נוסטלגיה

 

אני קוראת את הספר "גטסבי הגדול", מאת סקוט פיצג'רלד, ובאותה נשימה עוקבת אחר התחזקותו הצפויה של דונלד טראמפ.  אי אפשר להחמיץ את האנלוגיה אחרי הכל. זו הסיבה שאני נמשכת לתרבות ולהסטוריה האמריקאית. תרבות של סופר הירוז, שמצמיחה דמויות כמו טראמפ או גטסבי או באטמן. וואטאבר, לא משנה. לא כסף אירופאי ישן עתיק שכרוך במעמדות אצולה של אלף שנים. לא. כוח וכסף שהוא קליל ושטחי יותר, שניתז מפעם לפעם על אלו המעזים לקחת לעצמם. זו היא אמריקה. זו מה שהייתה אמריקה לפחות.  אין ספק שאמריקה של היום, אמריקה של בוש ואובמה, היא אמריקה אחרת. וטראמפ עולה כדי לנסות להחזיר את הזוהר בדשא, את הגדולה, בנוסטלגיה ילדותית אבל כזו שפועלת. ועובדת. 

 

תמיד רציתי כוח ומעמד. מי לא? אבל העמדה הבסיסית שלי בעולם, ולא משנה אם בגיל 20 או 17 או היום, בת 32, העמדה הבסיסית היא התרחקות אטית ממדורת החיים אל החשכה שמעבר . כן, זה קצת רומנטי. כוונתי, אני יותר כמו אישה מבוגרת בת 70 שיושבת על ספסל בגינה ומביטה באנשים ממהרים למסיבה בקצה הרחוב. יותר מאשר האנשים הממהרים. אני חושבת על המוזמנים למסיבות של גטסבי, או על אלו שראיתי בדף הפייסבוק של ת' לפני כמה חודשים, חלקם ידועים מאוד, שהשתטחו על הספות בנונשלנט בוילה הזו בצפון, מסתובבים זה ליד זה בהיתוליות. איך הרצתי את התמונות ונשכתי את השפתיים, יודעת שלא הוזמנתי. ואולי גם אם הייתי מוזמנת, לא בטוח שהייתי באה.  אני עתיקה. וזה בא לידי בטוי בפגיעות מול סימני חיים בעיקר, התסיסה החברתית שמפילה עלי אימה. פשוט אימה.  אני יודעת להיות ולהנות ממצבים חברתיים, אבל זו לא מי שאני באמת. מי שאני באמת ישנה בחדר המוצל וחולמת על החיים שהיו לה. נזכרת, ושוכחת. ושוב נזכרת.

לכן אני אוהבת פוליטיקה אמריקאית, פוליטיקה של חלומות וטמטום ילדותי ופנטזיה על כוח וגיבורי על וגיבורות על וכסף שנשפך כמו שמפניה מכוסות של תורמים. וכל זה מול חיי הקטנים, הנשכחים, שאני גאה בהם רק כי הם שלי. ובכל זאת, החלומות. המעמד החברתי שלעולם לא יהיה. הכשרון החברתי שמצאתי אצל ההוא, או אצל ההיא או אצל כל מיני אנשים, שמג'נגלים באחרים כאילו היו …אין לי דמוי מתאים. הערגה החולנית להיות מישהי שאני לא. אני מעדיפה לשקוע בשינה מאשר לראות את לבי נעקר ממקומו, לסבול את הדימום הבלתי פוסק של ערגות.  וזו אותה ערגה שהרגשתי בילדות כשהבטתי בלילה בכוכבים, יודעת שהם רחוקים שהם אינסופיים מולי, אדישים אלי, אדישים בדיוק כמו האנשים במסיבות האלו שבהן אני לא נמצאת. בדיוק כמו הלב של האדם שאהבתי כל כך עד שנדם. זו אותה ערגה ואותה מבוכה נוכח אותם מקומות שאני לא יכולה להיות בכולם בו זמנית. רק בחלום. חלום אמריקאי או חלום רומנטי או פנטזיה או פנטזמה.  ורק הזמניות משחררת אותי, לרגע, מהנוסטלגיה האכזרית הזו. 

2 מחשבות על “נוסטלגיה

  1. מבינה מה את אומרת ואפילו מזדהה. אבל דברים משתנים. את עשויה לזכות בכוח ובמעמד אבל המחיר הוא ויתור על החלקים באישיות שמגדירים אותך היום. השאלה מה תעדיפי, כי כח ומעמד משחיתים ויש לזה מחיר נפשי. לאו דווקא משחיתים במובן שחיתות. יותר אדישות וקהות נפשית ורגשית, וניכור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s