מלכות

 

כשכמה טיפות גשם הרטיבו את מעילו של הנשיא ה-45 של ארצות הברית, הרגשתי את הלב שלי נפתח.  בכל גופי זרמו נהרות התרגשות בלתי מובנת.  התבוננתי בהשבעה של דונלד טראמפ וחשבתי בלב, סדק של צער מפלח אותי, אני לא אזכה להיות מלכה או נשיאה. לעולם לא אזכה להיות מנהלת מלון שמעסיקה אלפי עובדים. לעולם לא אוכל להסתכל על עסק ענקי, מפעל שבנית מאפס, ולומר, במסיבת הרבעון : "זה – שלי". דרך מצלמת הטלוויזיה הסתכלתי על האנשים שמלאו את שדרות פנסילבניה, וידעתי. אין ספק, לפחות בלבי, להיות נשיאה זה אחד משיאי האנושי. אולי הגדול מכולם. מיעוט זעיר יידע אותו. אותו מיעוט שמילא את הכיסאות לימינו של הנשיא הנבחר, נשיאים קודמים, הביטו ביורשם עולה על כסא השלטון. הם הביטו בו בעיניים מיוחדות, נושאים מבטים שרק נשיאים  מבינים. 

 

כשהייתי ילדה הערצתי – מבלי לדעת למה – את המלכה אליזבת' הראשונה. אספתי תמונות משוערות, גזרי מאמרים ויצירות שהתייחסו אליה. אהבתי אותה כמו שרק ילדה בת 9 יודעת. אהבתי את שערה האדמוני והמלכותי, את שמלותיה ואת מבטה החמור והעוצמתי.  אף אחד מסביבי לא הבין. בשעה שחברותיי אספו פוסטרים של בברלי הילס (גם כאלה היו לי בחדר), נשאתי את עיני לכוכבים והתפללתי שהיא תבוא לבקר אותי. גרתי בעיירה קטנה ועלובה במרכז הארץ ובכיתי מרוב אהבה למלכה הגדולה ביותר שהייתה לאנגליה, מהגדולות בהסטוריה. המלכה הבתולה, האדמונית, המבריקה, החזקה. אתמול הבטתי בשיערו הכתמתם של דונלד טראמפ וידעתי מה שרבים מרגישים ולא רוצים לומר:  ריח של משיחות עולה באפי. מי בכלל יודע למה ריחות מעוררים בנו רגשות בכזאת קלות ועוצמה? ואין פה כדי לומר אמירה מטופשת שלא נרמזת אפילו לא בלחישה. לא, דונלד טראמפ הוא לא המשיח.

 

אבל רוחות השנוי הביאו לנו אדם מיוחד מדי בכדי להכתיר אותו רק כפוליטיקאי משונה, תחמן בלתי נלאה, גזען או אדיוט שרצה לשחק בפוליטיקה. פה יש תופעה אחרת. ומי שלא רואה אותה גם לא ראה את עלייתו. אני רואה, ומי שרוצה – שישמע.  דונלד טראמפ הוא הקליפה שלפני הפרי, אם נרצה, לפני הדבר האמתי. זה לא דווקא מבשר טובות, כפי שהוא עצמו הכריז בנאום ההשבעה שלו. האפוקליפסה בלבו היא עכשיו נחלת העולם כולו. כולנו חלק מהאפוקליפסה שמלווה את עליית המשיחות, את חזרתה לזירת ההסטוריה. עכשיו אנחנו יודעים (קצת, קצת) איך זה מרגיש שנשיא אדמוני עולה ומכריז: "זה – שלי". נותר לראות איך תעתר ההסטוריה.