מחשבה על דייויד לינץ'

 

הבחירות בארצת הברית מוציאות כל מיני שדים מרבצם. החלטתי לראות שוב יצירה מוקדמת של הבמאי דייויד לינץ', כביש אבוד (1997), אדם שמבין היטב בשדים ובמאבק הנמשך, לאורך ההסטוריה, בין אנשים ושדים.   מה שיפה ביצירה הזו שמהרגע הראשון, כשמראים את כותרות הפתיחה, אתה מרגיש כאילו נכנסת למבנה מתוכנן לפרטים. אבל באותו רגע בדיוק אתה מבין שאתה צריך לברוח משם, ומהר. הנסיעה המהירה על הכביש החשוך, איפשהו בגבעות הוליווד בלילה, וכל מה שניתן לראות זה מה שפנסי המכונית נותנים לנו, ולא יותר, היא החוויה של הצופה והדמות הראשית בסרט. אנחנו יודעים מעט, מעט מדי, אנחנו מבינים שהכל מתוכנן ואנחנו באמת רוצים להמלט על נפשנו. אבל האם יתנו לנו? 

אמריקה של מוטלים, כבישים ארוכים, חלומות המסתבכים ביקיצה פרועה.  אמריקה של פנטזיות על כוח ואלימות ילדותיים שמכריעים בחירות, ומתמרנים בין כסף, מעמד, תקווה, אשליה ומציאות.

יותר מסרטים אחרים ממשיך "כביש אבוד" את היצירה הידועה "טווין פיקס". כמו שם, המאבק המרכזי ביצירה הוא במוסר . יצר הטוב ויצר הרע, הכביש המואר בפנסי המכונית והשוליים החשוכים שצרים על הנוסע.   הגיבור הוא מי שחי בתוך המערכת החברתית, בממסד. כאשר הוא מקיים קשר רומנטי,  חברות או נישואים, עם אישה, מעומתת והכסות והמסכה שלו עם העירום שלה.  הוא מפסיד. וכשהוא מפסיד, הוא מפסיד יצרים הנתעבים והאכזריים ביותר. ואלו אותם שדים, דמויות קטנות ומפחידות שעוברות בין הסצנות במבטא זר ואשמות ברצח.  אלו הם כמובן, פניו האחרים שלו. 

לינץ' הוא במאי אנטי ממסדי, אבל יצירתו עוסקת במי שמשחקים בחוקים. הם נדהמים לגלות שחוקי המוסר, שכולנו הנאבקים להבין את החברה והעקרונות על פיהם היא פועלת, מתגמלת, בוחרת, מענישה ומבכרת,  הן לא יותר משובל צר של אור המטילים פנסי מכוניות, מוקפים חשכה אטומה ללא שיעור.  

 

 

         
                       

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s