הבנה וקיטש

 

היום הבנתי משהו על עצמי: הקירבה לטנאטוס (יצר המוות קרא לו פרויד, אבל הכוונה יותר להשגת המוות אצלי) משחררת. היא משחררת אותי מאנשים. חפשתי את מתג השחרור, גששתי בחשכה ביד מבוהלת. מרגע שלמדתי לאהוב באמת, דבר שדהה עם השנים יש להודות (אבל הזיכרון נותר), תהיתי איפה הדלת. איפה חוק השימור?  מי שבאמת יודע לאהוב, באמת, יודע גם לשחרר.  אבל המוות?  היחס שלי למוות מורכב, כמו בכל אדם. הכל שם למעלה ממידתי כאדם, ולכן הכל בו מרתק. בעיקר יש בו כאב למעלה ממידתי. וכתבתי בבלוג על המפגש הראשון בחיי עם השכול, על מות סבתי היקרה לאה, לאחר מאבקה בלוקמיה, כשהייתי בת 9. אבל מה שהפתיע היה המידה בה המוות שלה שחרר אותי ממנה. הוא התקבל אצלי באופן דואלי, הכאב היה בלתי אפשרי, אבל הוא היה הבזק. הבזק של רגש ואז שקט. כאילו יש בנפשי משהו שמבין. ומבין מהר.  באיזו תת הכרה המוות קיים אצלי חזק מאוד, נוכח, כמו פיקסל יחיד וזרחני בתמונה שמתי מעט יתנו עליו דעתם. אבל אני רואה אותו. כאשר התמונה היא תמונת סוף, אני איכשהו מתמקדת בפיקסל, זורח לו בחשכה ורץ, עד שהוא נמוג ואני משתחררת.  

 

לפני כמה חודשים ידיד טוב שכל את החתולה שלו. אני יודעת, זה לא מתאים לומר ככה על חית מחמד. אבל היא, היא הייתה באמת הילדה שלו. 19 שנה הוא גידל אותה. ובלי קשר, מדובר באדם מבריק ומצליח ומוכשר. אבל היכולות הרגשיות שלו הובילו לגדל שתי חתולות. הוא דאג להן וטיפל בהן בחום ובאהבה כאלה, שנמנעתי מלבקר אותו.  החתולה הייתה מבוגרת כבר, ויום אחד נסתה לזנק מהמרפסת ונפלה 4 קומות. היא שברה את רגלה  וטפסה בכוחות אחרונים עד ששכבה על מפתן דלתו.  וגססה. הוא טיפל בה בחום, קנה לה מן טיטולים כאלה כי היא לא יכלה לזחול עד לקופסא ולעשות צרכים.  הוא האכיל אותה בכל מיני דברים אבל היא מיאנה לאכול. באתי לבקר אותו, אנשים נכנסו ויצאו מדירתו וניסו לעזור. הוא היה כולו סביב החתולה. ישבתי אצלו כמה שעות טובות, כבר היה מאוחר. הזמנו משהו לאכול, בין היתר כבד קצוץ. אף אחד לא אכל את זה אז הצעתי לו: בוא ניתן לחתולה.  הוא די ביטל את הרעיון, היא לא אכלה כבר כלום והיה כמעט וודאי שבוקר שאחרי ייקח אותו לוטרינר וזה ימליץ להרדים.  אבל הוא ניאות ושמנו לה את הכבד. איך שהריחה החתולה את הבשר קמה וזחלה בכוחות מפתיעים ואכלה את כל הקערה!  פתאום היא התחזקה, וכשהלך לוטרינר למחרת החליטו לתת לה לחיות.  היא חיה עוד כמה חודשים ואז מתה בשיבה טובה. מאז האדם הזה, אני יודעת, מרגיש שנתתי לו משהו. אני אפילו לא יודעת מה. 

 

השחרור שבו פתחתי את הפוסט הוא דבר נפלא. אבל מה זה אומר, בתכלס? כדי להשתחרר מאנשים, להיות חופשייה, אני צריכה לחשוב שהם ימותו? אי אפשר ככה. מה, כולם ימותו אז הכל מותר? אבל לא הכל מותר. אבל הצורך שלי, באנשים, בחיים, ייענה באופן יסודי יותר אם אבין שאנחנו זמניים. לא תמיד אפשר לעכל, לרוב זה מודחק. אפילו אצלי. אם יש מנגנון שמגדיר את הזמניות, צורב אותה בחוויה האישית, זו האהבה. בסוף הכל מוות אהבה וקיטש 😉  

2 מחשבות על “הבנה וקיטש

  1. סיפור נפלא על החתולה. לא יודעת מה גרם לה לקפוץ מקומה רביעית, אולי ניסתה להתאבד ואחר כך התחרטה :/ מה שמוביל כמובן לשאלה: האם בעלי חיים הם בעלי מודעות לטנאטוס והאם התאבדות היא פתרון אפשרי עבורם (הלמינגים כמובן הם אגדה הוליוודית)?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s