אנשים תמיד שפטו אותי לחומרה – ואני שפטתי אותם חזרה, אולי קצת פחות. אם על הדברים הקטנים ועל הדברים הגדולים. לאחרונה הבנתי שאי אפשר לדעת איזה חיים מישהו עבר רק להגיע לנקודה הזו, בהווה, כשהוא או היא עומדים מולי. ביני לביני אני משתדלת לא לשפוט אנשים אחרים.

המגזין "טיים" בחר את דונלד טראמפ לאיש השנה. אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל אדם מתוחכם. למען האמת, אם להקשיב ל"טיים", האנשים שמוצאים את התופעה הזו כמשהו שמנבא אופטימיות, הם אנשים מאוד לא מתוחכמים. אנשים פשוטים שנענו ל-dog whistle, השריקה ברוח, ושמעו אותה למרות כל הרעש. הם הבינו שזה המנהיג שלהם והתייצבו – כמו כלבים. או, כמו אנשים שרצו מנהיג. תלוי את מי שואלים.  

אני לא יודעת כבר מה אני, בעצם, כי אני לא שייכת למחנה המתוחכמים. המתוחכמים ואני מחזיקים בסט שונה של דיעות. מאידך, אני קוראת ניו יורק טיימס, אני אוהבת אמנות ותרבות, אני בעד שוויון זכויות ופמניזם וקידמה טכנולוגית. אני בעד זכויות אדם. אני רק רואה את הדרך להגיע, להאבק עליהם, אחרת. משום מה ליברלים, בעיקר ה"שמאל" ההוא, מתקשים מאוד לקבל אנשים ששותפים לאידיאלים שלהם, או לחלקם, אבל לא לדרך. וזה מזכיר לי אנשים חילוניים שלא יכולים להעלות בדעתם מאמינים שלא רוצים לכפות שום דבר ולא רוצים מהם כלום. אבל זו טקטיקה שמטרתה שימור המצב הקיים, שימור העליונות של החוגים האלו כפי שנשמרה ב-60 השנים האחרונות, מאז המטוטלת נעה שמאלה אחרי מלחמת העולם.  מאידך, גם הימין הוא לא הימין ההוא. מי שמתגזען או מי שחושב שהוא טוב מאנשים אחרים בגלל הלאום או הגזע שלו, ראוי לבוז. והוא זוכה לבוז, בדרך כלל, בחוגים הנכונים. גם פה יש איזו צביעות כמובן. כי יש גזענות גדולה אצל דתיים למשל, אבל לא מדברים עליה. למה לא מדברים על זה? כי זה נתפס כעניין "שלהם". אבל זה לא. לעומת הדרך שלהם, מה שהדתיים רוצים להשיג (השגת ה'שם' או במובנים מסויימים להיות יותר ויותר 'אני'), היא עניין של כל אדם ואדם.  בימינו, כמו תמיד בעצם, הדת היא גם גורם מעכב. רק מי שמצליח להחלץ מהבריקדות האלו יכול להתקדם משמעותית מבחינה רוחנית. או אז הוא חוזר וחי חיים דתיים מבחירה, בתוך הקהילה אותה הוא אוהב (אנחנו לא רוצים אנרכיסטים כן?), מודע לאשליה הנתונה בצד חיים אלה. בלבו, פועם גרעין של אמת. המודעות הזו, העוטפת את גרעין האמת, מוסיפה ענווה  שבתורה מאפשרת לקבל אנשים לא דתיים שחיים אתו, שותפים לאידיאל אבל לא לדרך.  

 

נחזור למחנה המתוחכמים של ה"ניו יורק טיימס". עיתון מיתולוגי. מעניין שהתוודעתי אליו בעיקר בשנה וחצי האחרונות תודות לקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ. מוזר להתוודע למוסד נודע בדיוק כשהוא נחשף בסוג של חולשה, בורות ומבוכה. זה שם בפרספקטיבה את האותיות היפות האלו למעלה, השחורות, המסתלסלות להן בכותרת.  אין ספק שזה העיתון החשוב בעולם. ואני חושבת שהוא חטף חתיכת שיעור בעיתונאות; אסור, פשוט אסור, לשפוט תופעות בלי לעצור לחשוב. העיתונות כיום היא מדיום שלא מעודד חשיבה. זה מוביל למצבים קטטונים, להתרחשויות מוזרות. כמו למשל השער הנוכחי של המגזין "טיים", שבחר את טראמפ כאיש השנה אחרי שבפעם הקודמת שמו בשער תמונה שלו נמס בחום, כמו ארטיק, ואמרו שהוא הולך להפסיד. אסור פשוט אסור לשפוט מהר לחומרה. 

 

מחשבה אחת על “

  1. אסור לשפוט בכלל, וטראמפ גרם להמון אנשים לאכול את הכובע. אני מניחה שהשמאל האמריקאי לא רואה שום נקודת מבט אלטרנטיבית מתוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך. אמונה כזו היא אכן ’דתית’ באופייה, מתבססת על דעות ולא על עובדות, אם בכלל אפשר לבסס אמונה על עובדות. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s