בערך לפני שנה, כתבתי על כך שאני והדת היהודית גמרנו. הייתי זקוקה לזה, ברור. אחרי כמה שנים אצל הרב, שנים שהביאו איתן התקרבות יפה למסורת, הייתי חייבת להתרחק.
ועכשיו אלול, סתיו, ראש השנה ויום כפור וכל זה. הסתיו מביא להרהורים, מחשבות ורסיסי אחריות בלב. החלק הדתי הוא משהו שהייתי צריכה לפענח עבור עצמי. במידה מסויימת פענחתי. כי הדרך לאמת היא הכללת התפיסות המתנגשות. ולאמת זה להבין את היהדות וגם את הישראליות החילונית, ולאחד אותן. זה קשה וזה הרבה פעמים מביא לשטחיות. אבל זה מה שאני רוצה. ללכת לאומן ולהשתטח? חלק מהאמת. גם להתפלל בירושלים, גם בנתיבות. אבל גם בסתיו התל אביבי, עם כל היומרה שלו לשקף ערכים "זרים" בתוך המציאות שלנו, יש חלק מהאמת. האמת הישראלית יהודית פשוט יותר עמוקה, ולכן להפוך לדתייה זה לא בשבילי. לשמור על המסורת, כן, לא מתוך תפיסת עולם אינטלקטואלית עם תוויות אלו או אחרות (כמו שעושים לפעמים בימינו) אלא בדרך ה"ספרדית", שרוצה להיות קרובה לבורא עולם אבל גם רוצה להיות קרובה לעולם. הינה, כן הגדרתי את זה. אני חושבת שבדרך החשיבה הספרדית יש אהבת החיים בצורה שהיא נכונה וטבעית יותר. ואילו בדרך האשכנזית יש רצון לפעמים 'להבין' את בורא עולם בדרך שמרחיקה מעולמו.
המהלך שעשיתי, של ההתרחקות? שלמתי עליו כמובן. זה כואב להתרחק מהמסורת, מהנתיב היהודי והתחושה החזקה של אמת חמה, אחרי שמצאת כבר את הדרך. כמה אנשים עושים את זה לעצמם? אבל אין ברירה. אם את במאה ה-21 אין לך ברירה, אם את רוצה להיות חלק מהעולם. הבורא לא מדבר ואין נביאים ואין שכינה ואין מלאכים בשמיים. האמיתות שפגשתי ב-6 השנים האחרונות היו מערסלות ומדהימות וראיתי אורות. באמת. אבל יש חשכה גדולה בתקופתנו, מאגרים של נשק גרעיני ולא גרעיני שממתינים לשעתם (ןשעה זו בוא תבוא), אלימות, כסף בטריליארדים, בדידות דיגיטלית, ערעור מבנה המשפחה, והרבה סבל ומרחק. אי אפשר להכיל את התכנים האלה, או לפחות אני בשלב זה לא יכולתי, מתוך הרחם היפה של היהדות הקדומה. כמו שהרב קוק כותב בספרו "אורות", השכינה בסוף תתפרץ בישראל בכל חלקי החיים, התעשיה, המסחר, הפוליטיקה, הכלכלה, היצירה, המוסיקה, הטבע … אני חושבת שברמת הכלל הישראלי זה נכון. ברמת הפרט זה שונה. ואני כפרט, אני רוצה לדבוק בכל מה שהולך עכשיו, מבחינה תודעתית, בעולם. אם זה בפוליטיקה האמריקאית ואם זה בשואה שמתרחשת 4 תחנות אוטובוס מאתנו, בסוריה-עיראק. ואם זה בהתפשטות הדיכאון והחרדה במערב כמו מגפה, ואם זה בהתפרצות היצירתית המדהימה בדורנו במוסיקה וכתיבה וציור וצילום.. (אם כי אני חושבת שהיצירה זו, המתפשטת, פחות מקורית ומגוונת ויותר משתכפלת. אבל זה עניין אחר).
פעם כתבתי שהדבר שהכי הייתי רוצה בעולם כולו זה לזכות לנבואה. מאידך, הפחד הכי גדול שלי בעצם זה שידחקו אותי החוצה מהעולם, שאנשים לא יראו אותי, שימחקו, שלא יקשיבו ולא ישימו לב. ואני חושבת שרואים בתנ"ך פעמים רבות שהנביא או הנבואה, צריכה לכפות עצמה על אנשים. כי הנביאים היו הרבה מאוד אנשים שנאבקו על אנשים, נאבקו שיראו את האמת שהבורא העביר דרכם. הם אנשים שנאבקו להמשיך להשמיע. לצד ציורי הלשון המדהימים של גדולי נביאנו, יש הרבה כאב ותוכחה וזעם ופחד ורצון להשליט סדר בכל הכאוס שנשמתם מוליכה הלאה. העם לא רצה לשמוע שיוכיחו אותו על הבמות והאלילים והזימה וכל מה שלא בסדר. אז הנביאים דברו במשלים וקנו את לבם. הרמב"ם כתב על הנביא (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז): "הנביא – אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו… ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".
אבל בימינו הנבואה, ככל הנראה, אם תשוב, תתגלגל באנשים, או לפחות בחלק משמעותי מהם. וזה ברור לי שהנבואה תעשה שימוש ברשת האינטרנט ובכלל ברשתות בעולם. אם יש אמת בנבואה ובתופעה הזו, מובן שההתפתחות הטכנולוגית צריכה לשרת אותה. הנבואה תופיע ובאופן ויראלי תתפשט באנשים. הרי פעם, כדי להכריז, היה הנביא צריך לצעוק בכיכר העיר. היום אין צורך, כולם מחוברים. הענן, ה- Big data ,הם משחקים של מידע. היום הם מלאים בנתונים ושטויות פאסיביים, פעם הם יכולים להתמלא בקדושה אקטיבית. במידה מסויימת, הויראליות החולנית של הפורנו והתרומה שלו להתפחות טכנולוגית היא אולי רמז לקדושה מאוחרת שתאחז במנגנונים. כמובן שזה ההפך. אבל אם וכאשר המצב הרוחני של האנושות יעלה, התכנים האלה אולי יתהפכו. תכנים שאנחנו עוד לא מבינים ולא רואים. מה זה קדושה אקטיבית? למשל נבואה. נבואה שקשורה לאישיות של האדם המסויים. לא דווקא אמת קולקטיבית אלא אמת מותאמת. אבל עדיין, זו אמת. לאמת דרכים רבות ופנים רבות. ומי יודע? שתהיה שנה טובה ומלאה אמת.
אלוקים חוזר!
?
חוויות חשקניות 