עצוב לי על מה שהעולם נהיה, על מה שאני נהייתי.  לחיות בעולם הזה, להתקדם בתוך החיים… המאבק. לא רק על הפרנסה או הבריאות, אלא בכלל. הילדות היא כבר כמעט כמו חלום רחוק. טוב שלא ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו. הכל אכזרי פי כמה ממה שאי פעם יכולתי לשער.  אני חווה את העולם באכזריותו, חושף שניים לבנות של נבלה. השיניים של האיש הזה, של כל האנשים המצליחים, האנשים עם האגו. ההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. כל הזמן מהללים את אלוהים, "מה רבו נפלאותיך השם", ואני מרגישה זעם עצום. פשוט כעס חולני על הבורא, על העולם הזה. לא, זה לא הריאליטי של דונלד, זה הריאליטי של אלוהים. מי שיושב וצוחק עם הפופקורן, זה מי שצחק משחר ההסטוריה, וכל מה שנפרש לפנינו הוא הצחוק שלו. מר אלוהים, אנחנו כאן כדי לשעשע אותך?

 

 

הריאליטי 2.0

 

האושר היחיד האמתי שלי בחודשים האחרונים הוא עיסוק אובססיבי, צמאון שאינו רווה, בפוליטיקה אמריקאית, הסטוריה בת זמננו ואקטואליה.  לא המשפחה, לא בעלי, לא העבודה שלי, הלימודים, ולא חברים, שום דבר לא באמת מעניין אותי כבר. אני לא באמת שם. כלומר בחיים. אם יכולתי הייתי רוצה לעבור לחיות בתוך מסכי החדשות אליהם אני מכושפת. כל מה שקשור לאנשים האלה בשלטון, טראמפ והאופן בו הקבוצה ההזויה, רובה חסרת נסיון שלטוני של ממש (הנשיא דונלד טראמפ עצמו, יועצו הבכיר סטיב באנון, יועצו היהודי וחתנו הנאה ג'ראד קושנר וגם במידה מסויימת קליאן קונוויי וה"עובדות האלטרנטיביות"), כולם מהלכים עלי איזה קסם. עם יד על הלב, זהו קסם מר. אך הוא מסב עונג שהחיים הרגילים, היומיומיים והדי נורמליים שלי, אינם יכולים להתחרות בו. אני רואה סרטים וסדרות, אבל שום דבר לא מתקרב ל"ריאליטי הגדול מכולם" הזה. מישהו שאל אותי לפני כמה זמן למה תמכתי בדונלד טראמפ. האם מניע בידורי הוא מניע? לא אמרתי כמובן את האמת, אבל זה חלק נאה ממנה.  ותכלס, כשכתבתי את הפוסט לפני כמעט שנה וחצי לא יכולתי למצוא שם ראוי יותר.

אז העולם החופשי נמצא בידיהם של כמה יצורים. אמנם הם מלווים בקבוצת מומחים מוכרים מתחום הצבא הבטחון והשירותים החשאיים (אנשים כמו גנרל פלין, גנרל ג'יימס מאטיס, ראש הסי.אי.איי הטרי פומפאו וכו') או בכמה פוליטיקאים מוכרים (סגן הנשיא פנס, ריינס פריבוס ראש הסגל בבית הלבן ופול ראיין יו"ר בית הנבחרים) העוטפים אותם במראית רצינית ולגיטימית, אבל בתכלס? עם יד על הלב? על מי אנחנו עובדים.  הקבוצה הזו עושה כשלה בעולם, כמו ילדים, לפחות בטווח הקצר. וזה בדיוק הדבר שכל כך שובה לב. מישהו עם כח אמיתי, עם סכמות, עולה סוף סוף ואומר, בין שטף הדברים האחרים: בואו נשים זין על העולם.  

אנחנו חיים בתקופה בה הכתב כפי שהכרנו אותו, כסוכנו של הזיכרון, הכתב הקלאסי על נייר או ההדפסה על נייר, הולך ומוחלף בכתיב אלקטורני שחסר את אלמנט הזיכרון באותה מידה. אנחנו חיים בתקופה בה החוש הויזואלי, הוידאו, הרשתות החברתיות, העתונות האלקטרונית, הכל מתחלף במסכים. אנחנו מוקפים, כמעט במן טוויסט בודהיסטי, במסכים של אשליה. לא נותר אלא להוציא את הפופקורן. צריך אמנם חוש הומור פרוורטי כדי להנות מהריאלטי שטראמפ השיק ב-20 לינואר. ריאליטי שכולנו מופיעים בו. נכון, אם אתה איראני שרוצה להכנס לארצות הברית ולחזור לעבודתך במחשבים ולא יכול בגלל צו המניעה האחרון, זה די איום. מצד שני, אני מאמינה שהמדיניות שיקים ממשל טראמפ לטווח הארוך תהיה שונה ומוגדרת טוב יותר, גם תוך הקשבה לקולות הביקורת במדיה בעתונות ובקרב המפלגה הדמורטית. זה לא שטראמפ אטום לביקורת, אבל הוא בהחלט בודק כמה המים קרים. או חמים, במקרה הזה.  ואני כרגע לא רוצה להכנס לעניין הפוליטי או המדיני של המניעים מאחורי צו המניעה.  אני רוצה להתייחס לעצמי, באגואיזם קל, ולאובססיה האמתית היחידה שלי, הבית הלבן וקורותיו בעשרת הימים האחרונים.  ומה שאלגנטי כל כך בריאליטי הזה, שהוא מנכס לעצמו בקלילות כמעט כל התרחשות אחרת שקורית כרגע, גם אם איננה קשורה. למשל, אתמול ראיתי את הסרט על המרגל אדוארד סנודן, שנגמר בכך שהצעיר המבריק, כלומר המרגל הבוגד, מצא מקלט ברוסיה. אך זאת בתקופת ממשל אובמה העוין למדינה הזו. ומה יהיה עכשיו ?  באופן עקרוני, סנודן עושה עלי רושם  של שורד, אני מאמינה שיצליח לחמוק גם במצב הזה מעונש ומאסר. הוא פשוט גמיש מדי. ואלגנטי.  וזה רק קצת. מה עם כל שאר הדברים? אנגליה, צרפת, גרמניה. לסיכום, אני מרגישה כמו עקרת בית נואשת שעלתה על ערוץ ויוה. 

 

 

 


 

גאונות צרופה קול  ג'ון סטויארט (ג'ון לייבוביץ' במקור) אחד הבודדים בתעשיית המדיה והבידור שמבינים את מה שמתרחש ויודעים לתת לו בטוי מדוייק. 

אנג'וי!

 

   

 

 

 

מעניין אותי בעצם, מאחר ויש לא מעט אינטלקטואלים או סתם אנשים אינטליגנטים מהמעמד הסוציואקונומי בינוני ובינוני גבוה שהולכים לטפולים פסיכולוגי וזה מובן וטבעי עבורם, כמו לעשות קניות בסופר, מדוע זה לא חלק מהדי.אנ.איי שלי וגם לא היה?  מעבר לעובדה שאני מאמינה שאדם צריך לעזור לעצמו, איך זה שאינני חלק מכת הפסיכולוגים-מטופלים?  אני מנסה לבחון את זה בלי להתנשא על אנשים אחרים שבוחרים ללכת לדבר כזה. חבר קרוב שלי סיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. ויש עוד מכרה שלי שבשלבי סיום ההתמחות שלה בפסיכולוגיה קלינית. שניהם אנשים די נהדרים, כל אחד בדרכו. אבל אחרי ההיכרות אתם אמונתי בתחום הזה רק התרופפה. החבר, שאילו רצה היה הופך לפסיכולוג ילדים מהמובילים בארץ, פנה לא מזמן להיי טק. הוא אמר לי שאיננו מאמין כל כך בפרקטיקה הפסיכולוגית. וגם, שזה נתפס בעיניו קצת כמקצוע נשי . הוא לא אמר את זה  ממקום שלילי, להיפך. ההוא אחד האנשים הכי מאירים ושמחים שהכרתי. אבל אני מבינה אותו. המכרה, לעומת זאת, תהיה לפסיכולוגית טובה ונחושה. אמנם היא קצת חרדתית וצינית ולכן האפשרות שלה להביא אושר וחום לאנשים מוגבלת, על פי דעתי, ומובן שלא אמרתי לה את זה, אך עם השנים אני מאמינה שהיא תשתבח.

 

נסיון עצמי לענות לשאלה; אני לא נהנית להרגיש חלשה באופן גלוי מול אדם אחר. אני לא נהנית מהאקט, שאני תופסת כהתבזות משותפת, כביכול כדי שמישהו יעזור אבל גם כדי שיוכל לראות אותי חלשה מולו. אני לא סופגת מזה כח עידוד אומץ או יתר מודעות עצמית. להפך, זה מרתיע ומרגיז אותי. זה כמובן גם יוצר תלות, מפני שיש בזה מעין הנאה, והתלות הזו מפרנסת את הפרקטיקה הפסיכולוגית, לאורך זמן. אבל מעבר לזה, החוויה של המטופל עם המטפל שלו היא פרטית. ואילו אני מאמינה בעצם ב-"רוח אחד לכל". אני מאמינה שמה שנוגע בנפשו של אדם למעשה חייב לגעת בנפשותיהם של כלל האנשים. מפני שאני מאמינה ששורשם של כלל האנשים אחד. זו אמונה כבר, וככזו יוצאת מגדר הנחותיה של הפסיכולוגיה, שמנסה לשוות לעצמה מראית של מדע. אני מאמינה שהמדע יפה לדברים מסויימים, לא דווקא לעסוק בנשמתו של אדם. אולי, בנסיבות מסויימות, אולי כהשלמה. בהחלט. אבל לא באופן בלעדי. ייתכן שבעתיד הפסיכולוגיה תעבור מהפכות גדולות ותהיה משהו אחר. אבל הנשמה האנושית לא עוברת מהפכות, והיא מה שהייתה.  מהי הנשמה? על כך אין הפסיכולוגיה יכולה לתת תשובה, או לנסות. אפילו שאלה אין. ואולי יש פה התחלה של תשובה. 

 

מלכות

 

כשכמה טיפות גשם הרטיבו את מעילו של הנשיא ה-45 של ארצות הברית, הרגשתי את הלב שלי נפתח.  בכל גופי זרמו נהרות התרגשות בלתי מובנת.  התבוננתי בהשבעה של דונלד טראמפ וחשבתי בלב, סדק של צער מפלח אותי, אני לא אזכה להיות מלכה או נשיאה. לעולם לא אזכה להיות מנהלת מלון שמעסיקה אלפי עובדים. לעולם לא אוכל להסתכל על עסק ענקי, מפעל שבנית מאפס, ולומר, במסיבת הרבעון : "זה – שלי". דרך מצלמת הטלוויזיה הסתכלתי על האנשים שמלאו את שדרות פנסילבניה, וידעתי. אין ספק, לפחות בלבי, להיות נשיאה זה אחד משיאי האנושי. אולי הגדול מכולם. מיעוט זעיר יידע אותו. אותו מיעוט שמילא את הכיסאות לימינו של הנשיא הנבחר, נשיאים קודמים, הביטו ביורשם עולה על כסא השלטון. הם הביטו בו בעיניים מיוחדות, נושאים מבטים שרק נשיאים  מבינים. 

 

כשהייתי ילדה הערצתי – מבלי לדעת למה – את המלכה אליזבת' הראשונה. אספתי תמונות משוערות, גזרי מאמרים ויצירות שהתייחסו אליה. אהבתי אותה כמו שרק ילדה בת 9 יודעת. אהבתי את שערה האדמוני והמלכותי, את שמלותיה ואת מבטה החמור והעוצמתי.  אף אחד מסביבי לא הבין. בשעה שחברותיי אספו פוסטרים של בברלי הילס (גם כאלה היו לי בחדר), נשאתי את עיני לכוכבים והתפללתי שהיא תבוא לבקר אותי. גרתי בעיירה קטנה ועלובה במרכז הארץ ובכיתי מרוב אהבה למלכה הגדולה ביותר שהייתה לאנגליה, מהגדולות בהסטוריה. המלכה הבתולה, האדמונית, המבריקה, החזקה. אתמול הבטתי בשיערו הכתמתם של דונלד טראמפ וידעתי מה שרבים מרגישים ולא רוצים לומר:  ריח של משיחות עולה באפי. מי בכלל יודע למה ריחות מעוררים בנו רגשות בכזאת קלות ועוצמה? ואין פה כדי לומר אמירה מטופשת שלא נרמזת אפילו לא בלחישה. לא, דונלד טראמפ הוא לא המשיח.

 

אבל רוחות השנוי הביאו לנו אדם מיוחד מדי בכדי להכתיר אותו רק כפוליטיקאי משונה, תחמן בלתי נלאה, גזען או אדיוט שרצה לשחק בפוליטיקה. פה יש תופעה אחרת. ומי שלא רואה אותה גם לא ראה את עלייתו. אני רואה, ומי שרוצה – שישמע.  דונלד טראמפ הוא הקליפה שלפני הפרי, אם נרצה, לפני הדבר האמתי. זה לא דווקא מבשר טובות, כפי שהוא עצמו הכריז בנאום ההשבעה שלו. האפוקליפסה בלבו היא עכשיו נחלת העולם כולו. כולנו חלק מהאפוקליפסה שמלווה את עליית המשיחות, את חזרתה לזירת ההסטוריה. עכשיו אנחנו יודעים (קצת, קצת) איך זה מרגיש שנשיא אדמוני עולה ומכריז: "זה – שלי". נותר לראות איך תעתר ההסטוריה. 

 

 

 

         

 

רוח

 

משהו
מעניין קורה עם השנים; איך שהאני
שלי…נכון שיש כל מיני אני, אבל עם השנים אני מרגישה שמרוב שהוא גמיש לקלוט
ולספוג ככה אני כבר לא יודעת מי אני. כבר לא מבינה את האני שלי,  האם הוא קיים באמת? רק באהבה אני חושבת
שחשתי קיימת ממש. באהבה.  בנישואין אני מרגישה קיימת. 

 

אז מי אני?  אני חווה את העולם כמקום אכזרי, מטורף, אקראי, קשה, הגיוני, חסר רחמים. ועם זאת אני אופטימית וכן מאמינה. סך הכול הכוח שהיהדות נתנה לי הוא הכוח לנתב את
האמונה למסגרת ריאלית כלשהי. לא רק כוח ערטילאי שנוגע לענייני האישיים, אלא
הסתכלות באמונה כמשהו שנוגע לכלל החיים והמערכות השונות בעולם. אני יותר ויותר מבינה את המעגליות בהיסטוריה, גם ברמה המיקרו אצל כל אדם ואדם, וגם ברמת המאקרו אצל האנושות. אני מאמינה בהתפתחות אבל מבינה גם למה המלה קדם (פעם, עבר) באה מאותה שורש של קדימה (הלאה, עתיד). 

 

אני חושבת שללא
הקמת בית, זוגיות טובה ובניית משפחה, חייו של אדם אינם באמת חיים. לפני שאדם מתחתן הוא לא מבין את זה. וטוב שכך. רק כשאדם לוקח אחריות מול משפחתו וחבריו כלפי אדם אחר, שלוקח אחריות בעצמו, הוא מתחיל לחיות באמת בעולם.  כן, אני אדם מאוד רוחני, אבל עוד לא הגיעה העת בה אוכל לתת לאחרים וללמד אותם את התכנים שעוברים דרכי. אני סבורה שכאשר אהיה אישה מבוגרת, ייתכן שזה יקרה. היהדות נתנה
לאמונה שנגעתי בה איזה הקשר. ויחד, נתנה לי תקווה ויכולת לעבור את החיים בעולם בחיוך על כל הקושי והאתגרים שהם מציבים. 

כשאני הולכת לישון על פי רוב מלווה אותי אושר סמוי.  ואני מרגישה עם השנים את הקושי לקום בבוקר. בשינה שלי, בחלומות, כל הדברים שהדחקתי עקב הצורך לתפקד ולזרום ביומיום, צפים. הרגישות שלי מתנקזת בנקודה דקה: בין השינה לעירות. הרגע הזה בו אני כבר לא לגמרי ישנה, כבר מודעת, הוא אתגר עבורי. ואני רוצה לשמוח אבל לא תמיד זה מתאפשר. לכן חשוב מאוד שתהיה משמעות לכל יום, כדי שבבוקר הידיעה הזו תזרים שימחה. אני לא אדם מספיק שמח עדיין כדי ללמד אחרים את השיעורים הרוחניים שאני עוברת. אם זה יקרה, אז אוכל ללמד. 

 

אני חושבת שיש 5 אנשים שהשפיעו עלי מבחינה רוחנית משמעותית ב-15 השנים האחרונות, כשהתעצבתי מנערה לאישה: הראשון היה א', בנזוגי הראשון המיתולוגי והאהבה הראשונה הגדולה שלי. הוא לימד אותי מהי אהבה ומהי משמעות החיים.  השני היה מ', בחור שהתאהבתי בו זמן מה ולימד אותי על תשוקה ועל התמסרות לרגש וליצר. השלישי היה ש', שמכונה ההוא. אהבתי אותו. הוא לימד אותי על הצורך באלוהים, והצורך לדבר עמו. הוא גם לימד אותי על הנבואה. הרביעי היה הרב, הוא לימד אותי איך לחיות ומהם החיים, לא ברעיון, מבחינה מעשית. ועל החיבור שלי אל הכלל. החמישי זה מ', בן זוגי. הוא לימד אותי ללכת עם האמת ,ולא לחשוב, לעשות, ולהיות בהוויה ולזרום בתוכה. ולצחוק עם החיים. 

 

אני נותנת מקום לכל רוחניות, אמיתית או מבודחת, אני נותנת מקום לכמעט כל סוג תכנים והתבטאויות ובטויי אנושיות מסביבי. וזה לא קל. זה מצריך גמישות גדולה באני, לפעמים מצריך למתוח אותו עד שהוא הופך דק ודק וקשה לראות אותו. האם אני רוח רפאים? אני ממש מקווה שלא. אבל מי יודע 🙂

 

כמה מילים על "שובר שורות"

 

היום סיימתי את הפרק האחרון בעונה האחרונה של "שובר שורות". אני זאת שלא ראתה את הסדרה בזמן ששודרה הייתי עסוקה ולא ממש עניין אותי ב-2013 – מה לעשות?! התחלתי לצפות בעקבות לחץ מתון 🙂 של ידידים ששכנעו אותי.  ידיד אחד במיוחד ואני מאוד מחשיבה את דעתו. אז מה אני חושבת?  שזו סדרה מעולה. אבל, היא לא אחידה ברמתה.  אני מרגישה שהיא כן לימדה אותי הרבה על התקופה שאני חיה בה. העובדה שכמות גדולה מאוד של אנשים התעלפו על הסידרה הזו יותר מעניינת אותי מהסידרה. כן. אולי כי צפיתי בה אחרי שהיא נספגה במחזור הדם התרבותי, אולי כי כימיה זה נושא ש…לא יודעת. הסידרה מתחילה בעונה ראשונה כבדה, אלימה, מאוד מהירה, אדישה למורכבות פסיכולוגית. מזכירה סדרות אחרות שהוכתרו בתקופתנו, כמו "הסופרנוס", "משחקי הכס", "הסמויה", וכו. יוצאת דופן היא "בית הקלפים", סדרה ששתי העונות הראשונות שלה, אותן ראיתי בבליץ בולימי ולא יצאתי מביתי כמה ימים רצוף (ואולי כך צריך לראות את כל הסדרות בזמננו?), לא עסקה בפושעים אלא בפוליטיקאים בוושינגטון מוציא לשון ושינתה את חיי. העונות האחרות שלה כבר היו נפילה. אבל נחזור ל"שובר שורות", סדרה שעוסקת בכימאי, מורה, גבר בגיל העמידה שחלה בסרטן ומבין שלא עשה עם עצמו כלום.אם אני צריכה לסכם את וולטר ווייט בשתי מילים, הן יהיו: הרצון לעוצמה. וזה נכון לרוב הסדרות המרכזיות בימינו.

 

הנשים ב"שובר שורות" לא עוברות התפתחות משמעותית לאורך 5 עונות. מדובר בסקיילר, אשתו של וולט, גיבור הסדרה, ובאחותה ברי, אשתו  של האנק, סוכן -EDA וגיסו של וולט. יש שיאמרו (אני ביניהם) שהאנק אולי יותר מוצלח, לפחות בנוכחות על המסך, מהגיבור וולטר ווייט. אבל זה נתון לוויכוח. אז כן, חוליה חלשה של הסידרה היא העדר עומק פסיכולוגי, דמויות נשים מועטות ופלקטיות. זו סידרה על גברים  flat out.  אם ב"סופרנוס" היה לנו את כרמלה, אשתו של טוני סופרנו ואת בתו ואחותו ואמו, וכמובן הפסיכולוגית, פה אין נשים כאלה.  "סופרנוס" נמצאת באותה רמה מבחינת התסריט של "שובר שורות" (כוונתי לסיפור עצמו, לשלד העלילתי וכו) אבל  עולה לחלוטין עליה מבחינת מורכבות פסיכולוגית, עומק, וכן הלאה. "שובר שורות" היא סידרה תיאורטית. מהכוח שלה מגיע מכיוון שהיא עוסקת בצללים, באפשרויות, בתשוקות, במחשבות, בחרדות וכן הלאה…  היא לא עוסקת לעומק במשפחה, ביחסים אורגניים בין אנשים, בעולם הפנימי של הדמויות, ברגש, במין (אין כמעט שום יחסי מין בסדרה ומעט מאוד תשוקה/אינטראקציה בין גברים ונשים), גם לא משפחתו של וולט. לדוגמא, לוולט יש ילד עם שיתוק/נכות חלקית ושמו פלין (או וולט ג'וניור). זה  דבר שנראה ממש מעניין כשהתחלתי בעונה ראשונה, ולא הלך לשומקום. באותה מידה פלין יכל להיות פוזל או בעל רגל אחת. זה לא השפיע על העלילה או על היחסים המשפחתיים. הרבה הרמות להנחתה שלא קבלו מענה בתסריט יש בסידרה. מצד שני, זו בהחלט סידרה מעולה בעיני, עם זרימה מדהימה, עניין, וכמובן המון המון הגיון בתסריט ברמה של שחמט לא מפסיק להפתיע. סדרה לא צפויה אפילו לא לרגע. יוצר הסידרה, וינס גיליגן, היה בעבר כותב של סדרת הקאלט (הסידרה האהובה עלי בעולם 🙂 תיקים באפלה. וזה ניכר. אם כי, בתיקים באפלה הציר הראשי היה של מאלדר וסקאלי, גבר ואישה, וזה יצר מתח ארוטי  שחימם את העניינים.  וכמובן הנושא של מסתורין ולא נודע ששובר את הריאליזם והנחותיו. 

 

אני חושבת שהעונה הראשונה של "שובר שורות" קשה מאוד (סרטן, דיכאון, חשש). לקח לי זמן להיכנס לעניין, הפרקים הראשונים היו ממש ארוכים לי  ולולא הידידים שדחפו בי להמשיך אינני יודעת אם הייתי עושה זאת. לקראת סוף העונה הראשונה העניינים מתחילים להיסגר והציר של וולט-ג'סי נוצר כמעט כמו כביש מהיר עליו העלילה נוסעת בעונות הבאות. הדמות של ג'סי דווקא מצאה חן בעיני בעונות הראשונות וכמעט כמו דמותו של פלין, בנו של וולט, לא הרגשתי שהביאו אותו למצוי והתפתחות מלאים. נותרה תחושה עמומה של איזה חוסר.  

וולט ווייט עצמו הוא דמות מעולה וחזקה מאוד. אבל אחרי חמש עונות אני לא יכולה לומר שאני מרגישה קירבה רגשית אליו, שאני מבינה אותו מבפנים. אני חושבת שהדיאלוג הכי אמין שלו ושל סקיילר, אשתו, היה בפרק האחרון של הסידרה. הוא אמר לה: " עשיתי את זה בשבילי. הרגשתי חי". 

 

בניגוד לסדרה "משחקי הכס", שהיא בעיני סוג של טראש מתוקצב היטב עם נטיות לפורנוגרפיה וסנאף, שלפרקים מזכירה קליפים של דעאש, "שובר שורות" היא סדרה מאופקת יחסית. היא אלימה, כבדה מאוד,  אבל כמו שאין בה יותר מדי מין או תשוקה, גם אין בה ממש גלויי אלימות. יש  בה המון רעיונות, המון עידוד לרעיונות ולדמיון. זאת מפני שהיא לא גדושה אלא משאירה הרבה מקום לצופה ולדמיון שלו. ייתכן שאם היה לה יותר תקציב (כזה שקרוב לתקצוב של "משחקי הכס") יכלה להתמודד עם החסרים האלה, להראות יותר ולא רק 'לדבר על'. מצד שני אז היא לא הייתה מה שהיא.  חושבת שזו סידרה מוצלחת, אני לא חושבת שזו יצירת מופת (כמו "הסופרנוס" ו"תיקים באפלה" למשל), אבל יצירה צריכה להישפט על פי התקופה שלה. ויחסית לתקופה, זו יצירה מעולה, מפתיעה, ומדוייקת מאוד על אדם לא צעיר, לא בריא, ותשוקתו העיקשת לעצמה. 

 

זיכרון

 

אני לא מצליחה להרגיש כבר כמה שנים. לא באמת. וכמובן, כמובן, זו תגובה למה שהלב שלי עבר בשנות העשרים. הוא רוסק. הרגשתי כל כך הרבה אהבה, אבלב באמת. כאילו, ברמה שזה לא סביר…פשוט המנגנון התרוקן. באר נפט ששאבו ממנה יותר מדי. האם אני מאמינה באהבה? זו משמעות החיים, בגדול. איך אפשר לא להאמין באהבה? זה לא להאמין בחיים. כן, אני מאמינה.  כמה שהלב נכון לאהוב ככה הוא נכון להתאכזב. ומטפסי ההרים לפעמים מתים בדרך לפסגה. ולפעמים מעפילים אליה ומצטלמים.  כן, אני מאמינה. אני יותר מאמינה בזיכרון, למען האמת, מאשר באהבה. גם כשמדברים אתי על אלוהים, הר סיני, על עם ישראל, על אברהם אבינו. מאיפה לי לדעת? אני הייתי שם? אבל אנשים זכרו, וספרו את זה לילדים ולנכדים. ואלו ספרים לילדים ולנכדים, ואלו ספרו…אילו ספרו לילדים ולנכדים, ואז זה הגיע אלי. תודות לזיכרון, אני יודעת.  אז האם בזיכרון אני מאמינה? האם זה האלוהים שלי ? 

 

הערה על הממשל החדש ביחסו לרוסיה

 

רבים שואלים בתקשורת (ובאקדמיה), מה לו לדונלד טראמפ מלקק ככה לוולדימיר פוטין? האיש מאוהב? זה הממון הרב של פוטין (מדובר במיליארדר כבד עשרות מונים מממונו של טראמפ)? אני חושבת שכמו שקמפיין הבחירות של טראמפ לא הובן בדרכו אל הניצחון ב-8.11, כך הקמפיין הבינלאומי שלו ושל מקורביו, שהחל עם ליל הניצחון, לא מובן דיו כעת.  אנסה להסביר, על פי עמדתי הצנועה והמחוייכת: המושג חברות אצל טראמפ שונה מזה אצל אנשים אחרים. בואו נתמקד באחת החברויות המתוקשרות שלו מהעשור האחרון: הקלינטונים. הנ"ל הוזמנו לחתונתו, הוא תרם להם כספים, ובילה לא מעט בשדה הגולף שלו לצד ביל קלינטון.  בשעת הכושר, כשהצטרך, הוא ניצל את כל החברויות האלו לטובתו – פתאום הופעתם של הקלינטונים בחתונה הייתה עדות לקשרי הון שלטון בלתי נסבלים באליטה האמריקאית, כזו שצריכים להלחם בה והוא היחיד שמוכן לקחת צעד קדימה ו"לומר את זה כמו שזה". העמדה הזו אפשרה לו להרוויח נקודות על חשבון הילארי קלינטון כשהתמודד נגדה על הנשיאות. זו רק דוגמא אחת לקשר חברות שטראמפ הפוך על ראשו והשתמש בו לתועלתו בגמישות מעוררת פליאה.

אז מה עם וולדימין פוטין והרוסים? טראמפ יהדק את הקשרים אתם בעתיד הקרוב, תודות לשר החוץ הטרי שלו, רקס טילרסטון, שמכיר את  האינטרסים הרוסיים היטב תודות לקשריו הכלכליים אתם בתחום הגז, טראמפ ידע מה לא ללחוץ אתו על פוטין כדי שזה ייתן לו שקט, אבל, חשוב מזה, מה הקווים האדומים של הרוסים כדי שבשעת הכושר, כשיהיה לו צורך ורצון לכך, יוכל לפגוע בהם באמת (או, כמו שאופייני לטראמפ – יאיים כי יפגע בהם באמת). כמו שציטטתי פה את מקיאוולי, או עוד חכם סיני עתיק: keep your friends close and your enemies closer. 

 

בנוגע לחשדות לגבי פריצת האקרים רוסיים לחשבונות של בכירי המפלגה הדמוקרטית לצורך הטיית הבחירות. אני סבורה שיש בכך ממש. אבל מה זה משנה עכשיו? תכלס, מה זה משנה. כנראה שאי אפשר להמנע מהדברים האלה לגמרי. אז הדרך שהוצגה למעלה, הטקטיקה, עשויה להוכיח את עצמה יותר מכל מיני  אמצעי הגנה מתוחכמים ששופכים עליהם מיליארדים ונפרצים על ידי האקרים עניים מרוסיה. הגנה מתקיפות סייבר היא צעד חשוב, אבל זו לא אסטרגיה. החלטה על קשרי ידידות למטרה מסויימת היא צעד אסטרטגי. זה נראה כמעט כאילו טראמפ קיבל איזו עצה מהנרי קיסינג'ר…בנוגוע לסין, שם הוא בטוח קיבל עצות מיועץ המדינה הזקן. נחיה ונראה, איך אומרים?

 Fasten your seat belts, it's going to be a bumpy ride  קול