את זה בעיני האיילה שלה.

תמיד אהבתי נשים חזקות ואסתטיות ובילדות הערצתי את המלכה אליזבת ה-I, אספתי עליה חומר כמו שאחרים אוספים חומר על שחקנים או זמרי פופ. כוח נשי תמיד כרוך באיזו הגזמה.  אז דור חדש של מנהיגים פוליטיים צומח לנגד עינינו; דונלד טראמפ, בוריס ג'ונסון, מירי רגב, ודומיהם (נגמרו לי השמות).  אנשים מעניינים, מצחיקים קצת, יורים ומייצרים תנועה.  רגב היא בשורה טובה עבור תחום הספרות בארץ. עכשיו זה תחום מעניין, אנשים רוצים לשמוע מה הולך לקרות, יש תנועה. תנועה זה חשוב באמנות, יותר מהכל. אולי גם בפוליטיקה, אם כבר. תנועת אנטי טראמפ סגרה את הבסטה, והוועידה הרבפוליקאית הולכת וקרבה.  בקרוב נראה איך ימשיך הקרקס ולאן פונה משאית הליצנים. 

 

 

אני לא כל כך מוצאת את עצמי בכל הויכוח העדתי בארץ. מצד אמא, ספרדים פתוחים וישראליים. מצד אבא, אשכנזים אבל ימניים רוויזיוניסטים כאלה. בקצור, כל הקטגוריות הסטדרטיות לא קשורות אלי. מה שכן, שמתי לב שכל העדות בארץ בגדול מצליחות לקבל זו את זה, אבל יש ציבור אחד שמרגיש, אין מה לעשות, שהוא שליט ונשא על אחרים. אילו הם האשכנזים השורשיים. האם אפשר להבין את התחושה הזו? כן. אבל הבעיה של הציבור הזה שהוא מבין שמדובר בסוף דרכו כקבוצה שליטה. ולכן הדיבור המכוער והפליטות הלא רצוניות, הלא מודעות כביכול. מי שבאמת חזק, מי שמולך, לא נצרך לדבר ככה.  אבל יש פה קבוצה שלמה, מאיישת את האקדמיה ואת המודיעין בצבא, ואת בתי המשפט ואת מוסדות התרבות, ומאוכלסת בקבוצה הזו, האליטות הוותיקות. בדרך כלל אנשים מאוד מוכשרים, חכמים, עם הרבה הישגים אקדמיים, פיננסיים, יצירתיים ומה לא. אבל אט אט חלקים מהקבוצה הזו מגיעים ל-דד אנד. מבחינה רוחנית, חלק ממנהיגיהם חשים עצמם כבר פוסט ציוניים. והם עצמם חשים אזרחי העולם, גלובליים, כרטיס טיסה בשלוף. וכל העליה הלאומית ימנית הזו פה, שמלווה בעליה דתית מסורתית, גורמת להם להרגיש לראשונה באמת בחוץ.

ילד עושה מסיבה, מסיבת חניכה לבית, ומזמין כל מיני אורחים. בהתחלה הכל נחמד, הוא משתדל להיות מנומס ואסרטיבי. אבל אט  אט האורחים עושים בביתו כלשהם, ולא ממש מדברים בשפה שלו. ואפילו, הוא חש, מתכוונים לדחוק אותו החוצה. אז הילד הזה יראה להם מה זה; הוא פשוט ילך וימצא לו בית אחר עם ילדים שדומים לו. הבעיה שלילד הזה אין בית אחר. הבית היחידי שלו.  והאורחים שהוא הזמין, מסתבר, להם אמרו כבר ממזמן שזה הבית שלהם. אמרו שיקראו להם לבוא, להצטרף למסיבה. וזה היה הוא, הילד ההוא קרא להם. אבל עכשיו שזה קרה, הם כבר לא מרגישים צורך להתנצל. זה גם הבית שלהם, גם שלו. אז מה קורה פה?  מישהו עושה בדיחה על חשבון כולם?  

האשכנזים השורשיים נמצאים בנקודת מפנה. הם צריכים לבנות לעצמם זהות חדשה. 

נקודת רתיחה

 

אמריקה בנקודת רתיחה. לפני כמה חודשים זיהיתי את המפלגה הרפובליקאית עם חברה במשבר. טראמפ, איש עסקים מבריק, זיהה את זה והשתלט על המנגנונים ברגע המתאים. עכשיו אפשר לומר שהחברה האמריקאית, במובנים רבים, היא חברה במשבר. האם טראמפ הוא האיש הנכון לחבר את הפיסות ולהלחים אותה? אינני יודעת. עד כה נכשל טראמפ לחבר את שברי המפלגה שלו, המפלגה הרפובליקאית. אך ניתן לומר שהחושים שלו נכונים והמחשבות מתואמות עם מה שמתרחש. 

 

הנשיא אובמה נראה כמו שחקן. הוא אדם מבריק, כאריזמטי ומוכשר ביחס לכל קבוצת אוכלוסיה. אבל הוא לא עשה דבר עבור הנוער השחור באמריקה. זוהי עובדה. הוא לא עשה דבר לשיפור מצבם הכלכלי של צעירים שחורים שמצבם רק הורע. מדברים הרבה, במסגרת השיח שעורר בארני סנדרס, על הצעירים הלבנים באמריקה, שמסיימים בקושי קולג' (גוררים אתם חובות ענק מהלוואות שלקחו) ולא מוצאים עבודה התואמת את כישוריהם.  אבל הנוער השחור, במספרים גדולים, לא מגיע להתחיל קולג'. מצב הקהילה השחורה באמריקה הוא לא תוצאה של מדיניות הנשיא הנוכחי. גם לא זה שלפני או לפניו. כדי להבין צריך ללכת הרבה יותר אחורה, לתקופה בה מסות של אוכלוסיה שחורה מהדרום עקרו לערים הגדולות. זה היה שם שנקודת השבר הכריעה  והרבה מאוד משפחות התפרקו. התפרקותה של המשפחה השחורה, ומוסד הנישואים, תרמה בצורה שלא תאמן להנצחת המצב הכלכלי הנחות שהקהילה הזו התמודדה מלכתחילה, ולפנייה של נוער החוצה מבתי הספר ובהתאמה, החוצה ממוסדות לימוד גבוהים, המפתח למציאת עבודה טובה. האמהות השחורות לא יכלו להשתלט על ילדיהן ולנתב אותם לבית הספר. לפעמים כן (כמו שמספר בהרחבה בספרו, gifted hands , הנוירוכירורג, לשעבר מתמודד במפלגה וכיום תומך טראמפ במפלגה הרפובליקאית, בן קרסון) – פעמים רבות מאוד לא.  

http://www.theatlantic.com/sexes/archive/2013/06/understanding-out-of-wedlock-births-in-black-america/277084/

 

צעירים שחורים באמריקה מזדהים כחלק מהלאום האמריקאי. הם גאים בדגל, משרתים בצבא במספרים גבוהים ולא מרגישים זיקה ללאומים אחרים.  אך בהשוואה לקהילות שחורות בצרפת ובאנגליה או הולנד, לדוגמא, מצבם גרוע.  באמריקה הם אפרו אמריקאים. אבל יש כל מיני אמריקאים. הם לא אמריקאים כמו אמריקאים לבנים, או אפילו לא היספניים. הקהילה השחורה בת זמננו במקרים רבות היא צומת שדרכו עוברת האלימות בנתיבי החברה האמריקאית, במספרים גבוהים.  זה היה כך בעבר, זה כך וגם היום.  

 

סיר החמין האמריקאי התחמם לו במשך שנים ועכשיו אמריקה בנקודת רתיחה. הבחירות של 2016, והקרקס האנושי שקדם להן, הם לא עוד פאזה מבדחת בתרבות הפוליטית. זה סימן. עלייתו של דונאלד טראמפ היא עצמה סימן. נוכחותו דחפה למרכז הבמה נושאים שהוסוו במילים ושמו את השיח הפוליטי והחברתי באי תנועה. עכשיו הכל נע. טראמפ זיהה נכון את כשלונו של ממשל אובמה לשפר את מצבו הסיוציואקונומי של הנוער השחור, וההשלכות הן תופעות כמו Black Lives Matter. האלימות של שחורים ושוטרים היא לא רק תוצאה של זמינות הנשק, כמו שאמר אובמה שלשום בפולין, אלא של החברה האמריקאית לספק פתרונות.  קווי החיבור של החברה האמריקאית נסדקו עם סדיקתו של הפוליטיקלי קורקט, והם הופכים לקווי שבר. ההיספאניים, ששייכותם לחברה האמריקאית בסימן שאלה (אולי חצו את הגבול באופן לא חוקי? למה הם לא מדברים אנגלית?) , השחורים, ששייכים לחברה אבל לא מצליחים להתחרות ולהתקדם במנגנוניה, הלבנים שמחולקים למעמד נמוך,בינוני נמוך ומעמד גבוה, או על פי נטיה אמונית, שלא מוכנים עוד לשחק את משחק הזהויות ומרגישים שהם האמריקאים האמיתיים ונלחמים על זהותה של ארצם (לאומנית, רודפת בצע, חופשית,ילדותית, אלימה, דתית) לתחושותיהם. ולבסוף, היהודים. הליברלים שמרגישים אמריקאים ומתבוללים בשיעור שלא היה כדוגמתו. המסורתיים, שחשים זיקה לישראל ומצבה ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. וכמובן, השמאל הדאדיקלי שרוחש במנגנוני הכוח, ומתנהג כאילו אנחנו באירופה שלפני מאה שנה.  מה יהיה סופו של סיר החמין? עם נובמבר נדע יותר.  

 

                                                     

 

יותר ויותר, פחות ופחות

 

היומיום מאוד צפוף עכשיו. הרבה מטלות בארגון הבית, קניות והכנת ארוחות, ועבודה כמובן. ולצד זה השתיקות שלי מתעצמות. אני יותר נוכחת בעולם, אבל איכשהו פחות. יהירות רגעית: רוב מה שאנשים אומרים ונשמע למישהו מבריק, כבר אמרתי (לעצמי או למישהו) לפני תשע, עשר שנים. ואפילו לא טרחתי לחשוב על זה במיוחד. אולי זה גם העניין, לדעת על מה להתעכב במחשבות. ומה לא.  משבר איבגני אונייגין כנראה, התחושה שכבר קלטתי ואין ממש איך לחדש לי. מאידך, אני יודעת בוודאות שהתחושה הזו מוטעית ואני לא יודעת כמעט כלום. זה מוזר שאישה בגילי תחכה להיות בת 50 כי נדמה לה ששם מצויה איזו רוחניות, איזה חידוש, שעשרים השנים הקרובות מסתירות ?

 

ראינו תוכנית של הפסיכולוג הלבבי הזה, יורם יובל, שראיין את שופטת בית המשפט העילון בדימוס, אילה פרוקצ'יה. שופטות תמיד נתפסו אצלי כנשים נערצות ממש. ויש בארץ גווארדיה של שופטות נערצות כמו פרוקצ'יה, דליה דורנר ורות גביזון. היא דיברה על חייה, הוריה, ועל התיקים מרכזיים ששפטה בהם. אמרה שהיא חיה חיים נטולי פחד ושהיא לא מרגישה פחד מכלום. איזה זכות להיות שופטת בית משפט בעליון. היא ספרה שכדי לשפוט היא צריכה לשים את הרגשות האישיים שלה בצד ולהתבונן דרך הפריזמה של החוק. מצד שני, הקדימה, שופט הוא בן אדם והוא שופט מלבו ואישיותו. התמהיל צריך להיות מדוייק. מאוד יפה, ומעניין.  היא שמשה גם כעוזרת המשפטית של נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט. הייתה לי הזכות ללמוד קורס עם בנו, שהוא פרופ' בעברית; זה היה תחום מאוד רחוק ממני אבל שתיתי בצמא את הקורס (המאוד קשה ) שהעביר. אישיות גדולה. הוא ספר פעם קצת על אביו, איך שופטים קולטים מאוד מהר את הסוגיה גם אם באים לשפוט בתחום שרחוק לגמרי מתחום ההתמחות העיוני שלהם. ספר על חיבתו של אביו לעישון סיגרים. טוב, איך הגעתי לזה? אה כן, הפסיכולוג יורם יובל. הוא אמר שיש שני סוגי אישיות, אישיות ממוקדת פנים ואישיות ממוקדת חוץ. הסוג הראשון מרגיש שההחלטות שהוא יעשה הן שיקבעו את גורלו ולכן יש לו צורך חזק בשליטה ובניווט עצמו בתוך החיים. האישיות מהסוג השני מרגיש שהגורל והחיים מנווטים אותו, בסגנון "מכתוב", ולכן הוא פחות תובע שליטה.  השופטת גלתה לדידו אישיות מהסוג הראשון, ממוקדת פנים. חשבתי על זה, איזה סוג אישיות אני? נראה לי שהסוג השני, הגורל והחיים מנווטים אותי. אבל זה לא מדוייק, יש לי כוח רצון מטורף. כנראה באמת שילוב של השניים, ממוקדת פנים וממוקדת חוץ. זה מתאים לאיך שאני תופסת את קיומי בעולם: יותר ויותר נוכחת, אבל איכשהו, פחות ופחות.

 

 

September

 

    3.2.11

 

 

התנגשנו. כמו שעפרוני מתנגש ברכבת. העפרוני נקרע, הכנפיים, האצבעות, המקור. הכל עף
בחלקים רחוקים. נוצות התעופפו באוויר. הרכבת הרגישה בעפרוני, רעד שביר, לא יכלה
לעצור. היא האטה מנסיעתה, ניסתה. אבל ניתצה; העפרוני ביקש
למות. 

 

זו האישיות הזו. מחד רואה את העולם
מבעד לפצע, פצע שאי אפשר לו להתאחות אלא במוות, ומאידך יודעת להציג נינוחות
ושלווה, רצינות ואדישות גמורה מול החיים. איך אמר לי? העמדת פנים מתוך
מחויבות כלפי מוסדות.  והוא מבצע את שני החלקים באותה פנומנליות . מה
שמאפשר לו להצליח. ההצלחה היא תוצאה. זו תוצאה נהדרת, אבל יש לא מעט הצלחות ששום
דרך לא מובילה אליהן, שעומדות כסיבת עצמן. וובכן, לא מדובר בכזו הצלחה.

אני לא מסוגלת להתגבר. אי אפשר. הדרך היחידה
לשכוח אותו היא פוליאנדריה . צוות גברי אולי, אולי, יאפשר התחלה של
שכחה.  אבל אני לא רוצה שיהיה לי טוב.
לראשונה הבנתי, גם אני מבקשת לראות את העולם מבעד לפצע, פצע שאי אפשר לו להתאחות
אלא במוות.  אני רוצה מאבק, 
"להרחיב את תחום המאבק". דם ואש ותמרות עשן. אבל בעדינות, בשבריריות הוביט אנדרוגיני, קמיט. רעל הוא רוצח שקט.

 

גאונות (ביצירה) היא קיבול לסבל. זה עניין של
מידת קיבול.  הוא, הפנומן, לא חי כאדם
נורמלי. מנצח את עצמו, כדי להגיע לפסגות. מקריב, שב ומקריב. הוא מתמלא באגו ובאיזו
אורגזמה מנטאלית חי עליו זמן מה, עד שאין לו ממה לחיות עוד. עד שאין לו לשם מה
לחיות.  ואז, מוריד את עצמו לדרגה של רמש.
לדרגה של חגב. ומשם מטפס שוב, בזיק ניטשיאני, להט זרתוסטראי מופלא. ורעב .  כל
היוצרים הטובים מטילים בעצמם מום.

 

ונשים צעירות, כמוני, שמביטות בו ורואות, 
מה רואות? את עצמן? מה רואות? נשים שכל מה שהן רוצות זה להישכב על הגב ולעשות
ילדים ולהחזיק בידו ולהגיש לו כוס תה וללטף ולהניח עליו צעיף שלא יתקרר, מביטות בו
במן עין פרטית מולדת,  ומבקשות בסוף למות. כי אין כאן חיים. בכלל בכלל לא.
אין כאן חיים. רק אגו.

 

 

 

September / Ted Heughes

 

We sit late, watching the dark slowly unfold:
No clock counts this.
When kisses are repeated and the arms hold 
There is no telling where time is.

It is midsummer: the leaves hang big and still:
Behind the eye a star,
Under the silk of the wrist a sea, tell
Time is nowhere.

We stand; leaves have not timed the summer.
No clock now needs
Tell we have only what we remember:
Minutes uproaring with our heads

Like an unfortunate King's and his Queen's 
When the senseless mob rules;
And quietly the trees casting their crowns
Into the pools.