נחמד מאוד לשמוע. "מלהולנד דרייב", סרטו של הבמאי האמריקאי דייוויד לינץ' מ–2001, דורג בראש רשימת "100 הסרטים הטובים ביותר של המאה ה–21": http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.3047050
מדוע זה כה נחמד? שהרי, בדיוק לפני כעשרים יום ולגמרי במקרה, פרסמתי בבלוג את המאמר הזה על מלהולנד דרייב ואף טרחתי לקשר אותו לתופעות התרבותיות שהמאה ה-21 הצמיחה. או הביאה לשיאן. מוזמנים לקרוא.
מתה עליה …
החיים שלי לאחרונה, איך לומר…
אני משגשגת בסביבה מנוגדת. לא עוינת, מנוגדת. דברתי ארוכות עם מישהו, נקרא לו ת', מכר ותיק. עלי להודות, ממרום השנים, הייתה לו משמעות רגשית עבורי. הוא מצליח, מוכר, מוכשר, עם מלא אנשים שמתקשרים אליו ללא הרף. משהו בו תמיד בתנועה. ואני, כמו כלי מלא מים שעוד רגע יישפכו. ואיכשהו בשיחה אתו, צחקתי ודברתי ולא הפסקתי לדבר, אבל לא שתפנו רגש. כי הוא כזה, מבריק ומגדיר מצבים ברגע, אבל לא מכיל רגשות. הוא לא רוצה להכיל, לא רוצה להחזיק דבר שאינו שלו, דבר השייך לזולת – כמו רגש. הוא מבין את המצב ואז מגדיר אותו. ועוברים הלאה. יש לו מוגבלות, במובן הזה, אבל השכל לא מפסיק לעבוד. האנרגיה, כוח החיים, הדיבור. אף פעם לא בכיתי בנוכחותו. למרות שפעם היינו קרובים, למרות הכל, אתו אף פעם לא התפלשתי ברגשות. אז חשבתי שזה בגלל שאנחנו לא באמת קרובים. עם השנים הבנתי שעלי להרחיב את המושג קרבה כדי להכיל את מה שיש. הכרתי את ת' לא הרבה אחרי שנכוויתי עם ההוא, וראיתי הזדמנות לתקן. כל מה שלמדתי על דרך השלילה, יישמתי בהיכרות שלי עם ת'. הוא נדהם, אני חושבת, בהתחלה, מההבנה המיידית שלי שהוא לא, שהוא לא יהיה ערסל של רגשות. שהוא אחר. ולא ציפיתי ממנו למשהו שהוא לא יכול לתת. הוא נדהם מהנדיבות הזו, אבל כמובן שזה גרם לו להתקרב ולבטוח בי ולרצות לשמור על ההיכרות. אתו הצלחתי לעשות את מה שלא הצלחתי עם ההוא, לשמור על הגבולות שלי. ושלו. לקבל את המידות שלו ולא לשנוא אותו על כשלונו לאהוב ולהתמסר, לא כמו אנשים אחרים, רגילים. לא לשנוא אותו על שהוא תמיד מרחיק, תמיד מתקרב כדי ללכת, הולך כדי לחזור. אתו, גם עם ההוא, תמיד ההרגשה הזו שאני אפס. שהכל אפס. אבל לא אפס רע, אלא אפסיות ממנה צומחים דברים, מילים, רצון. תמיד התחושה הזו של הנחיתה בשיחה, הפירוק המיידי של כל מה שאני חושבת או מישהו חושב, הפירוק למרכיבים הבסיסיים של הרצון. מילים, מילים מושלמות ומשפטים מושלמים בהלחמה בלתי אפשרית, וירטואוזית, קפסולות של רצון. ואז מהנקודה הזו, שאני אפס, אפילו הרגשות שלי מפורקים, אני לא זוכרת ולא יודעת. ואז, קמים כדי לדבר. ולעשות, ולרצות.
הרמב"ם אמר שהנבואה היא מיזוג של השכל והדמיון גם יחד. ואת זה ידעתי מרגע שעמדתי על קיומה של תופעת הנבואה. על הרגע כתבתי כאן הרבה ואף פעם לא הצלחתי למסור אותו. כנראה זה אומר שהיה אמיתי. אני חושבת שזה זעזע אותי. ונתן לי תקווה.
בסופו של דבר לא נעשיתי דתייה כי מה שחשוב לי זה השגת המקור לאמת בעולם, והדת היא דרך קצת בעייתית, במיוחד בתקופתנו שהחילונות הפשוטה (לא אתאיזם אינטלקטואלי כמו לפני מאה שנה) מצויה אצל האנשים. ייתכן שיש אנשים שעבורם נתיב הדת מוביל בהחלט לתוצאות. עבורי מדובר במסך מסויים. המסורת והיהדות מבורכים ומעוררים בי כבוד גדול. בלי חלק דתי, נקודה דתית, אי אפשר. לאנשים אחרים גם הנקודה הזו בעייתית מאוד. ויש אנשים, שדווקא המרחב החילוני נדמה להם כשקרי מעקרו. אני לא רואה את זה ככה. מי שנפשו נפגשה באמת, איננו נצרך לפנאטיות ולא למסכים על מסכים, כל שהוא זקוק זה להמשיך ללכת באמת. כמובן, הגעתי לחלק הסתום של הדברים, כי מה זה בעצם אומר? לא הכל אמיר. ומה שלא ניתן לדבר אודותיו, לגביו יש לשתוק. לחייך דווקא מותר. ולהתחיל לקחת את המוסיקה. בלי מוסיקה, מה יש ללבבות?
אני שומעת ניגון יפהפה, ניגון חסידי בטוויסט מודרני. ופתאום חשה, אני שלבי ניתץ והיה לאבק, כמו שאני יודעת שהעם שלי קם והתחדש, כך גם הלב ישוב לנגן. וכך הנשמה.
אני לא אוהבת לחשוף חולשות, למרות שבין כה אנשים מרגישים כשמישהו חלש. אז האמת שעברתי כל כך הרבה קשיים ב-8 השנים האלו. כל זה התחיל כשהכתיבה הייתה מקום מבטחים עבורי. היום, אני מרוחקת ממנה. מסוייגת. מרגישה שקשה לי להביא את עצמי לשם ממקום אמיתי. ובכל זאת, החלטתי להשלים את כתב היד ומסלול הלימודים שלקחתי כמסגרת. זה חשוב לי. אני מתעניינת בעוד אלף ואחד נושאים, ביניהם הסטוריה (אמריקאית), ועדיין רוצה להשלים מה שהתחלתי. רק הבנתי עם הזמן שלצד הכתיבה חייבת לבוא מוסיקה. גם מחול. מוסיקה ומחול הן אמנויות לפני ההשגה השכלית, המושג. אני צריכה להתחבר אתן. הגוף שלי תמיד היה גאוותי. נהגתי לבהות שעות בפאר, לבהות במראה ולשאוב הנאה מהיופי. הגוף לא אכזב, נותן כוח. גם כשלעצמו, גם כאובייקט. אני רוצה לרקוד, במינון קטן, וחייבת לפנות לכך זמן.
כנערה נגנתי בפסנתר כמה שנים. היום אני מרגישה רחוקה מהכלי הכבד ורוצה להתמקד בגיטרה. קניתי אותה כבר לפני שנה אבל היא מוטלת בשולי החדר. צריכה לקחת ולהשתמש בה בצורה המקורית: להביע רגש. מה שלא ניתן בדיבור, ניתן במוסיקה. אני צריכה לנגן ולכתוב הכל ולצאת לחופשי.
קוראי הבלוג יודעים שיש לי איזה עניין עם אלוהים (למי אין?)
ועם השנים, אני מתקדמת בהבנת הקונספט הזה. נראה לי. קודם כל זו המצאה והיא עוטפת איזו אמת שנמצאת בחיינו. אבל החיים האלה גם עוטפים איזה דמיון, וגם הדמיון הזה עוטף משהו, נקרא לו האמת האמתית. וככה אני תופסת את אלוהים, כתהליך, יותר מנקודה של "הבנתי". להכיר את אלוהים זה תהליך, וכמו כל התהליכים, הוא נעשה בתוך הזמן-מרחב, כלומר בחיים. אבל בעצם הכל, כולל נסיון ההתרחקות מהחיים (למשל אצל כמרים או חרדים או אנשים מאוד דתיים), כלול בהם. אז זה רק אומר שתהליך האלוהים שימצאו אנשים כאלה "אדוקים" יהיה באמת אחר משל שאר האנשים, אלו שחיים ובדרך לפעמים אלוהים נקרה להם. זה אולי גם מסביר את השפה השונה של אנשים אולטרא דתיים, אנשים רגילים מסורתיים, אדישים לעניין, ואתאיסטים. התהליך אלוהים שלהם שונה. ולמה אני קוראת לכולם ככה? כי השפה מוגבלת ואני רוצה לומר, למסור, משהו שאין לי.
היום ישבתי עם שני ידידים בבית קפה. היה דיבור על החיים, על אהבה גם. האישה נזכרה בבחור שאהבה פעם, אהבה מאוד. הוא קיים אתה קשר אבל זה לא נגמר בחתונה. היה ניכר שעדיין כואב קצת, שעדיין אוהבת. היא אמרה שזה נגמר ככה בגלל שהיא מרוקאית והוא היה פולני. ואחרי כמה רגעים ספרה שאותו בחור נהרג לפני כמה שנים בתאונת צלילה. כיום היא נשואה לפולני, הוסיפה. הידיד אמר שהמוות בטח מגביר את האהבה, ואת האידיאליזציה. מודה באשמה, ענתה. היא הסתכלה עלי וחיכתה שאומר משהו על הספור שלה. שתקתי. היו לי הרבה מחשבות הרגשתי רחוקה מהאנשים האלה עם כל הרחשים שלהם, אהבה, ציפייה, רגש. באהבה אנחנו משתגעים קצת, ולא תמיד יש כוח. עם השנים אני מרגישה שהתשוקה המקורית שלי, זו שהנצה בגיל 16, מתפשטת על פניה: התשוקה לאמת. זו שהובילה אותי ללימודיי, ובכלל בחיי הרוחניים. זה לא שאהבה היא לא ספור גדול מאוד. היא כן. אבל היא חלק מהספור, לא כולו. אולי היוהרה, הסקרנות המטורפת, מובילה אותי לשבילים נידחים ולא ידועים, גם מבחינה רגשית. אהבתי, הייתי שם. ואני שם. מה הלאה?
הלוגיסטיקה של הכל לא פשוטה. לקום בבוקר, להתלבש, לעשות את ענייני הבוקר, לטגן חביתה ולהיות מנומסת לכל מי שעובר ומוכר לי, ביציאה מהבית. להגיע לעבודה ולהיות מנומסת לאנשים, חלקם לא ראויים לנימוס הזה. החלק האהוב עלי הוא הכנת הקפה שלי, מן טקס הרגעות שמאפשר להסתגל לכותלי המשרד ל-9 השעות הבאות, אם יש לי מזל.
אבל לא זה הנושא.
בסוף הצפייה בסרט "מלהולנד דרייב" (יצירת אמנות גדולה באמת של דייוויד לינץ' שהחמצתי בצפייה ראשונה ב- 2001), אחזה אותי תחושה כל כך משונה וחזקה שהרגשתי כאילו הפשיטו אותי ממעטפות
על מעטפות שנעטפו עלי במשך שנים. מה, יצירת אמנות יכולה לעשות את זה? יצירת אמנות יכולה לחולל שנוי? הרי אימנתי את עצמי לחשוב שלא, אין סיכוי. כשהפכתי
מנערה לאישה למדתי שאמנות היא זירת הדמיון והאפשרויות הלא ממומשת. לא חשבתי, או לא הבנתי, מהו באמת דמיון והיכן מצוי
השביל המוביל מהדמיון למציאות. ולהפך.
"מלהולנד דרייב" גרם לי להיזכר,
בחרדה, שיש שביל כזה. אמנם מוצל, מוסווה בעצים
ושיחים שצמחו פרא, אבל אם נסיט אותם ונתכופף קצת כשנתקרב, נצליח ללכת על השביל ולהגיע
לאנשהו. הפנטזיה והדמיון, מובילים חזרה למציאות מפני שזה כל מה שיש בעולמנו באמת –
מציאות. וזה מה שכל כך מפחיד וכל כך מרגש בסרט.
יצא לי משפט מסכם אבל הייתי רוצה שיהיה משפט פותח. זה מזכיר לי משהו שיובל נוח
הררי אמר פעם, שאין דבר כזה "לא כדרך הטבע". כל דבר הוא במסגרת הטבע, גם המכונות שאנחנו בונים,
וגם יחסים הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים, וגם סמארטפונים וגם מכשירי הגברה, עצי יער,
ופצצות אטום. אנחנו, והזירה בה אנו חיים, תמיד
חלק של הטבע. כל מה שאנחנו בונים ועושים זה
מהטבע. זו אבחנה שנכונה גם לסרט.
"מלהולנד דרייב" מדבר על המתח בין המציאות
והדמיון (או הממשי והחלום). קראתי שני ניתוחים
של הסרט, אחד בעברית ואחד באנגלית. הם היו מעניינים מאוד ותרמו רבות להרכבת הפאזל.
אבל הם גרמו לי להצטער שקראתי אותם. מפני שהם פספסו לחלוטין את החד פעמיות שיש בסרט,
בניגוד לכל כך הרבה אחרים שעסקו או עוסקים בשברי החלום האמריקאי, התהילה, כסף, או האהבה
אם נרצה. לא הסרט הזה, המורכב, האסקטאטי, ייפול למקומות הבנאליים האלה. הוא פיתח את הסרט הקודם, עליו כתבתי (בקצרה),
"כביש אבוד". גם פה, מוקד הדיון
הוא האדם והמוסר, טוב ורע, בעודו מתנהל בתוך מערכות חברה וחוקים. אבל הבמאי הפעם משתכלל וכולל דיון נוסף, במושגי האמת
והשקר. שני הצמדים הללו, טוב-רע, אמת-שקר,
סוגים שונים של מתח בהם פועל האדם בעולם.
הסרט מציג שתי גיבורות, בלונדינית וברונטית.
לשתיהן מחכה גורל טראגי מזעזע בהוליווד. הדרך בה משתרגים חייהן שונה בשני חלקי הסרט,
ונתונה לוויכוח. על פי הביקורות, הנטייה הסטנדרטית היא לראות את הסרט דרך החלק השני,
כ"אמת", ואת החלק הראשון כ"חלום" (פנטזיה). כך, הבלונדינית היא הגיבורה והברונטית היא דמות
בספור חייה הטראגי. רצונה של הבלונדינית להשיב כבוד, ונקמה, על מה שארע לה בעיר הסרטים,
הוליווד, בידי מי שקרעו לגזרים את חלומותיה – המאהבת הבוגדת שלה, הברונטית, והבמאי
היהיר שלא ראה אותה. באופן הזה, כל החלק הראשון
הוא חלום, פנטזיה, כזה שאף ניתן לפירוש באמצעים פרוידיאניים פסיכולוגיים שונים.
לא סתם כיניתי את הגיבורות ה'בלונדינית'
ו'הברונטית', כי לא ניתן לזהות את הנשים על
פי שמות. השמות מעורבלים. אין פה סתם חידה שממתינה לפתרון, אלא פתח להבנה שאין אפשרות
לצפייה אחת, ואין חלק בסרט שהוא אמת והשני פנטזיה – בהכרח. יש חירות לראות את הסרט במספר כיוונים: אפשרות צפייה נוספת היא שחלקו הראשון הוא ה"מציאות
האמתית", ואילו המשכו הוא "חלום סיוט" – הברונטית, שנחלצה מהתאונה
ומנסה להימלט על חייה בתחילתו, פוגשת במקרה, כשהיא נכנסת לדירתה ונרדמת, בבלונדינית
צעירה, שרק הגיעה להוליווד. זו מנסה להציל אותה מגורלה (הוליווד מעורבלת בגורמים אלימים,
ותמיד הייתה, רומז לנו הבמאי), אך גם הספור
הזה מסתיים בטרגדיה. ככל שהברונטית נכנסת אל תוך חייה של הבלונדינית, המעורבות ביניהן, והאהבה, מובילה אותה אל מה שניסתה
לברוח. קצת כמו אדיפוס המלך. בצורה הזו ייתפס
החלק השני כ"חלום" או "סיוט" של הברונטית. הסרט מרמז דווקא לאפשרות
המורכבת הזו, והרבה יותר מעניינת. בשתי האפשרויות שתי הגיבורות מסיימות באותו מצב,
אותו מצב בנקודה בה הסרט החל, לפני התאונה במלהולנד דרייב. זה גם רמז לכך שלא רק ששני הסיפורים והכיוונים אפשריים, אלא ניתן לראות בשתי הנשים פנים של אותה אישה. כלומר,
הבמאי בנה פה דמות באמצעות שני אימג'ים קולנועיים "נפרדים" כביכול. ופה אני מגיעה לייחוד של הסרט המסוים הזה. הרבה
סרטים ניסו לצאת מהגבולות הליניאריים של הספור ולעשות שימוש רחב באמצעי הקולנוע המרכזי-
הווידאו. אנחנו רק מתחילים להבין את כל האפשרויות הטמונות בו. הסרט הזה הוא לא סרט
ליניארי, אבל הוא כן מספר ספור. הספור הזה הוא לא יחיד אלא ריבוי (יש עוד אפשרות לראות
את הסרט, אפשרות שלישית, הפעם מזווית הראייה
של דמות הבמאי שמוצג בו).
כשראיתי את הסרט נזכרתי פתאום בתורות המדע המודרני. בהן ניתן להתבונן
במציאות הפיסיקלית, ולעשות חישובים, דרך מערכות שונות מהירות. התורה מראתה שעבור מערכות
שונות מהירות (כשהמהירויות גבוהות מאוד בסדר הגודל הקרוב למהירות האור) , הערכים האלה
לא יישמרו אלא ישתנו כפונקציה של מהירות המערכת. התורה הציגה דרך לתרגם ערכים של מרחק,
זמן מסה וכן הלאה, בין מערכות שונות מהירות. כשזה פורסם, לפני כמאה שנה, הדבר הפתיע. עד תחילת המאה ה-20 חשבו שערכים בסיסיים אלו נשארים
אותו הדבר תמיד. ובגדול, זה נכון. זה נכון
עבור מערכות שנעות במהירויות המוכרות לנו – אבל במהירויות מאוד גדולות, זה כבר לא נכון.
אז מהו ה"ערך האמתי" של מוט הנע בחצי מהירות האור? האמת מורכבת מכלל האמתות
בכלל המערכות, פנים שונות שמצטרפות לתת את הנתון הזה.
הצלחתו של הבמאי ליצור מספר סיפורים ששוכנים כולם על אותו רצף ווידאו
(בן שעתיים וחצי ), מוצגים ומשתרגים זה בזה, מדברים אך לא מפריעים, ונותנים אחד לשני
(ולשלישי ואולי רביעי) להתקיים, היא גדולתו המבנית. וזו גם הקפיצה ביחס לסרט הקודם
שדנתי בו, "כביש אבוד", שאפשר לראות כטיוטה ליצירה הבשלה והמורכבת יותר,
"מלהולנד דרייב". כמובן שיש
פגמים בסרט, אבל הם פחות מעניינים אותי לדיון מההצלחה שלו.
ב"כביש אבוד", הגיבור והשד מובחנים, והזיקה
ביניהם נרמזת. פה הבמאי מתקדם, בונה שבילים לא מסומנים בין ה'בלונדינית' וה'ברונטית', גם בבחירה של רומן אהבה בין נשים (אהבת הדומה) ולא
גבר ואישה, שם מוכרע הגבר על ידי העירום הנשי בקרב אבוד. השבילים נמתחים רק כדי להימחק
רגע אחרי שהלכנו בהם. למעשה, פה נעשית פעולה הפוכה מ"כביש אבוד"; שם, אנחנו
רואים את מה שפנסי המכונית מגלים, רואים מעט, מתקדמים ושוכחים בחשכה. ב "מלהולנד
דרייב" אנחנו מוכנים להתמודד מוסרית עם הטוב והרע, "ויהיה
האדם יודע טוב ורע", מתוך הבנה שראשיתם אחת בלב האדם. ועם ההבנה שאין שד ואדם אלא רק אדם, והאמת מורכבת כהכללה
של יחסי גומלין, אט אט עולה ושב ועולה החשד שאין פה זהויות נפרדות. והליניאריות, שהחיים מתנהלים בה, היא לא מדויקת.
בזירה הפתוחה של העולם, זו שחשוכה ב"כביש אבוד"
ומטילה אימה גדולה, החיים הם לא ליניאריים, פני האמת הרבים (הרבה יותר משתיים או שלוש)
משוחחות זו עם זו, משלימות, אך כולן נובעות מאמת שלא ניתן לומר או להסביר אותה במילים
מצביעות, כמו שלא ניתן להסביר את שמותיהם של
דיאן, בטי, ריטה וקמילה – שמות שסובבים בהיתול את השחקנית הבלונדינית והשחקנית הברונטית,
ומסרבים להתחייב. צמיחת הפוסט מודרניזם, מושג שנמנעתי ממנו במכוון, בעצמו מרמז לכך
שהאמת נמצאת, כנראה, מעבר למונחים. ואכן, כך נחתם הסרט – Silencio.
חוויות חשקניות 