קשה לאבד משהו, כמו שקרה לי פעם, ולהמשיך לחיות את האובדן יום אחר יום. כאילו העבר
וההווה נוכחים יחד. לפעמים גם העתיד קצת נוכח, אם יש מזל.  לפחות העתיד מעניין.
אבל בגדול זה בעיקר ההווה והעבר.

ולחשוב
כל יום שאולי אם הייתי ככה או אחרת, אם האישיות שלי הייתה קצת שונה, מזל אחר, צורת
חשיבה, לא הייתי מאבדת… ואולי גם היה לי כל מה שאני רוצה.  הרחמים העצמיים האלה מיותרים אבל אין לי כוח לסלק אותם מעליי.  אני מרגישה כאישה ממש מבוגרת, בת 70+
ככה. והייתי מעדיפה להיות עכשיו בת 72, לשבת עם הקשישות בשכונה שלי, בגינה, להסכל על העצים רועדים ברוח. כך הייתי חיה, נהנית בנוסטלגיה מהשנים האחרונות האלה.  ולא, חלילה, כי אין שפע טוב בחיים. יש כל כך הרבה טוב וטוב בחיי. אבל אני נמשכת לשינה ולאפלוליות שלה. או לחילופין כשאני נוסעת באוטובוס חצי ריק, ברכבת דלילה, לפנות
ערב, והכל שקט והנופים מתחלפים להם, נופים זרים ויפים, אז אני מרגישה שלווה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s