רוח

 

משהו
מעניין קורה עם השנים; איך שהאני
שלי…נכון שיש כל מיני אני, אבל עם השנים אני מרגישה שמרוב שהוא גמיש לקלוט
ולספוג ככה אני כבר לא יודעת מי אני. כבר לא מבינה את האני שלי,  האם הוא קיים באמת? רק באהבה אני חושבת
שחשתי קיימת ממש. באהבה.  בנישואין אני מרגישה קיימת. 

 

אז מי אני?  אני חווה את העולם כמקום אכזרי, מטורף, אקראי, קשה, הגיוני, חסר רחמים. ועם זאת אני אופטימית וכן מאמינה. סך הכול הכוח שהיהדות נתנה לי הוא הכוח לנתב את
האמונה למסגרת ריאלית כלשהי. לא רק כוח ערטילאי שנוגע לענייני האישיים, אלא
הסתכלות באמונה כמשהו שנוגע לכלל החיים והמערכות השונות בעולם. אני יותר ויותר מבינה את המעגליות בהיסטוריה, גם ברמה המיקרו אצל כל אדם ואדם, וגם ברמת המאקרו אצל האנושות. אני מאמינה בהתפתחות אבל מבינה גם למה המלה קדם (פעם, עבר) באה מאותה שורש של קדימה (הלאה, עתיד). 

 

אני חושבת שללא
הקמת בית, זוגיות טובה ובניית משפחה, חייו של אדם אינם באמת חיים. לפני שאדם מתחתן הוא לא מבין את זה. וטוב שכך. רק כשאדם לוקח אחריות מול משפחתו וחבריו כלפי אדם אחר, שלוקח אחריות בעצמו, הוא מתחיל לחיות באמת בעולם.  כן, אני אדם מאוד רוחני, אבל עוד לא הגיעה העת בה אוכל לתת לאחרים וללמד אותם את התכנים שעוברים דרכי. אני סבורה שכאשר אהיה אישה מבוגרת, ייתכן שזה יקרה. היהדות נתנה
לאמונה שנגעתי בה איזה הקשר. ויחד, נתנה לי תקווה ויכולת לעבור את החיים בעולם בחיוך על כל הקושי והאתגרים שהם מציבים. 

כשאני הולכת לישון על פי רוב מלווה אותי אושר סמוי.  ואני מרגישה עם השנים את הקושי לקום בבוקר. בשינה שלי, בחלומות, כל הדברים שהדחקתי עקב הצורך לתפקד ולזרום ביומיום, צפים. הרגישות שלי מתנקזת בנקודה דקה: בין השינה לעירות. הרגע הזה בו אני כבר לא לגמרי ישנה, כבר מודעת, הוא אתגר עבורי. ואני רוצה לשמוח אבל לא תמיד זה מתאפשר. לכן חשוב מאוד שתהיה משמעות לכל יום, כדי שבבוקר הידיעה הזו תזרים שימחה. אני לא אדם מספיק שמח עדיין כדי ללמד אחרים את השיעורים הרוחניים שאני עוברת. אם זה יקרה, אז אוכל ללמד. 

 

אני חושבת שיש 5 אנשים שהשפיעו עלי מבחינה רוחנית משמעותית ב-15 השנים האחרונות, כשהתעצבתי מנערה לאישה: הראשון היה א', בנזוגי הראשון המיתולוגי והאהבה הראשונה הגדולה שלי. הוא לימד אותי מהי אהבה ומהי משמעות החיים.  השני היה מ', בחור שהתאהבתי בו זמן מה ולימד אותי על תשוקה ועל התמסרות לרגש וליצר. השלישי היה ש', שמכונה ההוא. אהבתי אותו. הוא לימד אותי על הצורך באלוהים, והצורך לדבר עמו. הוא גם לימד אותי על הנבואה. הרביעי היה הרב, הוא לימד אותי איך לחיות ומהם החיים, לא ברעיון, מבחינה מעשית. ועל החיבור שלי אל הכלל. החמישי זה מ', בן זוגי. הוא לימד אותי ללכת עם האמת ,ולא לחשוב, לעשות, ולהיות בהוויה ולזרום בתוכה. ולצחוק עם החיים. 

 

אני נותנת מקום לכל רוחניות, אמיתית או מבודחת, אני נותנת מקום לכמעט כל סוג תכנים והתבטאויות ובטויי אנושיות מסביבי. וזה לא קל. זה מצריך גמישות גדולה באני, לפעמים מצריך למתוח אותו עד שהוא הופך דק ודק וקשה לראות אותו. האם אני רוח רפאים? אני ממש מקווה שלא. אבל מי יודע 🙂