* יש משהו עצוב שמלווה קריאה בהסטוריה. אני לומדת עכשיו על המאה האמריקנית, המאה ה-20 (אבל זה נכון באותה מידה לתחושת הקריאה על הסטוריה של אירופה ברנסאנס); התחושה שלאור כל התפניות וההתרחשויות, הקרבות הנצחונות וההפסדים, והאינטרסים השונים,  אין משמעות של ממש לכל זה. ההיסטוריה לא מלמדת לקחים, אילמת. לפעמים, באופן מקומי, מתרחשים מאורעות שליליים מאוד או חיוביים מאוד שגורמים לתוצרי לוואי של כוונה. אבל, לרוב, התחושה היא ריק. אינטרסים פוגשים אינטרסים שפוגשים עוד אינטרסים. זה לא קל, הסטוריה היא דבר לא קל במובן הזה. קבוצות חלשות על פי רוב ממשיכות להיות חלשות. קבוצות חזקות מתחזקות. ואני נזכרת בדבריו של יובל נוח הררי מ"קצור תולדות האנושות" מתאמתים. הכוח והחולשה נדמים כמעט אקראיים, ניתנים לפה או לפה. גורל אכזר מכה שוב ושוב קבוצות מסויימות, נותן את הבכורה לקבוצות אחרות. אם מביטים באנושות דרך ראי ההיסטוריה אי אפשר שלא לשאול: מה משמעות לכל זה?

ההיסטוריה מובילה את המחשבה שלי למקום פוסט מודרני. ובצדק. אני לא יודעת איך לבטא את זה, אבל, מתחזקת בי הבנה שהאמת מצויה מעבר למונחים. ואם נרצה, בשפה הסטורית, מעבר למאורעות.  אם כך, הדרך להגיע להשגה כלשהי של האמת היא לערבל את המושגים ואת המוארעות. להכניס בהן אי סדר. מה הלאה? לאפס את הכל ולהתבונן מחדש. איך מאפסים? הולכים לכיוון הנגדי במידה שקולה.  אז יופיעו קווי המתאר של הסדר האמתי, שנמצא בשורשי התופעות. זו תחושה, נכון, וזה לא ממש נשמע הגיוני. אבל זו התחושה שלי. 

* עם הזמן אני חשה פחות עניין. פחות תשוקה? כנראה השחיקה. לא חשבתי על זה, אולי כי מעולם לא באמת הייתה לי פרספקטיבה.  כח הנעורים הוא לא משהו שנשאר כל הזמן. היצרים, ההורמונים, האטרף.  זה לאט לאט נמוג.  כח החיים, ההבלחה הזו. היא לא תמיד תשאר. מפחיד, מפחיד נורא.  אבל זו האמת. אין לי כח לקרוא יותר, לא קראתי ספר הרבה זמן. דברים מתחילים להיות מובנים גם בלי שאברר אותם. אני עייפה. מרוצה? אולי. על פי רוב. בעיקר עייפה. 

 

לחייך חזרה

 

לפני שבועיים נפטר יואב בן דב. ד"ר יואב בן דב. מה הוא היה מבחינה אקדמית? תואר בפיסיקה, תואר שני בפילוסופיה של המדע (עשה אצל ד"ר יובל נאמן בכבודו ובעצמו), ואח"כ גם דוקטורט. הוא היה דמות קצת מיתולוגית, הרצה שנים באונ' על הנושאים הללו וגם חיבר ספר יפה שקראתי בנערותי, "תורת הקוונטים". אבל לצד כל אלה הא היה מיסטיקן. יאפ, הוא התעסק בקלפים טארוט וכל מיני כאלה. והוא היה גם, בנימה מיסטית, בן מזל דגים. לא הפתיע אותי בכלל לגלות שבן דב לא התקשה עם השילוב הזה. וכאב לי על מותו. הוא מת ככה פתאום, קיבל דום לב והלך לעולמו. השאיר אחריו שתי בנות.   רבים אינם יודעים אבל סר אייזק ניוטון, אבי המדע המודרני, התעסק רוב הזמן במיסטיקה, בקבלה ובתורת הנסתר. לקראת סוף ימיו הוא נטש את האמונה הנוצרית, דחה את רעיון השילוש הקדוש והחל להתקרב לתפיסת האל על פי היהדות. אומרים שהוא הפך למה שקרוי "בן נוח", קיבל עליו חלק מן המצוות והחל מאמין בעקרי היהדות. הוא אף עסק רבות בתורת הדילוגים, כתב פרשנות לספר יחזקאל ואומרים שחזה את מועד השואה של יהדות אירופה.  עיסוקיו אלו הושארו בהסתר משך חייו. 

 

הנקודה שלי פה היא אחרת ממה שאולי נדמה – אני חושבת, בניגוד למקובל בימינו, שאין סתירה בין הבנה עמוקה של המדע לתפיסה אמונית עמוקה.  ואני רוצה להתעכב על זה כי אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, תקופה שהחלה לא מזמן ובה מותר לבעוט במוסכמות שהרכיבו את המאה העשרים. בעיקר המחשבה הניטשיאנית שאלוהים חייב למות על מנת שהאדם יוכל לחיות. הנצרות אולי חושבת כך (אחרי הכל, מה היה המאורע המכונן שלהם? רצח האלוהים שהתגלם בבשר אדם). אבל האמונה המורכבת והמודרנית איננה נצרכת לצעקנות כזו. ניטשה צדק הרבה מאוד . אבל, כל עוד האדם חי, חיים גם התשוקה והזיכרון. התשוקה והזיכרון הם המלאכים המוליכים את האדם מעלה, בסולם, לאלוהים. ואלוהים, אם רוצה, מוריד בסולם דרישות שלום מלאכית. בקריצה אלוהיסטית שכזו, כמובן. 

 

לפני כמה ימים הייתי במקרה בדיון שהתפתח בארוחת הצהריים. אחד האנשים, בחור מוכשר שמגדיר עצמו אתאיסט, אמר בצדק הדת כל הזמן משנה את הנחותיה בהתאם לאישוש תגליותיו האחרונות של המדע. אם פעם היא התעקשה על אבולוציה, היום כבר לא (כי אין לה ברירה).  זה מתחבר איכשהו למה שאמר ריצ'ארד פיינמן: אלוהים הוא השם שאנחנו נותנים למה שאנחנו לא יכולים להבין.  

 אבל יש פה החמצה של מהי דת ומהו מדע. כן, היו גירושים ביניהם. הם לא היו נעימים אבל בלתי נמנעים.  דת ומדע הינם מפעלים אנושיים. לכן שניהם היררכיים, מלאים חוקים, וכתובים בשפה שאנשים (טוב, חלק מהם) יכולים להבין. אבל דת זה לא אלוהים.  מה זו אהבה? תופעה גדולה, שמתגלגלת כל פעם בפרט או בשניים או יותר פרטים, באופן פרטי. האם אהבה שווה ערך למוסד הנישואין? לטקס הנישואים? לא. אבל יש קשר בין זה לבין זה. האם מוות הוא טקסי האבל?  הלוויה, קריעת הקרע, השבעה וכן הלאה…לא, המוות הוא לא כל זה. אלו טקסים. דת היא מערכת חוקים וטקסים המאוכלסת באנשים המדברים אלו עם אלו, וככל שההסטוריה התקדמה דברו יותר. השפה מלאה באותיות ומלים וחוקי לשון על מנת שנדבר אחד עם השני. הדת, טקסיה כוהניה ומועדיה קיימת כדי שנוכל לדבר עם מי שלא בהכרח עונה. ואם עונה, לא תמיד מובן. לפעמים. תלוי את מי שואלים.  באלפי השנים האחרונות הוא שותק. ולכן התיווך האנושי, הממסד הדתי, התמסד. וכעת הוא שנוא. בצדק!  ככל שאלוהים שותק הדת נהפכה ממופע חימום למופע עצמו. ואף אחד לא שילם כדי לראות את מופע החימום.

 

כשאני אומרת שאני מחבבת אסטרולוגיה אנשים מרימים גבה.  אבל יש פה פספוס: אי אפשר גם לבוז וגם לנסות ללמוד בעת ובעונה אחת.  מה שהאסטרולוגיה בשבילי, מבחינה יותר עמוקה (גם הפוליטיקה), היא ההשגה שהעולם הוא משחק. ובהשגה זו יש אמת, אמת משמעותית. למי שתהה, זה בעמקו של דבר החיבור לנשיא הנבחר של ארה"ב, דונלד טראמפ.  ואני חושבת שזה מה שהיו קלפי הטארוט עבור ד"ר יואב בן דב. האזכור שלצד המחשבה והשכל, מצח מכווץ והכל, מבררים את שלהם באמצעות השפה והמתמטיקה, אל לנו לשכוח שהעולם הוא משחק. אלוהים משחק, משחק גם אתנו ומחייך. למה לא לחייך חזרה 

 

הבנה וקיטש

 

היום הבנתי משהו על עצמי: הקירבה לטנאטוס (יצר המוות קרא לו פרויד, אבל הכוונה יותר להשגת המוות אצלי) משחררת. היא משחררת אותי מאנשים. חפשתי את מתג השחרור, גששתי בחשכה ביד מבוהלת. מרגע שלמדתי לאהוב באמת, דבר שדהה עם השנים יש להודות (אבל הזיכרון נותר), תהיתי איפה הדלת. איפה חוק השימור?  מי שבאמת יודע לאהוב, באמת, יודע גם לשחרר.  אבל המוות?  היחס שלי למוות מורכב, כמו בכל אדם. הכל שם למעלה ממידתי כאדם, ולכן הכל בו מרתק. בעיקר יש בו כאב למעלה ממידתי. וכתבתי בבלוג על המפגש הראשון בחיי עם השכול, על מות סבתי היקרה לאה, לאחר מאבקה בלוקמיה, כשהייתי בת 9. אבל מה שהפתיע היה המידה בה המוות שלה שחרר אותי ממנה. הוא התקבל אצלי באופן דואלי, הכאב היה בלתי אפשרי, אבל הוא היה הבזק. הבזק של רגש ואז שקט. כאילו יש בנפשי משהו שמבין. ומבין מהר.  באיזו תת הכרה המוות קיים אצלי חזק מאוד, נוכח, כמו פיקסל יחיד וזרחני בתמונה שמתי מעט יתנו עליו דעתם. אבל אני רואה אותו. כאשר התמונה היא תמונת סוף, אני איכשהו מתמקדת בפיקסל, זורח לו בחשכה ורץ, עד שהוא נמוג ואני משתחררת.  

 

לפני כמה חודשים ידיד טוב שכל את החתולה שלו. אני יודעת, זה לא מתאים לומר ככה על חית מחמד. אבל היא, היא הייתה באמת הילדה שלו. 19 שנה הוא גידל אותה. ובלי קשר, מדובר באדם מבריק ומצליח ומוכשר. אבל היכולות הרגשיות שלו הובילו לגדל שתי חתולות. הוא דאג להן וטיפל בהן בחום ובאהבה כאלה, שנמנעתי מלבקר אותו.  החתולה הייתה מבוגרת כבר, ויום אחד נסתה לזנק מהמרפסת ונפלה 4 קומות. היא שברה את רגלה  וטפסה בכוחות אחרונים עד ששכבה על מפתן דלתו.  וגססה. הוא טיפל בה בחום, קנה לה מן טיטולים כאלה כי היא לא יכלה לזחול עד לקופסא ולעשות צרכים.  הוא האכיל אותה בכל מיני דברים אבל היא מיאנה לאכול. באתי לבקר אותו, אנשים נכנסו ויצאו מדירתו וניסו לעזור. הוא היה כולו סביב החתולה. ישבתי אצלו כמה שעות טובות, כבר היה מאוחר. הזמנו משהו לאכול, בין היתר כבד קצוץ. אף אחד לא אכל את זה אז הצעתי לו: בוא ניתן לחתולה.  הוא די ביטל את הרעיון, היא לא אכלה כבר כלום והיה כמעט וודאי שבוקר שאחרי ייקח אותו לוטרינר וזה ימליץ להרדים.  אבל הוא ניאות ושמנו לה את הכבד. איך שהריחה החתולה את הבשר קמה וזחלה בכוחות מפתיעים ואכלה את כל הקערה!  פתאום היא התחזקה, וכשהלך לוטרינר למחרת החליטו לתת לה לחיות.  היא חיה עוד כמה חודשים ואז מתה בשיבה טובה. מאז האדם הזה, אני יודעת, מרגיש שנתתי לו משהו. אני אפילו לא יודעת מה. 

 

השחרור שבו פתחתי את הפוסט הוא דבר נפלא. אבל מה זה אומר, בתכלס? כדי להשתחרר מאנשים, להיות חופשייה, אני צריכה לחשוב שהם ימותו? אי אפשר ככה. מה, כולם ימותו אז הכל מותר? אבל לא הכל מותר. אבל הצורך שלי, באנשים, בחיים, ייענה באופן יסודי יותר אם אבין שאנחנו זמניים. לא תמיד אפשר לעכל, לרוב זה מודחק. אפילו אצלי. אם יש מנגנון שמגדיר את הזמניות, צורב אותה בחוויה האישית, זו האהבה. בסוף הכל מוות אהבה וקיטש 😉  

ממש בקצרה על כמה עניינים

 

 * המשפט:  keep your friends close and your enemies closer  מיוחס לחכם בשם סאן צו ולפילוסוף ניקולה מקיאוולי. מי שלא יהיה, זה משפט מנצח. והשליט האמריקאי הנוכחי מכיר אותו טוב. איך אני יודעת? הוא מיושם ברגע זה עם הרוסים! למה אמריקה מתקרבת לפוטין? כי הרבה יותר נוח לנהל את האסטרטגיה בצורה זו – בוקר טוב!  הרוסים עושים הרבה מאוד צרות ומאידך יש להם טילים גרעיניים וגם כמה ספינות מקרטעות שעושות דרכן במיים טריטוריאלים זרים (וחברים לא נחמדים כמו איראן וסוריה). יותר טוב לאסטרטגיה האמריקנית הנוכחית להתקרב ולהחבר אתם. כשטראמפ יגמור להשתמש ברוסים, אם יצטרך, הוא יוריד אותם על הבירכיים יותר משעשה רייגן. הוא יוריד אותם לריצפה כמו כלבים. זה בהיר כשמש למי שמבין את המשחק, ואם יש דבר שהממשל האמריקאי המתהווה מבין זה המשחק. גם הבחירה בשר החוץ רקס טילרסטון, מנכל חברת הנפט "אקסון" ודמות שנחשבת מקורבת לממשל הרוסי, מדגימה את העקרון. יש להם אינטרסים משותפים שיכולים להועיל לאמריקה? ישתפו פעולה. הרוסים יקבלו הקלה בסנקציות שאובמה השית עליהם, אור ירוק להשתלט קצת באזורים אפורים, וגם עסקאות שיכניסו כסף לקופות. ברגע שהם יפסיקו לציית ולעמוד בדיוק איפה שהאמריקאים רוצים, הם יפלו ויופלו. 

 

* זוג האוהבים ג'יי זי וקניה ווסט עומד בפני משבר. ג'יי זי, מוסיקאי הבית של אובמה שעשה זינוק עצום בשמונה השנים האחרונות, מול חברו קניה ווסט שעובר משבר חציו אישי וחציו כללי המבטא את השבר בחברה האמריקאית כרגע – וובכן, הם כבר לא. ווסט הוזמן (במהלך שלא הפתיע אותי) למגדל טראמפ. לא מפתיע גם שאמר שתמך בטראמפ.  ווסט (וד"ר בן קרסון) מייצגים חלק חדש בקהילה האפרו אמריקאית, חלק שלא מחובר לקופת השנור של המפלגה הדמוקרטית המשאירה אותם במקום, בגטאות, כבר כמה עשורים. טראמפ אוהב את ווסט, ולא רק בגלל שאמר שתמך בו. הוא מתחבר אליו כי הם משדרים על אותו גל חצי פתוח חצי סגור.  התקשורת קלטה שקניה החליף צד והוא משדר עכשיו זמירות אחרות. וכתשה אותו. טראמפ מכבד אותו ואת קרסון – בגלל מה שהם עשו כאינדבדואלים. ולא כי הם חלק מהקהילה האפרו אמריקאית.  זה חידוש. גם בוב דילן הזקן קלט שזה הזמן להחליף צד ולא הופיע לחצר המלכותית של אובמה. כנראה שקניה ווסט הוא בוב דילן של דורנו. מבולבל, אגומאניאק, autotune, לכוד בתנועה.  

 

*  רואה עכשיו, באיחור, "שובר שורות". ידיד שלי שידל אותי לזה. אני בעונה 2 כרגע. והסדרה באמת מוצלחת והכל, אבל עוד לא בדיוק הבנתי למה. אני עוד לא שם באמת. למה? 

 

 

 

אנשים תמיד שפטו אותי לחומרה – ואני שפטתי אותם חזרה, אולי קצת פחות. אם על הדברים הקטנים ועל הדברים הגדולים. לאחרונה הבנתי שאי אפשר לדעת איזה חיים מישהו עבר רק להגיע לנקודה הזו, בהווה, כשהוא או היא עומדים מולי. ביני לביני אני משתדלת לא לשפוט אנשים אחרים.

המגזין "טיים" בחר את דונלד טראמפ לאיש השנה. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל אדם מתוחכם. למען האמת, אם להקשיב ל"טיים", האנשים שמוצאים את התופעה הזו כמשהו שמנבא אופטימיות, הם אנשים מאוד לא מתוחכמים. אנשים פשוטים שנענו ל-dog whistle, השריקה ברוח, ושמעו אותה למרות כל הרעש. הם הבינו שזה המנהיג שלהם והתייצבו – כמו כלבים. או, כמו אנשים שרצו מנהיג. תלוי את מי שואלים.  

אני לא יודעת כבר מה אני, בעצם, כי אני לא שייכת למחנה המתוחכמים. המתוחכמים ואני מחזיקים בסט שונה של דיעות. מאידך, אני קוראת ניו יורק טיימס, אני אוהבת אמנות ותרבות, אני בעד שוויון זכויות ופמניזם וקידמה טכנולוגית. אני בעד זכויות אדם. אני רק רואה את הדרך להגיע, להאבק עליהם, אחרת. משום מה ליברלים, בעיקר ה"שמאל" ההוא, מתקשים מאוד לקבל אנשים ששותפים לאידיאלים שלהם, או לחלקם, אבל לא לדרך. וזה מזכיר לי אנשים חילוניים שלא יכולים להעלות בדעתם מאמינים שלא רוצים לכפות שום דבר ולא רוצים מהם כלום. אבל זו טקטיקה שמטרתה שימור המצב הקיים, שימור העליונות של החוגים האלו כפי שנשמרה ב-60 השנים האחרונות, מאז המטוטלת נעה שמאלה אחרי מלחמת העולם.  מאידך, גם הימין הוא לא הימין ההוא. מי שמתגזען או מי שחושב שהוא טוב מאנשים אחרים בגלל הלאום או הגזע שלו, ראוי לבוז. והוא זוכה לבוז, בדרך כלל, בחוגים הנכונים. גם פה יש איזו צביעות כמובן. כי יש גזענות גדולה אצל דתיים למשל, אבל לא מדברים עליה. למה לא מדברים על זה? כי זה נתפס כעניין "שלהם". אבל זה לא. לעומת הדרך שלהם, מה שהדתיים רוצים להשיג (השגת ה'שם' או במובנים מסויימים להיות יותר ויותר 'אני'), היא עניין של כל אדם ואדם.  בימינו, כמו תמיד בעצם, הדת היא גם גורם מעכב. רק מי שמצליח להחלץ מהבריקדות האלו יכול להתקדם משמעותית מבחינה רוחנית. או אז הוא חוזר וחי חיים דתיים מבחירה, בתוך הקהילה אותה הוא אוהב (אנחנו לא רוצים אנרכיסטים כן?), מודע לאשליה הנתונה בצד חיים אלה. בלבו, פועם גרעין של אמת. המודעות הזו, העוטפת את גרעין האמת, מוסיפה ענווה  שבתורה מאפשרת לקבל אנשים לא דתיים שחיים אתו, שותפים לאידיאל אבל לא לדרך.  

 

נחזור למחנה המתוחכמים של ה"ניו יורק טיימס". עיתון מיתולוגי. מעניין שהתוודעתי אליו בעיקר בשנה וחצי האחרונות תודות לקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ. מוזר להתוודע למוסד נודע בדיוק כשהוא נחשף בסוג של חולשה, בורות ומבוכה. זה שם בפרספקטיבה את האותיות היפות האלו למעלה, השחורות, המסתלסלות להן בכותרת.  אין ספק שזה העיתון החשוב בעולם. ואני חושבת שהוא חטף חתיכת שיעור בעיתונאות; אסור, פשוט אסור, לשפוט תופעות בלי לעצור לחשוב. העיתונות כיום היא מדיום שלא מעודד חשיבה. זה מוביל למצבים קטטונים, להתרחשויות מוזרות. כמו למשל השער הנוכחי של המגזין "טיים", שבחר את טראמפ כאיש השנה אחרי שבפעם הקודמת שמו בשער תמונה שלו נמס בחום, כמו ארטיק, ואמרו שהוא הולך להפסיד. אסור פשוט אסור לשפוט מהר לחומרה. 

 

חוצות גבולות

 

ראיתי תוכנית (שמנחה נתן דטנר) בשם "צולם ביום חול, חוצות גבולות".  ראו שם אישה חזנית. אישה דתיה אורתודוקסית שפשוט עולה לתורה ושרה את התפילה כמו שחזן עושה. אני לא יודעת למה, אבל זה מאוד נגע בי. היא אמרה שהדת מאוד חשובה לה. היא אמרה: "לבוא לידי בטוי גם בנושא הזה. נשים נוכחות בכל תחומי החיים אבל בבית כנסת פתאום הן אינן.  ועצם זה שגבר לא חושב לרגע מה חשה אישה מאחורי המחיצה, מעלה שאלות. מה היא חשה שהיא יושבת שם בצד? מה זה אומר ששם היא לא נמצאת? " 

 

האני האובייקטיבי בכל חברה אנושית שהיא תמיד תמיד היה אני גברי. אם לשים רגע בצד תיאוריות המודרניות של הפמניזם והמגדר או הפוסט מודרניזם וכו, ברור שיש לכך טעם עמוק מאוד. לא ייתכן שתופעה זו מופיעה בכל החברות ושרדה את כל התקופות ההסטוריות וטיבה פשטני: אך ורק דיכוי וכוחנות. אני סבורה שהיא באה לבטא איזו אמת. וגם המאבק בתופעה הזו (על ידי הפמיניזם המודרני ועל ידי הפוסט מודרניזם שנלחם גם עבור קבוצות אחרות) בא לברר את האמת שטמונה בתופעה.

 

ומה זה אומר אישה חזנית? לשמוע קול נשי כקול הציבורי המתפלל, כקולו של הכלל, זה הייחוד של מעמד החזנות. חשתי ממש צמרמורת לשמוע את התפילה, שתמיד כל חיי שמעתי אך ורק דרך קול גברי של חזן, פתאום בוקע מקול אישה העומדת מול ארון הקודש. כשאדם משמש את הכלל ומתפלל הוא כמעט מתאחד עם המילים. ודרכו, כל האנשים.

על כל פנים, כששמעתי את האישה החזנית שרה, והיא גם הייתה אישה נאה ופניה קרנו וזהרו ממש, הרגשתי פתאום פחד ללא הסבר. חשתי שאם היא תמשיך לשיר, ואם הייתה אולי החזנית שלי, של הקהילה, אולי היינו כולנו נטמעים בתפילה הזו בדיוק כמו שהיא תיארה את עצמה. היא אמרה:"אני והתפילה אחד הם, אני שם, וזה המקום בו אני רוצה להמצא".  עלו בי גם המחשבות ששמתי בקטע הולוגרמות.  נכתבו שם בעצם דברים די קשים מבחינה פמניסטית. ואחד הדברים שהבנתי היה שהמקום שהנשמה הנשית מצויה בו בעולם שונה מזה של הנשמה הגברית. לטוב ולרע. אם אישה חזנית תתפלל והציבור יתחבר דרכה לתפילה, מה יהיה על הציבור הזה? האם ימצא את דרכו חזרה לעולם הזה?