היום ישבתי עם שני ידידים בבית קפה. היה דיבור על החיים, על אהבה גם. האישה נזכרה בבחור שאהבה פעם, אהבה מאוד. הוא קיים אתה קשר אבל זה לא נגמר בחתונה. היה ניכר שעדיין כואב קצת, שעדיין אוהבת. היא אמרה שזה נגמר ככה בגלל שהיא מרוקאית והוא היה פולני.  ואחרי כמה רגעים ספרה שאותו בחור נהרג לפני כמה שנים בתאונת צלילה. כיום היא נשואה לפולני, הוסיפה. הידיד אמר שהמוות בטח מגביר את האהבה, ואת האידיאליזציה. מודה באשמה, ענתה.  היא הסתכלה עלי וחיכתה שאומר משהו על הספור שלה. שתקתי. היו לי הרבה מחשבות הרגשתי רחוקה מהאנשים האלה עם כל הרחשים שלהם, אהבה, ציפייה, רגש.  באהבה אנחנו משתגעים קצת, ולא תמיד יש כוח. עם השנים אני מרגישה שהתשוקה המקורית שלי, זו שהנצה בגיל 16, מתפשטת על פניה: התשוקה לאמת. זו שהובילה אותי ללימודיי, ובכלל בחיי הרוחניים. זה לא שאהבה היא לא ספור גדול מאוד. היא כן. אבל היא חלק מהספור, לא כולו. אולי היוהרה, הסקרנות המטורפת, מובילה אותי לשבילים נידחים ולא ידועים, גם מבחינה רגשית. אהבתי, הייתי שם. ואני שם. מה הלאה? 

 

4 מחשבות על “

  1. התשוקה לידע ולאמת היא באמת האלה הכי תובענית מזה, והכי מתגמלת מזה. אבל גם באהבה לא צריך לזלזל. וכל אהבה מהעבר מצמיחה אותנו, מכינה לקראת האהבה הבאה. ואני לא נכנסת כאן בכלל לאהבה הטוטאלית לילדים. 

    אהבתי

    • מעניין מה שאת אומרת. אני מסכימה, אהבה מהעבר מצמיחה אותנו. תוהה מה זה נתן לאישה שספרה על שלה בבית קפה. 
      ו"תת הכרה נפתחת כמ מניפה" דמוי מאוד יפה ועדין בעיניי. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s