על מלהולנד דרייב

 

בסוף הצפייה בסרט "מלהולנד דרייב"  (יצירת אמנות גדולה באמת של דייוויד לינץ' שהחמצתי בצפייה ראשונה ב- 2001), אחזה אותי תחושה כל כך משונה וחזקה שהרגשתי כאילו הפשיטו אותי ממעטפות
על מעטפות שנעטפו עלי במשך שנים. מה, יצירת אמנות יכולה לעשות את זה?  יצירת אמנות יכולה לחולל שנוי?  הרי אימנתי את עצמי לחשוב שלא, אין סיכוי. כשהפכתי
מנערה לאישה למדתי שאמנות היא זירת הדמיון והאפשרויות הלא ממומשת.  לא חשבתי, או לא הבנתי, מהו באמת דמיון והיכן מצוי
השביל המוביל מהדמיון למציאות. ולהפך.

"מלהולנד דרייב" גרם לי להיזכר,
בחרדה, שיש שביל כזה. אמנם מוצל, מוסווה  בעצים
ושיחים שצמחו פרא, אבל אם נסיט אותם ונתכופף קצת כשנתקרב, נצליח ללכת על השביל ולהגיע
לאנשהו. הפנטזיה והדמיון, מובילים חזרה למציאות מפני שזה כל מה שיש בעולמנו באמת –
מציאות. וזה מה שכל כך מפחיד וכל כך מרגש בסרט. 
יצא לי משפט מסכם אבל הייתי רוצה שיהיה משפט פותח. זה מזכיר לי משהו שיובל נוח
הררי אמר פעם, שאין דבר כזה "לא כדרך הטבע".  כל דבר הוא במסגרת הטבע, גם המכונות שאנחנו בונים,
וגם יחסים הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים, וגם סמארטפונים וגם מכשירי הגברה, עצי יער,
ופצצות אטום.  אנחנו, והזירה בה אנו חיים, תמיד
חלק של הטבע. כל מה  שאנחנו בונים ועושים זה
מהטבע. זו אבחנה שנכונה גם לסרט.

 "מלהולנד דרייב" מדבר על המתח בין המציאות
והדמיון (או הממשי והחלום).   קראתי שני ניתוחים
של הסרט, אחד בעברית ואחד באנגלית. הם היו מעניינים מאוד ותרמו רבות להרכבת הפאזל.
אבל הם גרמו לי להצטער שקראתי אותם. מפני שהם פספסו לחלוטין את החד פעמיות שיש בסרט,
בניגוד לכל כך הרבה אחרים שעסקו או עוסקים בשברי החלום האמריקאי, התהילה, כסף, או האהבה
אם נרצה. לא הסרט הזה, המורכב, האסקטאטי, ייפול למקומות הבנאליים האלה.  הוא פיתח את הסרט הקודם, עליו כתבתי (בקצרה),
"כביש אבוד".  גם פה, מוקד הדיון
הוא האדם והמוסר, טוב ורע, בעודו מתנהל בתוך מערכות חברה וחוקים. אבל  הבמאי הפעם משתכלל וכולל דיון נוסף, במושגי האמת
והשקר. שני הצמדים הללו, טוב-רע, אמת-שקר, 
סוגים שונים של מתח בהם פועל האדם בעולם.

 

הסרט מציג שתי גיבורות, בלונדינית וברונטית.
לשתיהן מחכה גורל טראגי מזעזע בהוליווד. הדרך בה משתרגים חייהן שונה בשני חלקי הסרט,
ונתונה לוויכוח. על פי הביקורות, הנטייה הסטנדרטית היא לראות את הסרט דרך החלק השני,
כ"אמת", ואת החלק הראשון כ"חלום" (פנטזיה).  כך, הבלונדינית היא הגיבורה והברונטית היא דמות
בספור חייה הטראגי. רצונה של הבלונדינית להשיב כבוד, ונקמה, על מה שארע לה בעיר הסרטים,
הוליווד, בידי מי שקרעו לגזרים את חלומותיה – המאהבת הבוגדת שלה, הברונטית, והבמאי
היהיר שלא ראה אותה.  באופן הזה, כל החלק הראשון
הוא חלום, פנטזיה, כזה שאף ניתן לפירוש באמצעים פרוידיאניים פסיכולוגיים שונים.

לא סתם כיניתי את הגיבורות ה'בלונדינית'
ו'הברונטית', כי לא ניתן לזהות  את הנשים על
פי שמות. השמות מעורבלים. אין פה סתם חידה שממתינה לפתרון, אלא פתח להבנה שאין אפשרות
לצפייה אחת, ואין חלק בסרט שהוא אמת והשני פנטזיה – בהכרח.  יש חירות לראות את הסרט במספר כיוונים:  אפשרות צפייה נוספת היא שחלקו הראשון הוא ה"מציאות
האמתית", ואילו המשכו הוא "חלום סיוט" – הברונטית, שנחלצה מהתאונה
ומנסה להימלט על חייה בתחילתו, פוגשת במקרה, כשהיא נכנסת לדירתה ונרדמת, בבלונדינית
צעירה, שרק הגיעה להוליווד. זו מנסה להציל אותה מגורלה (הוליווד מעורבלת בגורמים אלימים,
ותמיד הייתה, רומז לנו  הבמאי), אך גם הספור
הזה מסתיים בטרגדיה. ככל שהברונטית נכנסת אל תוך חייה של הבלונדינית,  המעורבות ביניהן, והאהבה, מובילה אותה אל מה שניסתה
לברוח. קצת כמו אדיפוס המלך.  בצורה הזו ייתפס
החלק השני כ"חלום" או "סיוט" של הברונטית. הסרט מרמז דווקא לאפשרות
המורכבת הזו, והרבה יותר מעניינת. בשתי האפשרויות שתי הגיבורות מסיימות באותו מצב,
אותו מצב בנקודה בה הסרט החל, לפני התאונה במלהולנד דרייב.  זה גם רמז לכך שלא רק ששני הסיפורים והכיוונים אפשריים,  אלא ניתן לראות בשתי הנשים פנים של אותה אישה. כלומר,
הבמאי בנה פה דמות באמצעות שני אימג'ים קולנועיים "נפרדים" כביכול.   ופה אני מגיעה לייחוד של הסרט המסוים הזה. הרבה
סרטים ניסו לצאת מהגבולות הליניאריים של הספור ולעשות שימוש רחב באמצעי הקולנוע המרכזי-
הווידאו. אנחנו רק מתחילים להבין את כל האפשרויות הטמונות בו. הסרט הזה הוא לא סרט
ליניארי, אבל הוא כן מספר ספור. הספור הזה הוא לא יחיד אלא ריבוי (יש עוד אפשרות לראות
את הסרט, אפשרות שלישית,  הפעם מזווית הראייה
של דמות הבמאי שמוצג בו).

 

כשראיתי את הסרט נזכרתי פתאום בתורות המדע המודרני. בהן ניתן להתבונן
במציאות הפיסיקלית, ולעשות חישובים, דרך מערכות שונות מהירות. התורה מראתה שעבור מערכות
שונות מהירות (כשהמהירויות גבוהות מאוד בסדר הגודל הקרוב למהירות האור) , הערכים האלה
לא יישמרו אלא ישתנו כפונקציה של מהירות המערכת. התורה הציגה דרך לתרגם ערכים של מרחק,
זמן מסה וכן הלאה, בין מערכות שונות מהירות. כשזה פורסם, לפני כמאה שנה, הדבר הפתיע.  עד תחילת המאה ה-20 חשבו שערכים בסיסיים אלו נשארים
אותו הדבר תמיד. ובגדול, זה נכון.  זה נכון
עבור מערכות שנעות במהירויות המוכרות לנו – אבל במהירויות מאוד גדולות, זה כבר לא נכון.
אז מהו ה"ערך האמתי" של מוט הנע בחצי מהירות האור? האמת מורכבת מכלל האמתות
בכלל המערכות, פנים שונות שמצטרפות לתת את הנתון הזה.

הצלחתו של הבמאי ליצור מספר סיפורים ששוכנים כולם על אותו רצף ווידאו
(בן שעתיים וחצי ), מוצגים ומשתרגים זה בזה, מדברים אך לא מפריעים, ונותנים אחד לשני
(ולשלישי ואולי רביעי) להתקיים, היא גדולתו המבנית. וזו גם הקפיצה ביחס לסרט הקודם
שדנתי בו, "כביש אבוד", שאפשר לראות כטיוטה ליצירה הבשלה והמורכבת יותר,
"מלהולנד דרייב".  כמובן שיש
פגמים בסרט, אבל הם פחות מעניינים אותי לדיון מההצלחה שלו.

 ב"כביש אבוד", הגיבור והשד מובחנים, והזיקה
ביניהם נרמזת. פה הבמאי מתקדם, בונה שבילים לא מסומנים בין ה'בלונדינית' וה'ברונטית',  גם בבחירה של רומן אהבה בין נשים (אהבת הדומה) ולא
גבר ואישה, שם מוכרע הגבר על ידי העירום הנשי בקרב אבוד. השבילים נמתחים רק כדי להימחק
רגע אחרי שהלכנו בהם. למעשה, פה נעשית פעולה הפוכה מ"כביש אבוד"; שם, אנחנו
רואים  את מה שפנסי המכונית מגלים,  רואים מעט, מתקדמים ושוכחים בחשכה. ב "מלהולנד
דרייב" אנחנו מוכנים להתמודד מוסרית עם הטוב והרע, "ויהיה
האדם יודע טוב ורע", מתוך הבנה שראשיתם אחת בלב האדם. ועם ההבנה שאין שד ואדם אלא רק אדם, והאמת מורכבת כהכללה
של יחסי גומלין,  אט אט עולה ושב ועולה החשד שאין פה זהויות נפרדות. והליניאריות, שהחיים מתנהלים בה, היא לא מדויקת.

 

 בזירה הפתוחה של העולם, זו שחשוכה ב"כביש אבוד"
ומטילה אימה גדולה, החיים הם לא ליניאריים, פני האמת הרבים (הרבה יותר משתיים או שלוש)
משוחחות זו עם זו, משלימות, אך כולן נובעות מאמת שלא ניתן לומר או להסביר אותה במילים
מצביעות,  כמו שלא ניתן להסביר את שמותיהם של
דיאן, בטי, ריטה וקמילה – שמות שסובבים בהיתול את השחקנית הבלונדינית והשחקנית הברונטית,
ומסרבים להתחייב. צמיחת הפוסט מודרניזם, מושג שנמנעתי ממנו במכוון, בעצמו מרמז לכך
שהאמת נמצאת, כנראה, מעבר למונחים. ואכן, כך נחתם הסרט – Silencio.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s