קסם לא מחייב

 

חשתי פתאום שספרים זה כמו אנשים מתים. כל האותיות המשפטים שאף אחד, וגם אם קוראים, הרי רוב הזמן הם מקופלים בדפים ואף אחד לא קורא. וכשנכנסתי לחנויות ספרים זה היה בלתי אפשרי, וגם בספריה הרגשתי את זה. כאילו הספרים, אין בהם חיות, באותיות. אני לא יודעת למה, אולי אני עם הדראמה המוגזמת, אולי כי אני יודעת שיוצרים, כותבים, הרבה מהם עברו הרבה כדי להכניס את עצמם לאותיות. ובסך הכל, בדור שלי כבר אף אחד לא קורא ממש. וגם התהילה היא פקציה. ואפילו מי שהתהילה שלו, היא שלו באופן רגעי. אין כבר גיבורי תרבות. זה מושג ארכאי. אבל כואב לי מאד גם על מה שארכאי. אני מעדיפה לעקוב אחרי מעללי חזיר יבלות כמו דונלד טראמפ, ששם עניבה ועכשיו הוא נשיא ארצות הברית; לפחות הוא חי. ככה אני מרגישה כשאני רואה אותו  – זה חי.  הסטוריה אמריקאית, פוליטיקה אמריקאית, זה מה שקורה כאן ועכשיו, אפשר לדבר על זה במשרד עם אנשים בארוחת הצהריים. זה קשור לכולנו, זה חי.

 

התחום של הספרות, הבעיה אתו, יש לו זיכרון של פעם. אנחנו חיים בתקופה שהזיכרון כבר לא ליניארי. הוא משתנה בכל הכיוונים. מה שאתמול היה שקר, היום כבר קצת אמת. מי שמע על דבר כזה? מה שהיה אתמול אמת, למה לא גם היום? וזה מה שהספרים מתריסים לנו בנוכחותם המלבנית: מה שכתוב פה היה גם לפני כן, שזה נכתב ולכן זה נכון. אבל בני דורי מערערים על ההנחה. בני דורי לא מאמינים שמה שנכתב נכון, וגם לא ממש מאמינים במה שהוקלט. הכל נכון במידה של ספק. הכל משתנה, הכל זז. מה שאתמול היה אמת היום אולי קצת פחות.  אז ספרות בחלקה, הספרות המענגת והמבדרת (חמישים גוונים של), מצליחה לשרוד. אבל ספרות יפה מה שקרוי, שתפקידה להביא רצון של אדם מולנו, להביא נשמה שבכוחה לצייר עולם ודמויות וכל זה? זה איכשהו מתפרק.  כמובן, משהו אחר נבנה. 

 

אדם שמאוד אהבתי והכיר לי את עולם הספרות בצורתו המתקדמת, פגע בי ואכזב אותי. אני לא הייתי צריכה לתת לזה להתערב איכשהו, אבל איכשהו זה התערב והעכיר. ואולי מלכתחילה חיפשתי דרך לנסוק מהדפים וזה מה שזה היה. מלכתחילה הרגשתי ספרות כ -"כמעט". אבל לא הדבר האמיתי. שאני רוצה ליצור באמת, להבין איך נברא העולם, להבין מי זה אלוהים, מה היה לו לומר לבני האדם. ולכן הגעתי ליהדות, לדת. אבל שם איכשהו צריך לחכות. ויש טקסים ויש הרבה מאוד אי בהירות. וזה היה מוזר אחרי שלמדתי באופן עצמאי ספרות בצורה כל כך אינטנסיבית, כל כך פנימית, כל כך בהולה ואובססיבית ורגשית, פתאום לראות את כל המיתוסים הקטנים, הטקסיות הדרמה של הטקסט, איך הכל מקבל משמעות שקשורה לחיים של כולם. ברית מילה, בר מצווה, חתונה, לוויה. כל הטקסים האלה מלווים בטקסטים, והם כולם מרכיבים של ספור (התנ"ך) שמגולל ענף בהסטוריה האנושית. ולכל ענפי האנושות יש ספורים משלהם, ודתות משלהם. ופתאום לחשוב שרוב האנשים אמנם לא מתעניניים בספרות אבל הם מתעניינים בספר אחד ספציפי, מסיבה זו או אחרת. זה היה מאוד יפה בעיניי.  ובכל זאת, בספרות נותר הקסם. הקסם הלא מחייב שיש לכתוב ולומר הכל. בדת יש משהו מחייב. אתה יכול לחיות את החיים שלך בסופו של דבר רק מההתחלה לסוף, בצורה ליניארית. ולמרות הכל. וכן, יש לך התחלה, ואמצע, ועוד אמצע ועוד אמצע. וסוף.  

 

2 מחשבות על “קסם לא מחייב

  1. ספרות היא מה שהקוראים עושים ממנה. כשהרבה קוראים מסכימים שיצירת ספרות היא יצירת מופת, היא הופכת לקאנון. היום, אכן, מעמדה הקאנוני של תרבות המערב בכלל, ובכללה הספרות, הולך ונשחק, והקאנונים העתיקים – כתבי הקודש – שוב צוברים עוצמה.

    אהבתי

  2. מודה שיש גם בי לאחרונה רתיעה גדולה מספרות לשמה, ותחושה שמעט מאוד ספרים תופסים אותי. אני לעומתך גם בורחת מהחדשות, ולא עוקבת אחרי חזירי יבלות. אני הולכת לספרות המקצועית שלי, ושם מפעם לפעם לעתים נדירות אני מוצאת משהו שעושה לי את זה, ואז זה נהדר. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s