רתיעה

 

אני מרגישה כאב מסויים על שאני וחוג אנשי התרבות הרציניים בארץ (מה שקרוי) לא כ"כ משדרים על אותו גל.  אני מתבוננת על יצירות שלהם ועל ספרי מאמרים שלהם, במיוחד אלו שמנסים לסנתז טכנולוגיה ותרבות וכן הלאה, ולצערי אני חשה זרות. אולי אני פשוט רוצה להיות שונה? אולי זו דרך להגדרה עצמית? ייתכן. אבל אני פשוט חשה רתיעה, אינני יודעת את טיבה. בתחילה ישנה תחושת הבטחה, אולי מקומי עמם בגלל הקרבה לחלק מהנושאים שבהם אני עוסקת. אבל… מקומי איננו עמם.  זה לא רק היחס לאלוהים שאצלי הוא תמים, ולא רק היחס לאנשים… פשוט שאני באה לכל דבר מעמדה של תדהמה ותחושת צניעות כפויה. אני מרגישה פגיעה ואילו האנשים האלו נחווים לי כמלאי יצרים. אפילו פוגעניים. זה כמו שדונלד טראמפ אמר על האו"ם: מקום שאנשים באים להסתובב ולשתות. ובין לבין, הם משתלחים במדינות שאין בכוחן להתגונן. תלוי בדילים שנרקמו, כמובן.

 

יש בי רתיעה מאנשים עם יצרים חזקים מדי. ויוצרים הם אנשים עם יצרים חזקים. בנוסף, המיית הנשמה שלי איננה לכתוב את הטקסט או הספר או המאמר הנכון והמוצלח ביותר (בשלב מסויים אני חושבת שזה יהיה נחמד ונבון), אלא משהו אחר: לדעת את סודות הבריאה. ואני מוכנה לכל בשביל זה. אני מוכנה לקבל על עצמי את היהדות, אני מוכנה להתעמק ברזי האתאיזם, מיסטיקה, משחק, ואני מוכנה ללמוד מכל אדם ולהשתדל להתאים לכל מערכת אנושית. אני באמת מנסה ללמוד מכל חלק במציאות שניתן לי. הזהות הפנימית שלי כרוכה בתשוקה שאיננה רווה, תשוקה להפגש עם האמת. מהי אותה אמת? אינני יודעת. אבל אני כן חשה שליהדות מנגנוני חשיבה ואשליה מוצלחים מאוד שאפשר ללמוד להשתמש (מפעלים אדירים שפתחו המוני אנשים  נבונים לאורך המון המון זמן). זה לא אומר שצריך להכנע לחשיבה הדתית, או שאי אפשר להתנגד או לגבש דעה עצמאית.

 

אני חושבת שזכיתי למעין נסיעה אקסטטית, בשנה וחצי האחרונות, ברכבת ההרים של המציאות. דבקתי במשהו שמשך אותי (פוליטיקה אמריקאית) כי זיהיתי שזו הולכת להיות זירה להתגלות אמת יותר רחבה. הבנתי שזה קרקס, שזה כוחני ופופוליסטי וכו, אבל חשתי גם שהולך להיות פה משהו מרגש.  אין שום דבר בעולם, בעולם שלי לפחות, כמו התחושה שאת עומדת מול מציאות שטרם התגלתה אבל עבורך היא כבר קיימת. אפילו מבלי לומר אותה, את מבינה שהיא קיימת. שהיא אמת.  לפני כמה ימים, מצאתי את עצמי מעיינת שוב, אחרי שיצא לי כבר ללמוד את זה בקורס מתואר ראשון, בעקרונות תורת היחסות הפרטית. באמת מדובר בתיאוריה נגישה ועם מתמטיקה פשוטה ביותר. אבל העקרונות הפילוסופיים שלה מדהימים. אולי העקרון הכי מדהים שם הוא אובדן עריצות הסימולטניות בין מאורעות שמתרחשים רחוק מאוד זה מזה. וזאת מפני שהדרך שלנו לדעת משהו על כל  מאורע שהוא, מוגבל על ידי השליח האולטימטיבי: האור.  אחת התוצאות היא ההבנה שיכול להיות שתפיסתנו את מה שקרה (עבר) ומה שעוד  יקרה (עתיד), היא מוגבלת.  היא חלקית. אני לא יודעת ולא טוענת שיש לזה קשר לתחושות והאינטואיציות שהיו לי לגבי פוליטיקה אמריקאית או אלף ואחד דברים אחרים. אבל אני כן חושבת שיש מקום לתת לזה מקום.  לא צריך להתייחס לזמן בצורה עריצה. ומי כמוני יודע? האינטואיציה שלי הופכת עם השנים לחדה כמו סכין. כמובן שאני אנושית, אבל למדתי, אני לומדת, להשתמש באנושיות שלי. וכמו תמיד, הזמן יגיד.

 

 

2 מחשבות על “רתיעה

  1. מסכים ומזדהה איתך מאוד. יש הרבה יצירות אומנות – במיוחד בעידן שלנו – שיש בהן משהו מאוד יהיר ובוטה, ולכן גם לא אמיתי. בקונוונציות האומנותיות של פעם, היה משהו שאילץ את האומן להיות צנוע יותר, ובאופן פרדוקסלי זה דווקא עזר לו למצוא את האמת של עצמו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s