הזמר
ליאונרד כהן נפטר השבוע ביום שני. דיווחו על כך רק ביום שישי או משהו, כנראה בגלל
תשומת הלב שנתנה לבחירות באמריקה. הקשבתי
היום שוב ל"סוזאן" שלו וירדו לי דמעות, פשוט בכיתי. גם עכשיו אני בוכה.
מרגישה רחוקה מהיצירה, מהכתיבה, מהאמנות. יש משהו באמנות שמרתיע אותי, כמו
סכין … משהו שמכאיב לי מאד. נכנסתי ליצירה בתהליך דואלי של קירוב והרחקה, בגלל
הנסיבות. בגלל שהמורה הראשון שלי היה אדם אחד היצירתיים שיש בדורנו, אבל אדם חסר
רחמים, שיודע להדוף ולהדוף ולעזאזל העולם. נזכרתי איך הייתי בת 23 והאמנתי לכל מה
שאמר. ולכל מה שלא אמר. פאקינג מזל תאומים ושישרף העולם.
אני
מתייחסת להיסטוריה, ולעולם, ובפרט להיסטוריה אמריקאית שזו בעיקר הזירה שנוגעת בי,
כמשהו שקרוב לספרות, לפיקשן. זה מאפשר לראות את זה כמשחק. ואני חושבת שזו הדרך
היחידה לגבש תפיסה עמוקה לגבי הדברים. גם
באמנות יש חוקיות, היא פשוט אחרת. למה אנשים נמשכים ליצירה? כי ביצירה יש חירות ויכולת
ליצור יש מאין. יש שם את הסוד הכי גדול והכי מתוק. במין יש תמיד הבטחה ליצור חיים, גם אם היא לא
מתממשת. עכשיו אני מאזינה ל-famous blue raincoat. ליאונרד כהן גורם לי לבכות. בוב דילן אף
פעם לא, רק בשירים המאוחרים… בליאונרד כהן יש משהו פגיע, אנושי. בוב דילן יכול
להשיג הכול. פרס נובל, מה לא. אף פעם לא נתתי לו לגעת לי בלב. ליאונרד כהן נוגע
בלב. אני מקשיבה לקול החם, לעיניים החומות, וקולטת שהאדם הזה לא קיים יותר. שהנשמה
היפה הזו, לא קיימת עוד בעולם. אני לא יכולה לשאת את המחשבה.
