לולאות

 

משהו מאוד מוזר; כשאני קוראת אתאיסטים, לדוגמא את דייויד יום או ריצ'ארד דוקינס או ריצ'ארד פיינמן (ירום הודו), אני לא מרגישה שפוררו את מערכות האמונה שלי. להיפך, אני מרגישה שעזרו לי לברר עם עצמי עניינים שאולי נדחקו לפינה. בגלל היכולת השכלית הגבוהה שלהם, שכלי המוגבל מתלפף על שלהם כמו איזו יבלית בענף של פרח נדיר, מצליח להציץ למרחקים.  האנשים שהזכרתי חווים את העולם בחזקה במרחב השכלי אנליטי. ואולי, אף, לכודים בו. איך אפשר להאשים אותם? הם גאונים, וזו אחת מההשלכות של גאונות: אובססיה, וחציית גבולות לאורכה. אדם שהוא מוסיקאי מחונן רואה את העולם דרך הצלילים וההרמוניות ונע בהן אל תגליות חדשות. הצייר דרך הצבעים והיחסים הצורניים או המרחביים, והמדען דרך היחסים הסיבתיים  בעולם החומרי. אם הוא פיסיקאי, ידע לתרגם אותם במאורגן בכלים מתמטיים או יפתח את הכלים בעצמו. טוב ויפה, זה לא העולם.  גם הם יודעים, אבל השפה והלך המחשבה שלהם עדיין מדעי. ולכן, את ההתנגדות הפנימית שהם חווים, ינסחו בכלים הנגישים להם. כלומר, יתרגמו את המרי שלהם לאובססיה המדעית בה מחשבתם המזהירה נתונה, למאבק נגד ה"מרי" הזה בדיוק. יש בדוקינס נקודה שמבהירה לו מה סוד הקסם/משיכה/אחיזת עיניים בדת, אחרת לא הייתה נוגעת לו כלל. והוא פשוט כותב לעצמו, בערך כל שנה, איך לסלק את הנקודה הזו. כדאי לקרוא בענווה, אפילו שהוא קצת טרחן לעתים, אפשר ללמוד לא מעט.  מה אפשר ללמוד? לא החלקים המתנשאים האנושיים או הדוגמטיים מדי שלו, זה לא מעניין. כמו שציינתי לא פעם, מקור העונג והאושר של האמונה איננו הדת. דת היא מערכת אנושית שנבנתה סביב. ככל שניטיב להבין את המערכת הזו, לחיוב ולשלילה, נתקרב למה שהיא סובבת. 

 

ראיתי קטע ביוטיוב של
המנטליסט ליאור סושרד;

זה היה
קטע שלו ושל מדען אחד, והם דיברו על תעלולי מחשבה ואז ליאור עשה טריק. בהתחלה
הייתי בשוק. ממש הרגשתי התרגשות חדה כי הרבה זמן לא איבדתי ככה פתאום אחיזה. זה
ממש ריגש אותי! ואז חשבתי קצת, אולי לחמש עשרה שניות? קלטתי איך הוא
עשה את זה.  אחרי כן המשכתי את הווידאו. כשהם הגיעו לחלק של להסביר על ענייני
תעלולי מחשבה, הם לא גילו ישירות איך הוא עשה את הטריק אבל התחילו לזרוק רמזים
כלליים; על דברים שהמוח שם אליהם לב ודברים שהוא לא שם לב… אז כבר היה ברור
שצדקתי וקלטתי נכון – זו הייתה תחושה מדהימה. הרבה יותר חזקה מאשר אילו מישהו היה
מסביר לי את הטריק. זה ממש עורר אותי. אני חושבת שניתן לראות את המצב הזה בשני
אופנים: סוג מסוים של אנשים היה גאה בעצמם שעלו על הטריק ואולי היו רוצים ללמוד
עוד וגם היו אולי מרגישים שהם מבינים יותר איך עובדים על אנשים ואיך קל לעבוד על
אנשים ואיך אמונות הן דבר די ילדותי שאפשר ללמוד ולתמרן אותו ולהתמחות בו. במילים
אחרות, הם היו מבינים יותר את החיבור של המשחק והאמונה (ברמת החוקים של זה) וההבנה
הייתה מרחיקה אותם מהאמונה.

אצלי
קרה ההפך:  קודם כל, העונג וההנאה של כל זה
הרגישו אמתיים ונכונים וגרמו לי להתקרב לחוויה. שנית, התרגשתי שאגפים שלמים של
המחשבה האנושית, כאלו שחלפתי בהם בבהלה בלי להבין איפה אני, הפכו לפתע למקום
עם שילוט וקצת מערכת כבישים… וזה אומר שאפשר ללכת בהם שוב בלי ללכת
לאיבוד. והכי חשוב, זה רמז לי שאולי בנתיבים כאלה (לאו דווקא הדבר
הספציפי או הטריק הספציפי שהמנטליסט עשה אלא בכללותו), גם האל והאדם בעצם נפגשו, נניח
בנבואה, או לא יודעת במה… כמו שישנה פניה ברמת השכל (פה אני רמב"מיסטית) אז
הגיוני שגם ברמה הזו, כשהשכל מתעתע ונוצרת האשליה (נחשוב רגע על הסנה הבוער אליו הכניס משה את ידו, על פי המסופר בכתוב), יש הזדמנות להידבר עם אלוהים. ואולי
אפילו במיוחד פה! אוקי, כמו שיובל נח הררי אמר שאין דבר כזה, לפי דעתו, משהו לא
טבעי ומחוץ לטבע? כי הרי אנחנו כלולים בטבע ולכן כל מעשינו ומכשירינו גם נכללים
בטבע. אז אין משהו שהוא מחוץ לשכל במחשבה שלנו, גם כשהשכל שלנו עושה תעלולים, מתחפש או מולבש במשהו אחר.

 

השכל הישר, האנליטי, הוא באמת נפלא. מערכת דרכים מוארת, וכשמבינים דבר מה זה כמו שמתחברים למערכת החשמל, מרימים את המתג ו'נדלקים'. אבל למה אנחנו
נהנים כ"כ מהמשחק? כי יש בו חלק של חוקיות שבור, לא ברור. קסם. אנחנו לא יודעים
הרבה מאוד אבל נהנים. זה החלק שהרגיש לי קרוב למה שהמנטליסט עשה. נכון שהמוח רומה
(על ידי עצמו, על ידי אחר), אבל אם הופכים את הכיוון של ה'חץ', פה דווקא נמצאת דרך להרחבת האמת.  אם יש דרך לתעתע במוח באמצעים שבסופו של דבר ניתנים "לקליטה" על ידו, יש דרך להרחיב את מה שהמוח "קולט ומעבד". ואז יש פה נתיב מאוד מעניין, ולא ברור, אבל מהנה. זה כמו שאמרתי פעם, שחלק מהאמת של דונלד טראמפ זה שתמיד
כשמראיינים אותו (כשעוד היה מועמד ולא הנשיא ה-45  חחח) כולם באולפן מחייכים? כולם עוזבים קצת מה
שהם עושים ומסתכלים עליו ועל מה שהוא אומר וזה גם משעשע איכשהו? או וכפי שכתבתי: "הומור
הוא לא אמצעי – הומור הוא ערך". הומור הוא לא אמצעי רק לצחוק וליהנות. ניקח יהלום
גדול ממעבה האדמה, ונשתמש בו כמשקולת דפים או מעצור לדלת 🙂 זכינו שהדלת לא תתנגש במשקוף. אבל מי שמבין ביהלומים + מגיע לבורסת היהלומים,
יזכה לעשות עליו 100 מיליון דולר! והחיים שלו יתהפכו.

 

משהו על אשליית האל של ישראל:

אם אשליית האל היא כל כך חזקה ועקרונית על המוח, שהאדם
לא הצליח להתגבר עליה משחר ההיסטוריה, ביחיד וברבים, יש פה וואחד אשליה והזדמנות להרחבת
האמת. בניגוד לדוקינס שרואה בזה קטסטרופה ובכייה לדורות, אני רואה פה הזדמנות מפעימה.

ניקח את חזרת עם ישראל לארץ ישראל אחרי גלות של אלפי שנה. מדהים, נכון? יגידו הסקפטים, זה בכלל לא עם ישראל המקורי. כל מיני קבוצות שהצטרפו לגרעין
מקורי קטן במהלך ההסטוריה והחליטו שהם חלק מעם ישראל ולסבול אתנו. אוקיי, זה
לא מפריע. הם רוצים להצטרף ולסבול אתנו 🙂 ברוכים הבאים.  אבל רגע, איך בכלל יודעים
מהי ארץ ישראל המקורית וכל זה? לא יודעים הכול, יודעים מספיק ועם הזמן מתגלים
עוד ועוד דברים; תהליך.  אבל הקבוצה הזו, ישראלים, שחזרה
אחרי 2000 שנה? זוהי אותה קבוצה שאמרה לעצמה, ולבנים ולבנות שלה, 2000 שנה
שבסוף היא תחזור לארץ ישראל ושזה נורא חשוב לשמור על הזהות כדי שנוכל לחזור. והיא
נאחזה ברעיון הזה כל אותן שנים קשות, באירופה ובאפריקה ובאסיה ובאמריקה, נאחזה
ונאחזה. עד שעלתה הלאומיות  ושטפה
את כול העולם, כל מיני קבוצות הכריזו על עצמן כעמים עתיקים עם שורשים ושפה, התלהבו והתחילו להתחרות למי יש הכי גדול. ואז הקבוצה הזו, המוכה, נצלה את הטרנד והתחילה
להתכוונן, עם אי אילו לבטים, על ארץ ישראל, החור ההוא בים התיכון. באמצע גם הייתה מלחמה גדולה, שנאה ופשעים שטפו את העולם, פשעים גדולים נעשו, ומיד לאחר מכן, גל צדקנות ותדהמה  שטף את האומות  (שרק לפני כן לקחו חלק בפשעים או העלימו
עין וקרצו). אז כולם הסכימו לומר: בסדר, תהיה מדינה. מותר להתיישב ולקרוא לשטח הקטנטן הזה ישראל. כמובן, השכנים החדשים שנאו את הרעיון. אולי שלא במפתיע, חלק אחר מהקבוצה גרו אצל השכנים כל הזמן.  הם סבלו, אך שלא כחבריהם באירופה, למדו להסתדר עמם. וזאת דווקא כיון שתמיד ידעו שהם יחזרו הביתה, ורק חיכו לרגע. הרגע נמתח לתקופה, עד שהם קמו ושבו לביתם. כמובן שעכשיו שכולם הגיעו, התחילו ההבדלים בין חלקי הקבוצה לבצבץ. אבל זה כבר נושא אחר.  

מה הוכחתי פה ? קבוצה עומלת על אשליה
קולקטיבית, יוצרת את המציאות ההיסטורית (במקרה הזה שלה ושל העמים בתוכם היא
התיישבה), לאורך הרבה הרבה מאוד שנים, בכל מיני מקומות ובכל מיני תרבויות בכדור הארץ, וכל
מיני נסיבות. אין בתיאור הזה משיח על חמור, שום קוסם עם כובע קסמים וגיצי אש, אפילו לא נביא. אין פה כישוף, לא ברמת ההסטוריה הגלויה. אבל מי שעקב אחרי קו המחשבה, או לולאה, הבין. מי הבין? אולי צריך חוש הומור כדי להבין אשליה קולקטיבית של רבים, לאורך כל כך הרבה תקופות הסטוריות שונות.  ואולי צריך בכלל להסתכל על זה הפוך. האם זה מפתיע שההסטוריה היא בעצם פלינדרום ?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s