כמה מילים קצת מבולגנות

 

התחלתי לכתוב מאמר על בוב דילן (24.5.41) ועל זכייתו בפרס הנובל לספרות לשנת 2016, בתקופה בה אנו חיים, כשדונלד טראמפ (14.6.46) הולך וקרב אל הבית הלבן בתום מערכת בחירות שלא נראתה כמותה, על כל המשמעויות של זה, על הקשר ביניהן ואל חדירת הפופ לסוגה הגבוהה של השירה, ואל הפוליטיקה. אבל בסוף מצאתי את עצמי מביאה אליכם שוב, לאחר עריכה, רשימה אישית על שני צירים רוחניים בעם ישראל: משה רבנו ודוד המלך.  בהמשך, כשאצליח לסדר את מחשבותיי הרבות למילים, אביא גם את הרשימה המדוברת, בטראמפ ודילן בזמננו.

 

 

 

על ההכרח להאזין למה שאתה אומר באמצעות שתיקה

 

הדיבור מעצים את הפער בין האדם לבין החיים.  את התהום בין האדם לבין האלוהים שהוא המציאות האולטימטיבית. ובכל זאת, החיים והארציות הם רצונו העצום, המרגש, של אלוהים (זה למעשה מה שאומרת הקבלה, וגם החסידות).  

הדיבור הוירטואזי ביותר מצוי אצל בני מזל תאומים. הוא חי כמו אדם ששט על מים שחורים, מפחידים וזועמים (לפעמים רוגעים).  על מה הוא שט?  הסירות הן המילים שלו.  הוא משתמש בהם כדי להציל את נפשו ולהמשיך לחיות.  הן מניעות אותו ממקום למקום, אך גם מאפשרות לו להמשיך לחיות.  הוא משתמש בדיבור באופן אחר מזה של שאר המזלות. להבדיל, דגים, הוא מזל השתיקה, הוא זה שבסופו של דבר רוצה לרדת מהסירה ולצלול עמוק במים השחורים. ואחרי שיצלול בהם לעומק, ישחה אנה ואנה,  אולי יעלה בידו לעלות ולמשוט משם את כל הנופלים.  לשם כך, כדי לחיות בתוך המים, המילים אינן משחקות תפקיד.  לפחות לא התפקיד שהן משחקות אצל תאומים. אבל מה שהבנתי היה שבמפגש בין דגים לתאומים יש עצמה אדירה, כי המילים של התאומים יכולות , אם נלכדות בשפתיו של הדגיג,  לרדת למטה אתו. ואז הן כבר לא הופכות למילים ממש, אלא לגשרים. למערכת סמלים , ליהלומים. בקצרה, למשהו אחר מלבד סירות מילוט, מלבד התנועה שהנן. 

 

 שני צירים משמעותיים ביהדות, מאז הולדת האומה הישראלית (כוונתי לאחר תקופת האבות): משה רבנו ודוד המלך.  משה רבנו נולד ומת ב-ז' באדר. ואילו דוד המלך נולד ומת ב-ו' סיוון.  משה בן מזל דגים ודוד בן מזל תאומים.  הולדת משה קרובה לחג הפורים, משנכנס אדר מרבין בשמחה.  הולדת דוד בחודש סיוון כרוכה במתן התורה מסיני.  כל אחד מהם מנהיג, אבל אחרת לגמרי. משה רבנו הוביל את העם ממש כמו אב ואם, ברחמים, לקח אותו כשהיו פירורים ואסף אותו יחד, הביא אותו למרגלות ארץ ישראל ונמוג. משה ידע לספוג את כל הביזיונות ואת כל ההתעמרויות בו והמשיך לאהוב. משה ידע לאהוב מאוד את העם,  אפילו יותר משאהב את אלוהים אהב את עמו. דוד המלך הוא פאר הישראליות, המלוכה והעצמה.  אדמוני, מהיר, וירטואוז, שנוא ואהוב .  מתפקע מרוחניות מרוח חיים.  דוד אהב את אלוהים אולי יותר משאהב את ישראל. אבל בתקופתו לא היה צורך לאהוב את ישראל באופו מרחם, האומה הייתה שרירה וקיימת בארץ משלה. היו לה זהות ופנים. 

 

כל אחד מהמנהיגים היה נכון לתקופתו ולמקומו. דוד המלך חי בתקופה בה הרוחניות הפוליטית שייצג נבדלה מהרוחניות ה 'דתית', שייצגו הנביאים (אשר שבו והוכיחו אותו על מעשיו). משה הוא גדול הנביאים.  משה לא היה איש של מילים. עיקר רצונו היה להיפגש עם האלוהים פנים מול פנים. יותר משרצה לדבר עם האלוהים,  רצה להיות קרוב וסמוך אל אהבתו.  דוד המלך רצה – וידע – לדבר עם האל, גם במקומות הכי אפלים בתהומות של התהומות של העולם הזה, ושל לבו, הוא דיבר עם אלוהים. היכולת לחוש את החידלון, את התוהו שבעולמנו, מעניקה לאדם את היכולת לחוש את הסיפוק שביצירה. מי שיודע שיש עולם תוהו – אינו שרוי בתוכו. הוא עובר לבוהו – בוא הוא, עולם העשייה והיש.  דויד יצר את המילים כגשרים בין התהומות לבין אור האינסוף המקיף אותם. דוד אהב את האל כל כך ובפיו היו המילים הכי יפות, מילות ספר תהילים, עד שהאל נענה לו ועבר בגשרים ולטף את שערו האדמוני. בפי דויד המלך התהפכו המילים והשתיקות:  "לך דומיה תהילה". מעל לכל דוד היה מוסיקאי.  

משה חבר את שירת האזינו, שירה שאין בה בטוי לעצמיותו אלא דווקא ענוותו, לביטול האני, והוא נעלם כשעם ישראל עבר מרעיון למציאות. 

ואמנם, שתי שתיהן פותחות בכך שדברי המשורר נשמעים: "האזינו השמים" (דברים לב, א) ומסתיימות בקריאה לנקמה, אך ההבדל ביניהן עקרוני: בעוד שמשה מתחיל בשירתו מהעולם כולו ומצניע את האני, דוד מתמקד כולו באני ובגורלו האישי. 

 

מבחינה תודעתית דוד נתפס כנער וכגבר , ואילו משה כתינוק (משה בתיבה) או כזקן (משה רבנו). ולא בכדי: דויד מייצג את זמן ההווה, משה הוא מעל לזמן. נשמת ישראל כולה עברה מזהותו של משה לזהות דוד.  משה, יותר מכל אדם,  התקרב לאל באהבתו עד שדמה לו. שהרי, אין לדעת את מקום קבורתו.  במו ידיו יצר את הדבר שהכי נתאווה לו,  הוציא את עם ישראל ממצרים והביאו למרגלות ארץ ישראל; שם, על הר נבו, נסתיימה שליחותו והוא נעלם.

בעוד שירת משה כללית ונטמעת בכלל, שירת דויד כל כולה הפרט. דוד גלה הנהגה חדשה, המשלימה את זו של משה, והיא הערך של היחיד שהוא הכלל כולו.  משה  שאף להתקרב לאלוהים, ודויד ענה לו: יכולתו של אדם להיפגש עם האל אפשרית תודות לספציפיקציה, לתיחומו, של אותו אדם. והרי האל הוא אינסוף.  אז יש יתרון לאדם, והיא הספציפיות שלו.  לכן יש יתרון לאני. דוד הוא משורר האני.  דוד מייצג את הנבדלות של האני, משה את האחדות שמעל לאני. לכן דוד מדבר ומשה שותק. 

 

 

28.7.15

 

2 מחשבות על “כמה מילים קצת מבולגנות

  1. תודה ששיתפת
    קראתי פעם וחצי את הרשימה. 
    התרשמתי שחשוב לך לשתף את הרעיון שפיתחת
    מסקרנות: לאיזה פורום כתבת אותו?

    שבוע טוב וחג שמח!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s