ממי, זה נגמר ?

 

בערך לפני שנה, כתבתי על כך שאני והדת היהודית גמרנו.  הייתי זקוקה לזה, ברור. אחרי כמה שנים אצל הרב, שנים שהביאו איתן התקרבות יפה למסורת, הייתי חייבת להתרחק.

  ועכשיו אלול, סתיו, ראש השנה ויום כפור וכל זה.  הסתיו מביא להרהורים, מחשבות ורסיסי אחריות בלב.  החלק הדתי הוא משהו שהייתי צריכה לפענח עבור עצמי. במידה מסויימת פענחתי. כי הדרך לאמת היא הכללת התפיסות המתנגשות.  ולאמת זה להבין את היהדות וגם את הישראליות החילונית, ולאחד אותן. זה קשה וזה הרבה פעמים מביא לשטחיות.  אבל זה מה שאני רוצה.  ללכת לאומן ולהשתטח?  חלק מהאמת. גם להתפלל בירושלים, גם בנתיבות. אבל גם בסתיו התל אביבי, עם כל היומרה שלו לשקף ערכים "זרים" בתוך המציאות שלנו, יש חלק מהאמת.  האמת הישראלית יהודית פשוט יותר עמוקה, ולכן להפוך לדתייה זה לא בשבילי. לשמור על המסורת, כן, לא מתוך תפיסת עולם אינטלקטואלית עם תוויות אלו או אחרות (כמו שעושים לפעמים בימינו) אלא בדרך ה"ספרדית", שרוצה להיות קרובה לבורא עולם אבל גם רוצה להיות קרובה לעולם. הינה, כן הגדרתי את זה.  אני חושבת שבדרך החשיבה הספרדית יש אהבת החיים בצורה שהיא נכונה וטבעית יותר. ואילו בדרך האשכנזית יש רצון לפעמים 'להבין' את בורא עולם בדרך שמרחיקה מעולמו. 

 

 המהלך שעשיתי, של ההתרחקות? שלמתי עליו כמובן. זה כואב להתרחק מהמסורת, מהנתיב היהודי והתחושה החזקה של אמת חמה, אחרי שמצאת כבר את הדרך. כמה אנשים עושים את זה לעצמם?  אבל אין ברירה. אם את במאה ה-21 אין לך ברירה, אם את רוצה להיות חלק מהעולם. הבורא לא מדבר ואין נביאים ואין שכינה ואין מלאכים בשמיים. האמיתות שפגשתי ב-6 השנים האחרונות היו מערסלות ומדהימות וראיתי אורות. באמת. אבל יש חשכה גדולה בתקופתנו, מאגרים של נשק גרעיני ולא גרעיני שממתינים לשעתם (ןשעה זו בוא תבוא), אלימות, כסף בטריליארדים, בדידות דיגיטלית, ערעור מבנה המשפחה, והרבה סבל ומרחק.  אי אפשר להכיל את התכנים האלה, או לפחות אני בשלב זה לא יכולתי, מתוך הרחם היפה של היהדות הקדומה. כמו שהרב קוק כותב בספרו "אורות", השכינה בסוף תתפרץ בישראל בכל חלקי החיים, התעשיה, המסחר, הפוליטיקה, הכלכלה, היצירה, המוסיקה, הטבע … אני חושבת שברמת הכלל הישראלי זה נכון. ברמת הפרט זה שונה. ואני כפרט, אני רוצה לדבוק בכל מה שהולך עכשיו, מבחינה תודעתית, בעולם. אם זה בפוליטיקה האמריקאית ואם זה בשואה שמתרחשת 4 תחנות אוטובוס מאתנו, בסוריה-עיראק. ואם זה בהתפשטות הדיכאון והחרדה במערב כמו מגפה, ואם זה בהתפרצות היצירתית המדהימה בדורנו במוסיקה וכתיבה וציור וצילום.. (אם כי אני חושבת שהיצירה זו, המתפשטת, פחות מקורית ומגוונת ויותר משתכפלת. אבל זה עניין אחר).

 

פעם כתבתי שהדבר שהכי הייתי רוצה בעולם כולו זה לזכות לנבואה. מאידך, הפחד הכי גדול שלי בעצם זה שידחקו אותי החוצה מהעולם, שאנשים לא יראו אותי, שימחקו, שלא יקשיבו ולא ישימו לב.  ואני חושבת שרואים בתנ"ך פעמים רבות שהנביא או הנבואה, צריכה לכפות עצמה על אנשים. כי הנביאים היו הרבה מאוד אנשים שנאבקו על אנשים, נאבקו שיראו את האמת שהבורא העביר דרכם. הם אנשים שנאבקו להמשיך להשמיע.  לצד ציורי הלשון המדהימים של גדולי נביאנו, יש הרבה כאב ותוכחה וזעם ופחד ורצון להשליט סדר בכל הכאוס שנשמתם מוליכה הלאה.  העם לא רצה לשמוע שיוכיחו אותו על הבמות והאלילים והזימה וכל מה שלא בסדר.  אז הנביאים דברו במשלים וקנו את לבם.  הרמב"ם כתב על הנביא (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז): "הנביא – אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו… ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".

אבל בימינו הנבואה, ככל הנראה, אם תשוב, תתגלגל באנשים, או לפחות בחלק משמעותי מהם.  וזה ברור לי שהנבואה תעשה שימוש ברשת האינטרנט ובכלל ברשתות בעולם. אם יש אמת בנבואה ובתופעה הזו, מובן שההתפתחות הטכנולוגית צריכה לשרת אותה. הנבואה תופיע ובאופן ויראלי תתפשט באנשים. הרי פעם, כדי להכריז, היה הנביא צריך לצעוק בכיכר העיר. היום אין צורך, כולם מחוברים. הענן, ה- Big data ,הם משחקים של מידע. היום הם מלאים בנתונים ושטויות פאסיביים, פעם הם יכולים להתמלא בקדושה אקטיבית.  במידה מסויימת, הויראליות החולנית של הפורנו והתרומה שלו להתפחות טכנולוגית היא אולי רמז לקדושה מאוחרת שתאחז במנגנונים. כמובן שזה ההפך. אבל אם וכאשר המצב הרוחני של האנושות יעלה, התכנים האלה אולי יתהפכו.  תכנים שאנחנו עוד לא מבינים ולא רואים. מה זה קדושה אקטיבית? למשל נבואה. נבואה שקשורה לאישיות של האדם המסויים. לא דווקא אמת קולקטיבית אלא אמת מותאמת. אבל עדיין, זו אמת. לאמת דרכים רבות ופנים רבות. ומי יודע?   שתהיה שנה טובה ומלאה אמת. 

 

 

 


 

 

אלוקים חוזר! 

 

    

 

 ?

 

סנוור

 

חברים שואלים אותי (עכשיו שזה מתקרב ומעניין עוד יותר אנשים), למה אני תומכת בדונלד טראמפ? ולמה חזיתי שהוא יעלה מוקדם כל כך במירוץ? התשובה פשוטה – אני מאמינה באמיתות הפשוטות. מה שלא פשוט, לעתים קרובות, זה המאבק שלנו להבין את האמת. להפריד את האמת מן השקר, כרוך במאבק. אבל האמת עצמה ? היא פשוטה כמו אור. לפעמים אנחנו מדליקים אותו, לפעמים מישהו אחר מדליק. 

כשאני באה להבין תהליכים חברתיים, גיאופוליטיים, וואטאבר. כשאני באה להבין דינמיקה של מערכות יחסים, מבחינה חברית ומבחינה אישית, אני מאמינה שזה האמיתות הפשוטות שמכריעות. הנכונות לקבל עלינו את הקושי ולהמשיך לעבוד, או לא. היכולת שלנו להרוויח מהמצב, או לא. לפעמים גם רצון אוגיאיסטי אישי ללכת נגד עצמנו. לפעמים הרצון ללכת נגד מישהו אחר, מסויים. דברים כאלה. השאלה אם לאדם מצויה יכולת להבחין בהם, ולקרוא להם בשם. אם אדם רוצה ללקט את האמת מהשקר, הוא יצליח. אחרת, הוא רק יסתבך במסכת של שקרים ולא יצא מזה.  ואז הוא יתחיל לומר שהאמת היא עניין יחסי, או שהכל מורכב מדי וכל זה, או שנשאיר את האמת לאנשים אחרים, מלומדים יותר או עשירים יותר או מבינים יותר. וואטאבר. אם לאדם אין יחס אישי, רגשי, רציני-הומוריסטי לאמת, הוא חי בשקר. זה מה שקורה במערב לחלקים נרחבים מאליטות, וזה מה שקורה לפעמים לאנשים פרטיים.  אבל הבשורה היא שיש דרך החוצה מהדברים האלה. ואין אף גורו או רב או כומר או וואטאבר שיכול לומר לנו מה ואיך. לפעמים אדם יעדיף לחיות בשקר מתוך הרגל, וגם זה סבבה. אבל זה עדיין סוג של ישאיר אותו תלוי יותר ומוגבל, תלוי במי שמכר לו את השקרים שמחזיקים אותו, כי האמת בסופו של דבר מתרחבת ומנצחת, כמו שקורה עכשיו בפוליטיקה העולמית. כמו שקורה גם בין אנשים. נכון, לא תמיד האמת פועלת בסדרי הגודל הצרים שלנו, היא לא תמיד פועלת בימים או בדקות או בשעות. אבל היא מאד פועלת. והיא חזקה יותר מכל דבר אחר, כמו? כמו סוג של אור שאי אפשר לראות אבל אפשר, לעתים קרובות, לקרוא לו בשם. 

 

 

אני ואני ואני

 

נתקלתי בראיון הזה של איילת שני עם עסאם דאוד, פסיכיאטר ילדים שהתנדב עם פליטים סוריים שהגיעו לחופי יוון, מקים ארגון הסיוע Humanity crew. 

נגעו בי מאוד הדברים שאמר. במיוחד כשהבין שבשלב מסויים האהבה, או החמלה, לפרט, גולשת לאהבה וחמלה לכלל. הנקודה הזו היא נקודה שאני יכולה להתחבר אליה כיהודייה וכאדם. בעיקר כאדם. 

זה בצד הרגשי. בצד השכלי, אי אפשר להמנע מלהתעכב על כך שאוכלוסיית אפריקה והמזרח התיכון ואסיה (הרי לא כל הפליטים הם סוריים, למעשה רובם אינם סוריים) מעדיפים לסכן את חייהם, להסתכן במוות ולעבור מסעות סבל, רק על מנת לברוח מארצותיהם ולהגר למדינות המערב של האדם הלבן, המערבי נוצרי.  נקודה למחשבה. אולי לא נקודה פוליטיקלי קורקט, אבל נקודה למחשבה.  וברקע, תהפוכות מערכת הבחירות האמריקאית בימים האחרונים וחזרתו לזירה של טראמפ. כן, זה קשור. למי שמבין איך לחבר את הנקודות. 

 

נוסטלגיה

 

אני קוראת את הספר "גטסבי הגדול", מאת סקוט פיצג'רלד, ובאותה נשימה עוקבת אחר התחזקותו הצפויה של דונלד טראמפ.  אי אפשר להחמיץ את האנלוגיה אחרי הכל. זו הסיבה שאני נמשכת לתרבות ולהסטוריה האמריקאית. תרבות של סופר הירוז, שמצמיחה דמויות כמו טראמפ או גטסבי או באטמן. וואטאבר, לא משנה. לא כסף אירופאי ישן עתיק שכרוך במעמדות אצולה של אלף שנים. לא. כוח וכסף שהוא קליל ושטחי יותר, שניתז מפעם לפעם על אלו המעזים לקחת לעצמם. זו היא אמריקה. זו מה שהייתה אמריקה לפחות.  אין ספק שאמריקה של היום, אמריקה של בוש ואובמה, היא אמריקה אחרת. וטראמפ עולה כדי לנסות להחזיר את הזוהר בדשא, את הגדולה, בנוסטלגיה ילדותית אבל כזו שפועלת. ועובדת. 

 

תמיד רציתי כוח ומעמד. מי לא? אבל העמדה הבסיסית שלי בעולם, ולא משנה אם בגיל 20 או 17 או היום, בת 32, העמדה הבסיסית היא התרחקות אטית ממדורת החיים אל החשכה שמעבר . כן, זה קצת רומנטי. כוונתי, אני יותר כמו אישה מבוגרת בת 70 שיושבת על ספסל בגינה ומביטה באנשים ממהרים למסיבה בקצה הרחוב. יותר מאשר האנשים הממהרים. אני חושבת על המוזמנים למסיבות של גטסבי, או על אלו שראיתי בדף הפייסבוק של ת' לפני כמה חודשים, חלקם ידועים מאוד, שהשתטחו על הספות בנונשלנט בוילה הזו בצפון, מסתובבים זה ליד זה בהיתוליות. איך הרצתי את התמונות ונשכתי את השפתיים, יודעת שלא הוזמנתי. ואולי גם אם הייתי מוזמנת, לא בטוח שהייתי באה.  אני עתיקה. וזה בא לידי בטוי בפגיעות מול סימני חיים בעיקר, התסיסה החברתית שמפילה עלי אימה. פשוט אימה.  אני יודעת להיות ולהנות ממצבים חברתיים, אבל זו לא מי שאני באמת. מי שאני באמת ישנה בחדר המוצל וחולמת על החיים שהיו לה. נזכרת, ושוכחת. ושוב נזכרת.

לכן אני אוהבת פוליטיקה אמריקאית, פוליטיקה של חלומות וטמטום ילדותי ופנטזיה על כוח וגיבורי על וגיבורות על וכסף שנשפך כמו שמפניה מכוסות של תורמים. וכל זה מול חיי הקטנים, הנשכחים, שאני גאה בהם רק כי הם שלי. ובכל זאת, החלומות. המעמד החברתי שלעולם לא יהיה. הכשרון החברתי שמצאתי אצל ההוא, או אצל ההיא או אצל כל מיני אנשים, שמג'נגלים באחרים כאילו היו …אין לי דמוי מתאים. הערגה החולנית להיות מישהי שאני לא. אני מעדיפה לשקוע בשינה מאשר לראות את לבי נעקר ממקומו, לסבול את הדימום הבלתי פוסק של ערגות.  וזו אותה ערגה שהרגשתי בילדות כשהבטתי בלילה בכוכבים, יודעת שהם רחוקים שהם אינסופיים מולי, אדישים אלי, אדישים בדיוק כמו האנשים במסיבות האלו שבהן אני לא נמצאת. בדיוק כמו הלב של האדם שאהבתי כל כך עד שנדם. זו אותה ערגה ואותה מבוכה נוכח אותם מקומות שאני לא יכולה להיות בכולם בו זמנית. רק בחלום. חלום אמריקאי או חלום רומנטי או פנטזיה או פנטזמה.  ורק הזמניות משחררת אותי, לרגע, מהנוסטלגיה האכזרית הזו. 

Bob

 

הדבר שהכי מחריד את
הנשיות, לדעתי, זו שאלת הנחיצות והקיימות. שנים על גבי שנים, מעבר לטיפול בילדים, מעבר לטיפול בגבר,
מעבר לפיתוי,  לשמירה על הקשרים המשפחתיים, לנשים אין תפקיד של
ממש במערכות האנושיות. זה
מובהק. יובל נח הררי הודה בספרו שאם יש דבר שאיננו מבינים, זה את התפתחות המצב הזה בכל המערכות האנושיות המוכרות, ובכל התקופות.   אבל הדבר הכי עמוק זה אובדן הרצון ושליטה על ידי הגבר עקב המשיכה או ההשתוקקות אליו. הדינמיקה של הגבר
והאישה היא גם דינמיקה של קירבה וכוח. אי אפשר להתעלם מכך שהמעשה המיני לא סימטרי והמערכות
השונות בחברה מייצגות ומשקפות את חוסר הסימטריה. 

אישה היא כמובן גם אדם. אני לא מסתכלת כרגע על היותה אדם אלא על
היותה אישה. אישה נהיית אישה מבחינה טבעית, עם קצת אודם.  גבר מתחרה על הגבריות שלו, הוא נאלץ להרוויח אותה. במובן זה הגבריות והאנושיות משדרות על אותו גל. ואילו הנשיות והאנושיות יותר מורכבות לחיבור. יש משהו סמוי בנשיות, משהו עלום. בזירה ההסטורית עצמה, הנשיות היא הצפנה. אפילו איבר המין הנשי הוא חוסר. אל מה מתאווה הגבר? אולי הוא מתאווה אל
גוף האישה בחוזקה כזו כי יש שם חוסר. לכן ההנאה של האישה חשובה לו כל
כך, זה מה שהוא מכיר מעצמו. האורגזמה הנשית חשובה, אך היא לא מהותית.

פרויד שגה לדעתי; הגבר
הוא מי שחסר, לא האישה. הגבר משתוקק אל גוף, כששיאה של השתוקקות זו איננו. איברי
המין הן מילים, כלומר מסמנים של משהו עמוק ורוחני ויפה. זו תשוקה הגבר
ששולטת בו בכל דבר ודבר. אז למה האישה 
נשלטת? שאלת מליון הדולר. אם אישה משתמשת בכוחו של היריב, תשוקתו, כנגדו
היא יכולה להביס אותו ולהשתחרר. כמו בקונג פו.

 

הזמנים משתנים עכשיו ונשים
עולות בחלקים מסוימים של העולם (המערב).  בפוליטיקה, באמנות, במדע, בכלכלה. זה מרתק אבל מפחיד. מעניין מה זה אומר? בינתיים מבנה המשפחה מאותגר ויש בדידות ולא מעט בלבול במערב. מעניין
מה הלאה?  אולי רגרסיה. אני מאמינה שחייבים להחזיק בקדום
כדי להתקדם. אחרי הכול, זה אותו שורש.

 

 מה זה אומר
להיות אישה הטרוסקסואלית, נשואה או לא נשואה?  שתי אופציות בעולם המודרני, שתיהן לא פשוטות. כי
נשים הרבה מאוד נשלטות והופכות שפחות למשפחה ולבית. קשה בנשיות, ויש רגעים
שיותר קשה או קשה במיוחד. אני מרגישה סלידה מהנשיות והחולשה שלה. בסוף אני
חלשה, אני או אובייקט (או לא אובייקט) עבור הגבר. בכל מקרה אני מרגישה חלשה, נשלטת,
משהו שהשליטה עליו עוברת לאדם אחר.  

 

אין כלום. התחושה הזו,
החזקה, שאין כלום. מנין היא נובעת? אני חוזרת בקושי מהעבודה ומגיעה הביתה, מתנשמת
מכל המאמץ שהשקעתי כדי להעביר עוד יום בתוך החיים. מנין התחושה שאין לי כלום? אולי
כי בתוכי אין כלום. הרי מה כבר יש בי, שום דבר. זה לא רק החור, זה גם מה שמסביבו.  איכשהו ההסתכלות שלי על מין אינסטרומנטלית ולא
שפויה כבר. ברור שאני בנאדם! אבל אני מרגישה כמו אובייקט. אני רואה את עצמי כיום במידה
רבה כאובייקט.  זוגיות
הטרוסקסואלית עם גבר קשה כי היא מאתגרת את האוטונומיה, את החירות שלי. איום השעבוד בנפש הרבה יותר גרוע
מהשעבוד הפיזי, שלפחות מסתיים ברגע מסויים. רגע יקר. 

 

 

עברתי משהו לא פשוט בשלושה שבועות האחרונים. אני לא יכולה להרחיב, למרות שזה הבלוג שלי. מזמן כבר אני לא מסוגלת להפתח בפני אנשים אחרים על מה שקורה בחיי. אפילו ביומן שלי אני לא נפתחת כמו שפעם הייתי. בכל מקרה, בזמנים כאלה אני עושה משהו מוזר אבל הוא עובד: אני קוראת חלקים ביומן מהעבר. למשל, 9,10 8, שנים אחורה. זה מחזיר אותי מיד לאותם מצבים ומנתק אותי מכאן ועכשיו. כמו לראות סרט, רק שזה הסרט של החיים שלי.  ולכן הזיכרון מפעיל את הרגש בצורה חזקה מאוד. וככה אני מתנתקת קצת ממה שקרה היום וחוזרת למה שקרה פעם.  אז קראתי את אחד החלקים הכי טעונים, בעצם, כמו שבסרט יש את הסצינה המרכזית, התפנית בעלילה? שהכל התנקז אליה והיא פשוט שנתה הכל הכל בצורה בלתי נתפסת?  רק שבסרט של החיים שלי זו הייתה מעין סצינת אימה.  וזה אירוני שקצת לפני כן כתבתי במן תמימות כזו, של בת 24, "אלוהים אדירים שרק הכל ילך טוב".  קשה לי לראות כמה תמימה הייתי. קשה לי לקרוא את המשפטים האלה כשאני יודעת מה יבוא אחרי כן. אבל גם קצת משעשע, ממרחק של כך וכך שנים אני יכולה גם להתרחק רגשית ממה שעברתי. לפני כמה ימים ראיתי שוב את הסרט "המסור" משנת 2004. אחד הסרטים שהכי הצליחו בעשורים האחרונים. הוא עדיין עובד, אבל קצת פחות. לראות אימה ממרחק של זמן נותן איזה משהו, משהו לא מוגדר שאני לא בטוחה איך לכנות בשם. אז כנראה שגם על חיי אני מביטה ככה. אולי המבט המאוחר מחזיר את תחושת השליטה שנותצה פעם, כשהכל קרה. 

 

פגיעות

 

ג' אמר לא מזמן, באחד הבקרים, שמבנה החברה הוא פירמידה ויש
שניים שלושה בטופ. ומיהם אותם שניים שלושה? בני אדם. פאקינג בני אדם. מהו האדם?
אני נזכרת שעמדתי על מצב האדם בפעם הראשונה בחיי, כמה האדם פגיע, האנושות כולה.
כדור הארץ מטלטל לו ככה בחלל היקום הכהה, מאיר אור מושאל מהשמש. מהו כדור
הארץ?  הפגיעות הזו, ההבנה של הפגיעות הזו
היא תחילת הצורך באלוהים. אבל האם אלוהים שומע?  העמידה על מצבו של האדם כפגיע
מצביעה על איזו מודעות נוספת שקיימת. המבט, אלוהים הוא המבט על העולם. הוא לא
העולם, הוא המבט בו. הרעיונות שלו הם מעשים, המבט – החסדים.  כל החיים שלי מובילים אותי לאיזו רוחניות שאני
מחפשת שאני משתוקקת לה. אני חייבת להגיע. אולי זה יישמע כמו הדבר הכי שחצן ומוטעה שאי פעם כתבתי, אבל אני מבינה את משה רבנו וגם אני נמצאתי שם. נמצאתי לרגע על פסגת
הר סיני וכל כך רציתי לראות את אלוהים ולדבר אתו ממש כמו אהוב והורה וחבר והכל.  ואני לעולם לא 
אשכח את זה.

 

 

בירה מלכה עושה אותי שמחה. במיוחד אדמונית, אבל גם הבלונדינית נחמדה.  אני סקרנית יותר , רוצה לגלות את כל העולם. אויש, כמה העולם מגוון וכל האנשים בתוכו…ויש כל כך הרבה לראות ולגלות. נדמה לי שזה משתק, הראוותנות הזו מסביב. כשהייתי ילדה שכבתי על הדשא בלילות והסתכלתי על הכוכבים. יש יותר מדי מה לדעת, וזה כמעט מביס. או מבטיח, תלוי איך מסתכלים.  בקרוב, אם תוכניותיי הגרנדיוזיות יצאו לכדי פעולה, אתחיל ללמוד לטינית.  שפה קשה מאוד. אני צריכה להגיע לרמת מומחה  – אללה איסטור. אין פואנטה