נסיון

 

היום קרה לי משהו שהיה בגדר נסיון לאמונה המעשית שלי. אני לא מאוד מקפידה, אבל כן עם איזו זיקה למסורת. מיני דברים בסיסיים שרוב האנשים בארץ, שיש להם זיקה כזו או אחרת, שומרים עליהם; אם כיון שהם רגילים מהבית, אם מסיבות של יהדות.

בקצור, חזרתי מהעבודה ועברתי במקדונלס. למה? כי לאחרונה ראינו את הסרט The founder על תולדות הקונצרן הזה, ומכל הסרט פשוט נהייה לי קרייבינג למקדונלדס. הסתכלתי בתפריט שלהם וזכרתי איכשהו שהכי טעים זה הביג מק. אז הזמנתי. הגעתי הביתה, הייתי כבר ממש רעבה, וסדרתי את הצלחת והכל. איך שאני מוציאה את ההמבורגר מהקופסא ראיתי שיש שם גבינה אוף. עכשיו, לא זוכרת בכלל מתי עמדתי בסיטואציה כזו. אני בדרך כלל אוכלת ברגיל כשר , לא דווקא מקומות כשרים עם תעודה, זה לא האישו, אבל לא אוכלת שרצים, בשר וחלב יחד, וכדומה. בארץ זה סטנדרט. אבל מקדולנדס זו רשת מאמריקה, ובסניפים הרגילים  שלהם יש גם מנות כאלה… בהיתי ובהיתי בהמבורגר, כבר היו לי כל הרטבים והצ'יפס והכל, גם הקולה ביד…לא ידעתי מה לעשות?  ממצד אחד, כל הלימודים המאוד יפים והרוחניים, מצד שני ההמבורגר ביד שלי, שנראה ממש טעים. וגם כבר שלמתי על הארוחה (זה היה טייק אוואי)… בהיתי בחלל כמה דקות, עשיתי דיון אילם עם עצמי. בסוף לקחתי ביס, ואז עוד אחד…ובאמצע שליש הדרך הפסקתי, שמתי את ההמבורגר בקופסא והמשכתי לאכול מהצ'יפס. אחר כך לקחתי עוד ביס, עוד מהצ'יפס ובסוף דחפתי הכל לשקית ודחפתי לפח במטבח. 

 

מה המסקנה מכל זה? אבל אפילו הדבר הקטן הזה נכשלתי…כאילו, לא עמדתי ביצר. אצלי יצר האכילה הוא הכי פחות רציונאלי בהשוואה לשאר היצרים. אני בחורה רזה והכל, אבל אני מאוד אוהבת אוכל טוב. וההגיון שלי פשוט סרב לוותר על ההמבורגר שהגיע אלי (בטעות!) נזכרתי גם בהסבר המוסרי שקראתי, על המניע האמיתי לאי אכילת בשר וחלב (מניע מוסרי מעניין) אבל זה פשוט לא דיבר אלי בכלל! הרגשתי רחוקה מכל מיני דברים מופשטים, ברומו של עולם, בשעה שסנדביץ' עם קציצה ורטבים עמד לי ביד. זהו, נכשלתי. אין ממש מסקנה. פעם הבאה שאני דנה פה בגמישות אינטלקטואלית כמה היהדות רוחנית ואילו השגות היו וישנן בחיי בגלל הלימוד עם הרב…  מה המסקנה בכל זאת? שלא להיכנס למצב הזה  ולברר מה מכניסים באוכל שלי. חכם לא נכנס למצבים שטיפש לא יודע איך לצאת מהם. 

 

סטנדרטי

 

משחק

 

אני יודעת שהפחד הכי גדול בשבילי, יותר מכל, זה הפחד לאבד.  בשם הפחד הזה אני נכונה לכל מיני דברים לא הגיוניים, אפילו לשמור על קשרים עם אנשים שכבר לא עושים לי טוב. אפילו לשמר קשרים שאף פעם לא עשו לי טוב. הפחד הזה נובע מהתחושה שעל 'אובדן' אי אפשר להתגבר. שאם מאבדים, אז כל הזמן נהיה בחוויה של אבדן. שיש איזה ריק בעולם ואם אני אאבד אז מיד אני אפול אל הריק הזה והנפילה לעולם לא תחדל. אבל החיים הם לא כאלה. ובחיים, כשדלת אחת נסגרת אז אחת או יותר נפתחות. כש"אבדתי" שתי חברות טובות כי הקשר בינינו הגיע לסיומו, או כי אחת מהן כבר לא רצתה להמשיך לעבוד על החברות, או כי לא יודעת מה, אז אחרי זמן מה הכרתי חברים יותר טובים. הפחד הזה, לאבד, לא רק שהוא לא מוצדק אלא שהוא מצדיק את עצמו – אם נותנים לו. אני חושבת שזה נכון לגבי חרדה בכללי. חרדה היא הקצנה של משהו, איזו אמת או עקרון נכון, על חשבון כל האמיתות, ומטבעה הקצנה תמיד שואפת להקצין עוד. 

 

המחשבה שלי בנויה מאוד מהפוך על הפוך. דברים שאני אומרת היום עושים סלטה לאחור ונצבעים בסגול ומופיעים שבוע אחרי כאילו לא היה כלום מעולם. וזה מעצבן, וזה לפעמים  גורם לי לחיות במן לולאה. יש לזה כל מיני סיבות. חלקן קשורות לרגישויות שלי, לצורך להגן על עצמי. חלקן קשורות לשיעמום שאני חווה כרגש מאוד מאיים, והצורך להכניס אקשן בדברים האפורים של היומיום.  אבל אם יש עקרון פשוט שלמדתי זה שמה שמרגיש טוב ונכון, ומעלה חיוך, וזורם עם החיים, הוא האמת והנכון 'לי'. ומה  שגורם את ההפך, פשוט לא. לא משנה באיזה תחפושת הוא יחזור, משהו שהוא רע הוא רע וצריך להתרחק ממנו. זה נכון לאנשים, למקומות עבודה, לתחביבים או מקומות. אני חושבת שאי עקביות מהסוג שאני מגלה היא סוג של מרד באמת הפשוטה הזו, של טוב זה טוב ורע זה רע. וצריך לדעת מתי להוציא אנשים מסויימים מהחיים שלנו. וצריך גם לקבל את זה שבעיקר היום, אי אפשר לגמרי למחוק מישהו מהחיים שלנו. כי זו ארץ קטנה, כי יש פייסבוק ווואטסאפ וכולם מכירים את כולם. וגם כי הזיכרון הוא הרשת החברתית הותיקה ביותר. אז כן, צריך לעשות כאילו. ולעשות כאילו זה יותר טוב לי, כי זה גורם לחיים להיות כמו משחק. ולשחק אני אוהבת.