September

 

    3.2.11

 

 

התנגשנו. כמו שעפרוני מתנגש ברכבת. העפרוני נקרע, הכנפיים, האצבעות, המקור. הכל עף
בחלקים רחוקים. נוצות התעופפו באוויר. הרכבת הרגישה בעפרוני, רעד שביר, לא יכלה
לעצור. היא האטה מנסיעתה, ניסתה. אבל ניתצה; העפרוני ביקש
למות. 

 

זו האישיות הזו. מחד רואה את העולם
מבעד לפצע, פצע שאי אפשר לו להתאחות אלא במוות, ומאידך יודעת להציג נינוחות
ושלווה, רצינות ואדישות גמורה מול החיים. איך אמר לי? העמדת פנים מתוך
מחויבות כלפי מוסדות.  והוא מבצע את שני החלקים באותה פנומנליות . מה
שמאפשר לו להצליח. ההצלחה היא תוצאה. זו תוצאה נהדרת, אבל יש לא מעט הצלחות ששום
דרך לא מובילה אליהן, שעומדות כסיבת עצמן. וובכן, לא מדובר בכזו הצלחה.

אני לא מסוגלת להתגבר. אי אפשר. הדרך היחידה
לשכוח אותו היא פוליאנדריה . צוות גברי אולי, אולי, יאפשר התחלה של
שכחה.  אבל אני לא רוצה שיהיה לי טוב.
לראשונה הבנתי, גם אני מבקשת לראות את העולם מבעד לפצע, פצע שאי אפשר לו להתאחות
אלא במוות.  אני רוצה מאבק, 
"להרחיב את תחום המאבק". דם ואש ותמרות עשן. אבל בעדינות, בשבריריות הוביט אנדרוגיני, קמיט. רעל הוא רוצח שקט.

 

גאונות (ביצירה) היא קיבול לסבל. זה עניין של
מידת קיבול.  הוא, הפנומן, לא חי כאדם
נורמלי. מנצח את עצמו, כדי להגיע לפסגות. מקריב, שב ומקריב. הוא מתמלא באגו ובאיזו
אורגזמה מנטאלית חי עליו זמן מה, עד שאין לו ממה לחיות עוד. עד שאין לו לשם מה
לחיות.  ואז, מוריד את עצמו לדרגה של רמש.
לדרגה של חגב. ומשם מטפס שוב, בזיק ניטשיאני, להט זרתוסטראי מופלא. ורעב .  כל
היוצרים הטובים מטילים בעצמם מום.

 

ונשים צעירות, כמוני, שמביטות בו ורואות, 
מה רואות? את עצמן? מה רואות? נשים שכל מה שהן רוצות זה להישכב על הגב ולעשות
ילדים ולהחזיק בידו ולהגיש לו כוס תה וללטף ולהניח עליו צעיף שלא יתקרר, מביטות בו
במן עין פרטית מולדת,  ומבקשות בסוף למות. כי אין כאן חיים. בכלל בכלל לא.
אין כאן חיים. רק אגו.

 

 

 

September / Ted Heughes

 

We sit late, watching the dark slowly unfold:
No clock counts this.
When kisses are repeated and the arms hold 
There is no telling where time is.

It is midsummer: the leaves hang big and still:
Behind the eye a star,
Under the silk of the wrist a sea, tell
Time is nowhere.

We stand; leaves have not timed the summer.
No clock now needs
Tell we have only what we remember:
Minutes uproaring with our heads

Like an unfortunate King's and his Queen's 
When the senseless mob rules;
And quietly the trees casting their crowns
Into the pools.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s