רציתי שתדע

 

21.10.07

 

 

א' שלי.   בעצם, כבר לא.

רק רציתי שתדע, שעם פרידתנו הלא נעימה כולל טריקות דלת רועמות דמעות זעקות וכו וכו, אחרי שטרקת את הדלת האחרונה , כלו סיכויי לאהבה. אני לא מסוגלת לאהוב אתה מבין.

וכבר ארבע פאקינג שנים מלוכלכות. אני כבר לא מסוגלת, אחריך. כי אתה גאון מטורף.  ואני מחכה לקליק הזה, שאף פעם לא באמת מגיע, התנגשות המחשבה המטורפת זוהרת כמו שלט ניאון על גבעות חשוכות בדרך לשומקום, התנגשות המחשבה , הרצועה הטרופה,עם המציאות.

 

חשבתי שגברים מאוד מאוד מבריקים זה העניין.  וטעיתי. וחשבתי אולי אמנים. וכל כך לא. וחשבתי יפים. אבל גם לא זה. וחשבתי אולי הזיותיי שלי מספיקות כדי לאהוב. אבל הן מתפוצצות לי ביד, קורעות את הבשר את השערות ,מוחות את הזיעה בנחילי דם.  צבאות תעתוע.

ולוקח זמן לעלות מתוך האוב, אוב נורא. אז כל זה אינה אהבה. חשבתי שאם אלמד לשחק, אם אלמד לסגור את הרצון, זה יביא אותה. אבל זה רק הפך את העניין כולו ללא כדאי. אם אני משחקת כאילו אני מתכוונת לזה, אני מתחילה להתכוון לזה.

וחשבתי אולי הזמן, יביא לי אותו. אבל אני רק הולכת ומתרגלת לאינטימיות עם עצמי. תאי המוח מתחילים למות, וגם תאי האהבה. ובסוף החשיבה כבר לא צלולה, וגם הלב, מאפיר. הולך ומאפיר כשיבה.

כשאני רואה גבר שבאמת. כשאני רואה בעיניו את זיק החיבה מתלקח. כשאני רואה את הרצון, לבנות משהו. את היד המושטת. אני נתקפת בחילה. שנאה. כאב. ואני רק רוצה לבד . הלבד הארור. את הקבר שלי אני רוצה. ואולי אני מפחדת, שכמו שאתה הרסת , ככה גם הוא.

ואולי אין הלב והנשמה יכולים לתת אמון אמיתי, יותר מפעם אחת? נתתי לך הכול. לא רק את בתוליי, ולא רק את נשמתי. ולא רק את אהבתי. נתתי לך הכול. והרסת .  שונאת אותך שהרסת. ושונאת

אותי שאהבתי מכל הנשמה. ויודעת שגם אתה. ואיך ישבת ארבעה ימים על יד מיטתי בבית החולים, כששכבתי חולה. סירבת לקום. חתכת עבורי את השניצל לחתיכות קטנות ואכילות, כשהסתכלתי הצידה. וידעת כמה קשה לי להזדקק לך.

יוליה קפולט מתה, כזכור. בת 16 נקברה. וגם אני, איפשהו בשלהי העשרה, סיימתי. ועכשיו זו הצגה.

אתה מבין, כדי שאוכל לאהוב שוב אני צריכה..אני צריכה לשכוח אותך. אני צריכה לשכוח מהי אהבה, כדי שאוכל לשוב ולמצוא אותה. אבסורד לא? כך הוא,עולם הרגש.כבר מזמן הבנתי, אין אני מבינה דבר וחצי דבר. וגם כשאמנה ארבעים שנה, ספק אם אדע .

 

נדמה לי שניתנה תבונה. ותבונת הרגש. ומראה. היסוסי אמונה עצמית. ואולי רוח. אבל החסירו דבר אחד חשוב. אני לא מסוגלת לשכוח. לא מסוגלת לשוב לאהוב. כדי לאהוב, קודם צריך לאהוב לב אדם.  להחזיק ידיים בעדנת נצח זמנית .

להתאהב להרגיש לשקוק, כל הזמן. סטוץ רגשי , ססגוני. אבל לאהוב..דבר אחר . קול אחר.  

והנעורים עוברים , סוסים שועטים. לא ברור לאיש לאן. לא אל זרועותיך. לא אל חום גופך . אל הקול שלך הענוג.

אני לא יכולה, אני לא יכולה לשחזר את האמון שהפרת. את הכאב ששמנו בי ובך. אני לא מסוגלת לעשות את הקפיצה, לעבור הלאה. לא מסוגלת. אומרים שאהבה גדולה שוטפת הכול . אבל שום אהבה לא תבוא עלי. זה בטוח. ידעתי שזה אתה . ידעתי. בת 16 וידעתי. תוך משפט אחד ידעתי. הבטתי בעינייך הכהות, וידעתי. הבטתי בך לרגע כמו הבורא . והיית אנושי ויפה. 

וכשנפרדנו בכיתי כמו על קבר טרי. ובכיתי כי ידעתי נגמר. ושום אהבה לא תבוא עוד עלי.  אולי אצליח פעם לשכנע עצמי במתק שפתיים, שעכשיו יש אחר,ועלינו לשכוח. ואומרים לפעמים הלבבות נפתחים לאט. אבל זו תחושה חורקת כמו דלת מוזוליאום נשכח.  אני אומרת לה, צאי משם ודברי אלי. והיא אף פעם לא עונה.

אולי אצליח בהרבה כוח רצון. אבל פעם אחת אפשר לאהוב מכל הנשמה. מכל הגוף ומכל הלב ומכל הרגש ,הרוח הצלולה ששמו בנו כי מותר האדם , אבל האבן נצחית ואדם מתחלף. ולמען האמת?

זה לא משנה מי אתה. כי בעצם האתה הארצי הוא ביטוי למשהו. כמו סימלון בנוסחה . ויכולנו לצייר לנו אחר. כי אותך אהבתי מעבר לארצי. כל כך מעבר שאת הארצי לא ידעתי איך להכיר לפעמים.  איך לחפש ובעיקר איך למצוא.

במילים אחרות אני תקליט חורק ושבור. וטיבם של תקליטים כאלה ידוע . לא מוסיקה יפה ומפתיעה. אני ישנה ואני  שבורה. ובעיקר צפויה. הולכת מיד מושטת אל יד קפוצה, מיד מלטפת אל יד מכה. עייפה, עייפה בעיקר עייפה. בלא אהבה. 

 

 

21.10.07

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s