בין נרקיסיזם לאגומניה

 

העולם קצת השתגע; דונלד טראמפ נאבק בדרך לבית הלבן, בוב דילן מקבל את פרס נובל לספרות. מה בין שתי התופעות האלו? ההגעה של הפופ, או הריאליטי, לתרבות הפוליטית מזעזעת אותנו, אולי יותר מהנדרש. בוב דילן חצב דרכים חדשות במחשבה האמריקנית, איך אנשים חושבים "נמוך" ו-"גבוה", עניין המתבטא גם באופני ההצבעה שלהם. כבר ב"חשמל רך" התנסיתי בחיבור. האם דילן משורר ? האם טראמפ הוא פוליטיקאי ? 

ההיכרות
עם שני האישים המרתקים האלה, שמאופיינים בשליטה גדולה במילים ורטוריקה, ובמקרה של טראמפ באנרגיה בימתית רבה, למדנו שהן לא מה שחשוב.  המפגש עם האמת מתחיל איפה שהמונחים וההגדרות נכשלות.  

 

אני זוכרת, בתחילה, שרק התחלתי להכיר את בוב דילן, שקראתי את ה"כרוניקות", איך המילים שלו ניתצו
אותי.   כל מילה הייתה כתובת וחשבתי שאם אלך
לכל המקומות, משהו מדהים יקרה.  איך הלב מיהר
בלילות שישבתי בחדר וקראתי, איך קיוויתי שנתקלתי באמן מספיק טוטאלי שיסיט
אותי ממה שקרה. איך רציתי להיות בדיוק האדם הזה עד שכעסתי ממש על שאני אני.  והתחושה הזו, שנצתת בלב כל מי שצורך את  המוסיקה, כלומר את המילים, את המילים שלו לעצמו,
התחושה כזו מנוולת ובוגדנית… לקח לי כמה שנים
להבין שזה, הראש של דילן, לא מקום לאחרים. הוא רוצה להשתמש באנשים,
בהבנה שלהם, כדי להבין את עצמו – ואז, להיות חופשי.  

 

זה נכון לומר שדונלד טראמפ מונע מרצון להשתמש באנשים. אין זה אומר שלא יוכל להיות נשיא טוב עבור אמריקה.  דונלד טראמפ הוא תופעה שלא יכלה לקרות בזירה העולמית בלי הזעזוע שחטף השמאל  העולמי ב"אביב הערבי", וההבנה שחלחלה עם עליית ברק אובמה (ופרס הנובל החטוף שהופקד בידיו), שכל מה שידענו או חשבנו שידענו על התרבות וההיסטוריה האנושית מצד אחד רלוונטי מאוד ומאידך, ניתן לאחסן במוזיאון. אנחנו, הדור שחי במאה ה-21, משוחרר. משוחרר כמו שאף דור לפנינו  לא היה. אנחנו דור שפוטנציאל החירות שלו מסוכן ומקסים. דור של עשרות או אלפים או עשרות אלפי פצצות אטום מסודרות במסדרונות התודעה שלו.  והאמנים או הפוליטיקאים שעלו מתוכנו? בוב דילן עלה לגדולה בתקופה שאמריקה הייתה פצועה, בשנות השישים ומלחמת וויאטנם. הוא עשה את הונו דרך המלחמה והתנועה לזכויות האזרח.  טראמפ עלה בתקופת החזירות לזהב של שנות השמונים, כשהכסף עצמו, כמושג, החל לחמוק משליטתו של האדם. אנשים כמו בוב דילן אבל גם דמויות כמו בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, והאנרכיה שהם מביאים אתם מבשרת את זה בדיוק ; אם יש דרך לאפיין את האנשים האלו, הם מבשרים של חירות גדולה. כמעט אנרכיה. ויותר מדי חירות לנפש, עושה לו כמעט מה שעושה ה-LSD, סם שאני צופה שיחזור לזירת הצריכה בקרוב מאד. 

 

כוחו של
דילן המשורר, בעיני, בכך שהכתיבה והנוכחות שלו הן אי-נוכחות.
כשאנחנו קוראים מסמך או עמוד בספר, בין כל שתי מילים יש מרווח. ובין כל שתי אותיות
יש מרווח. דילן הוא אמן המרווחים.   אין דרך
ללמוד לעשות את זה, וזו לא בחירה, אך העדר שלו, וזו מתת שיש למתי מעט מהאמנים, נוכח.   כלומר הנוכחות שלו כשלעצמה כל כך מוטלת בספק, כמעט מעוררת אי נוחות (אפילו בו, אפילו היכולת שלו להגדיר את עצמו עולה לו בסבל), והצורך להתחלף ולהתקלף מזהות הוא לא עניין ציני של התחדשות וריענון,
הפתעת המעריצים/מבקרים, אלא –  מה שיש לו מעצמו,  בין מה שהיה עד לפני רגע לבין
מה שעוד רגע יהיה.  המקום הזה, המרווח הזה,
שם הוא קיים ממש. כשהוא כבר נוכח, הוא שם מסכה
ומתחפש למישהו אחר – ועושה זאת במופת שמראה משקפת את המתבונן.  

כוחו של טראמפ שהוא הווה, כל כך הווה שאי אפשר להמלט מזה. תומכים או מתנגדים, התהילה המרה שהוא מציע כופה עצמה על האנשים. וכרגע, ההווה העולמי, נרצה או לא ,עובר דווקא בגרון שלו; באני של דונאלד טרמפ ובכובע האדום.

בוב דילן הוא נרקיסיסט, טראמפ אגומאני. שניהם נוסטלגיים, כל אחד בדרכו. דילן החל מיד בנוסטלגיה לפולק, שהתחלפה בדחיפת הז'אנר כולו הלאה, אל הגיטרה החשמלית, עד שהמשיך לעבר הרוק. טראמפ ניהל בגיל 27 חברה שאנשים אחרים מנהלים בגילאי הארבעים שלהם. הוא עיצב, בין היתר, את קו הרקע של העיר ניו יורק. אותה עיר שדילן, וחבריו המוסיקאים, שרו.  היום, טראמפ מדבר כמו אדם צעיר, מתפוצץ מאנרגיה ונחשד בשימוש בסמים. הוא לא מסוגל להפסיק לנוע מתחנה אחת בקמפיין לאחרת. כמעט כמו דילן וה-never ending tour שלו. 

 נוסטלגיים להחריד, הם מחפשים לשחזר את מה שהיה  ויודעים שאי אפשר, נקרעים ומגשרים על התהום במילים הכי יפות, או הכי מקפיצות. נחשוב על הסלוגן: make america great again. נשמע כמו משהו ממשרד הפרסום ב-Mad Men. משהו שהיה בעבר ומישהו  נטל אותו והניח בהווה. 

 

עבור שניהם, בסופו של דבר, נשים הן חומר לעבוד אתו. משהו לקחת ממנו מה שצריך מתי שצריך. זה לא שובניזם, פשוט צורך. אמריקה חלשה היום. אמריקה חלשה יותר מכפי שהייתה מאז מלחמת העולם השנייה.  האם מנהיגת  העולם החופשי תעשה את אמריקה חזקה? האם אמריקה צריכה נשיאה? מה זה אומר ששלוש המעצמות של המערב, גרמניה בריטניה ואמריקה, יישלטו בידי נשים?  אולי המימוש הגדול ביותר של שליטה ל-50% מהאוכלוסיה זה אלפי שנים. ואולי רמז לדעיכת ההגמוניה המערבית. ימים יגידו. 

 

 

הערה: הקטע במצב ראשוני/טיוטי ועתיד לעבור עריכה

כמה מילים קצת מבולגנות

 

התחלתי לכתוב מאמר על בוב דילן (24.5.41) ועל זכייתו בפרס הנובל לספרות לשנת 2016, בתקופה בה אנו חיים, כשדונלד טראמפ (14.6.46) הולך וקרב אל הבית הלבן בתום מערכת בחירות שלא נראתה כמותה, על כל המשמעויות של זה, על הקשר ביניהן ואל חדירת הפופ לסוגה הגבוהה של השירה, ואל הפוליטיקה. אבל בסוף מצאתי את עצמי מביאה אליכם שוב, לאחר עריכה, רשימה אישית על שני צירים רוחניים בעם ישראל: משה רבנו ודוד המלך.  בהמשך, כשאצליח לסדר את מחשבותיי הרבות למילים, אביא גם את הרשימה המדוברת, בטראמפ ודילן בזמננו.

 

 

 

על ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקה

 

הדיבור מעצים את הפער בין האדם לבין החיים.  את התהום בין האדם לבין האלוהים שהוא המציאות האולטימטיבית. ובכל זאת, החיים והארציות הם רצונו העצום, המרגש, של אלוהים (זה למעשה מה שאומרת הקבלה, וגם החסידות).  

הדיבור הוירטואזי ביותר מצוי אצל בני מזל תאומים. הוא חי כמו אדם ששט על מים שחורים, מפחידים וזועמים (לפעמים רוגעים).  על מה הוא שט?  הסירות הן המילים שלו.  הוא משתמש בהם כדי להציל את נפשו ולהמשיך לחיות.  הן מניעות אותו ממקום למקום, אך גם מאפשרות לו להמשיך לחיות.  הוא משתמש בדיבור באופן אחר מזה של שאר המזלות. להבדיל, דגים, הוא מזל השתיקה, הוא זה שבסופו של דבר רוצה לרדת מהסירה ולצלול עמוק במים השחורים. ואחרי שיצלול בהם לעומק, ישחה אנה ואנה,  אולי יעלה בידו לעלות ולמשוט משם את כל הנופלים.  לשם כך, כדי לחיות בתוך המים, המילים אינן משחקות תפקיד.  לפחות לא התפקיד שהן משחקות אצל תאומים. אבל מה שהבנתי היה שבמפגש בין דגים לתאומים יש עצמה אדירה, כי המילים של התאומים יכולות , אם נלכדות בשפתיו של הדגיג,  לרדת למטה אתו. ואז הן כבר לא הופכות למילים ממש, אלא לגשרים. למערכת סמלים , ליהלומים. בקצרה, למשהו אחר מלבד סירות מילוט, מלבד התנועה שהנן. 

 

 שני צירים משמעותיים ביהדות, מאז הולדת האומה הישראלית (כוונתי לאחר תקופת האבות): משה רבנו ודוד המלך.  משה רבנו נולד ומת ב-ז' באדר. ואילו דוד המלך נולד ומת ב-ו' סיוון.  משה בן מזל דגים ודוד בן מזל תאומים.  הולדת משה קרובה לחג הפורים, משנכנס אדר מרבין בשמחה.  הולדת דוד בחודש סיוון כרוכה במתן התורה מסיני.  כל אחד מהם מנהיג, אבל אחרת לגמרי. משה רבנו הוביל את העם ממש כמו אב ואם, ברחמים, לקח אותו כשהיו פירורים ואסף אותו יחד, הביא אותו למרגלות ארץ ישראל ונמוג. משה ידע לספוג את כל הביזיונות ואת כל ההתעמרויות בו והמשיך לאהוב. משה ידע לאהוב מאוד את העם,  אפילו יותר משאהב את אלוהים אהב את עמו. דוד המלך הוא פאר הישראליות, המלוכה והעצמה.  אדמוני, מהיר, וירטואוז, שנוא ואהוב .  מתפקע מרוחניות מרוח חיים.  דוד אהב את אלוהים אולי יותר משאהב את ישראל. אבל בתקופתו לא היה צורך לאהוב את ישראל באופו מרחם, האומה הייתה שרירה וקיימת בארץ משלה. היו לה זהות ופנים. 

 

כל אחד מהמנהיגים היה נכון לתקופתו ולמקומו. דוד המלך חי בתקופה בה הרוחניות הפוליטית שייצג נבדלה מהרוחניות ה 'דתית', שייצגו הנביאים (אשר שבו והוכיחו אותו על מעשיו). משה הוא גדול הנביאים.  משה לא היה איש של מילים. עיקר רצונו היה להיפגש עם האלוהים פנים מול פנים. יותר משרצה לדבר עם האלוהים,  רצה להיות קרוב וסמוך אל אהבתו.  דוד המלך רצה – וידע – לדבר עם האל, גם במקומות הכי אפלים בתהומות של התהומות של העולם הזה, ושל לבו, הוא דיבר עם אלוהים. היכולת לחוש את החידלון, את התוהו שבעולמנו, מעניקה לאדם את היכולת לחוש את הסיפוק שביצירה. מי שיודע שיש עולם תוהו – אינו שרוי בתוכו. הוא עובר לבוהו – בוא הוא, עולם העשייה והיש.  דויד יצר את המילים כגשרים בין התהומות לבין אור האינסוף המקיף אותם. דוד אהב את האל כל כך ובפיו היו המילים הכי יפות, מילות ספר תהילים, עד שהאל נענה לו ועבר בגשרים ולטף את שערו האדמוני. בפי דויד המלך התהפכו המילים והשתיקות:  "לך דומיה תהילה". מעל לכל דוד היה מוסיקאי.  

משה חבר את שירת האזינו, שירה שאין בה בטוי לעצמיותו אלא דווקא ענוותו, לביטול האני, והוא נעלם כשעם ישראל עבר מרעיון למציאות. 

ואמנם, שתי שתיהן פותחות בכך שדברי המשורר נשמעים: "האזינו השמים" (דברים לב, א) ומסתיימות בקריאה לנקמה, אך ההבדל ביניהן עקרוני: בעוד שמשה מתחיל בשירתו מהעולם כולו ומצניע את האני, דוד מתמקד כולו באני ובגורלו האישי. 

 

מבחינה תודעתית דוד נתפס כנער וכגבר , ואילו משה כתינוק (משה בתיבה) או כזקן (משה רבנו). ולא בכדי: דויד מייצג את זמן ההווה, משה הוא מעל לזמן. נשמת ישראל כולה עברה מזהותו של משה לזהות דוד.  משה, יותר מכל אדם,  התקרב לאל באהבתו עד שדמה לו. שהרי, אין לדעת את מקום קבורתו.  במו ידיו יצר את הדבר שהכי נתאווה לו,  הוציא את עם ישראל ממצרים והביאו למרגלות ארץ ישראל; שם, על הר נבו, נסתיימה שליחותו והוא נעלם.

בעוד שירת משה כללית ונטמעת בכלל, שירת דויד כל כולה הפרט. דוד גלה הנהגה חדשה, המשלימה את זו של משה, והיא הערך של היחיד שהוא הכלל כולו.  משה  שאף להתקרב לאלוהים, ודויד ענה לו: יכולתו של אדם להיפגש עם האל אפשרית תודות לספציפיקציה, לתיחומו, של אותו אדם. והרי האל הוא אינסוף.  אז יש יתרון לאדם, והיא הספציפיות שלו.  לכן יש יתרון לאני. דוד הוא משורר האני.  דוד מייצג את הנבדלות של האני, משה את האחדות שמעל לאני. לכן דוד מדבר ומשה שותק. 

 

 

28.7.15

 

 

 

1) עוד מעט יום כפור. מרגישה מרחק מאלוהים, לא יודעת…

בגדול אני חושבת כמו הרמב"ם. אני אוהבת את אלוהים ומכבדת אותו ומוקירה אותו מאוד. ואני מאמינה שהוא מתכנן טוב גדול לישראל לעתיד לבוא (מתי שזה לא יהיה). ואני מאמינה שהוא מתכנן טוב גם לאנשים מסוימים, בדרכיו. אבל אין השגחה פרטית על אנשים רגילים כיום, לדעתי.

  אין אפשרות לייחס לו כל תכונה או ערך, הוא מעל למושגים שלנו. אבל אינטואיטיבית, כילדה ידעתי שהוא ישנו ובשנות העשרים לחיי שוב הכרתי בקיומו.  השאלות הגדולות האלו הן לא תחליף לחיים. החיים הם כאן ועכשיו, בעולם קשה ואינטרסנטי ויפה ונטול שכינה והתגלות. ייתכן שזה החושך שלפני האור. ויתכן שזה החושך שלפני החושך. ויתכן שזה לא חשוך בכלל אם מסתכלים על זה נכון. 

 

2) דונלד טראמפ. רוב האנשים שאני מכירה לא רק שלא תומכים בו, הם משתוממים על תמיכתי.  זו לא הנקודה. הנקודה היא שהוא יכל להיות מנהיג טוב עבור ארצות הברית ומה שמסבך אותו זה הפה הגדול שלו והאישיות הבעייתית. כן, זו אישיות נוראית. אבל הדברים מקורם בעבר והיום הוא רוצה להוביל את אמריקה ולעשות עבורה את הטוב ביותר. כמו שהוא עשה עבור בני ביתו, וכמו שעשה עבור עצמו. הקלינטונים יעשו הכל למנוע זאת ממנו, כי הם מרגישים שיש להם בעלות מסויימת על הבית הלבן. ובצדק, הם כבר גרו בו פעם. לא היו באמת פריימריז למפלגה הדמוקרטית, רק הילארי ואיש זקן שכמעט הביס אותה (ונוצח בסוף על ידי המנגנון של המפלגה). האישיות של טרמפ בעייתית, אבל הדברים שהוא אומר הם ברובם אמת. קשה היה לי לשמוע את הקלטת עם ההתבטאויות שלו על נשים. אבל יודעים מה?  כשעבדתי בסביבה גברית, ידעתי שיש מתח מאוד חזק בין גברים לנשים. וידעתי שגברים מחזיקים בכוח ובכסף ובמנגנונים. ונשים לא. יש מתח קשה ואלים בין שני סוגי האדם, הגבר והאישה. האישה מביאה את הגבר לעולם מתוך גופה, והגבר לעולם לא יכול לסלוח לה על כך. ולכן גברים מקטינים נשים. הם לא מתעניינים במה שיש להן לומר, לא באמת. לפעמים נשים מצליחות לשלב את הנשיות שלהן נכון, ואז הן מופיעות בזירה כפוליטיקאיות ומדעניות ואמניות. אחרת הן לא זוכות שיתייחסו אליהן כבני אדם כמו שגברים זוכים שיתייחסו אליהם.  לטוב ולרע, זה המצב.

נניח לדיון הפלוסופי מגדרי הזה בצד,   מה שטראמפ אומר על מצבה של אמריקה, על יחסי החוץ בתקופת אובמה, על הכלכלה, על מצבו של האדם האמריקאי הפשוט, הלבן והלא לבן. זו האמת. אמת קשה ומכוערת לפרקים? אבל אמת. טראמפ רוצה שהאומה תחזור לנצח. וכולנו יודעים שנצחון הוא על חשבונם של אחרים. זו האמת. אם אמריקה רוצה לחזור לימי גדולתה היא צריכה להתעורר מהסיוט של הפי.סי ולהתחיל לנצח בבוטות.  האם זה אפשרי במצב העניניים שנוצר? קשה ,קשה להעריך. 

 

 

בגדול אני חושבת כמו הרמב"ם. אני אוהבת את אלוהים ומכבדת אותו ומוקירה אותו
מאוד. ואני מאמינה שהוא מתכנן טוב גדול לישראל לעתיד לבוא (מתי שזה לא יהיה).
ואני מאמינה שהוא מתכנן טוב גם לאנשים מסוימים, בדרכיו. אבל אין השגחה פרטית על אנשים רגילים כרגע. 

מבחינה אמונית, אני מבינה לגמרי את אלו המתנגדים מכל וכל לרעיון של אמונה דתית. אני גם מבינה את אלו שמתמקדים במסורת ורואים אותה כחזות הכל (אלא שהמסורת מדברת על העבר. וכך הם נפטרים משאלות עקרוניות על ההווה).  כנגד ההגיון, לדעתי יש בורא עולם והוא מנהיג את העולם בדרכים שלו. לדבר עליו לכאן או לכאן לא מוסיף מאום. כמו שאמר הרמב"ם, אין אפשרות לייחס לו כל תכונה או ערך, הוא מעל למושגים שלנו. אבל אינטואיטיבית, כילדה ידעתי שהוא ישנו ובשנות העשרים לחיי שוב הכרתי בקיומו.  השאלות הגדולות האלו הן לא תחליף לחיים. החיים הם כאן ועכשיו, בעולם קשה ואינטרסנטי ונטול שכינה והתגלות. ייתכן שזה החושך שלפני האור. ויתכן שזה החושך שלפני החושך. ויתכן שזה לא כל כך חשוך בכלל אם מסתכלים על זה נכון.