זכרון חדש

 

* באיזשהו מקום, כשהתודעה שלי משיגה שהיא תסתיים יום אחד, בדרך בה כל התודעות סיימו, היא באחת מצטמצמת. קצת, אינה.  אם אנחנו נותנים מקום לרעיון הזה, ההבנה שכל מה שמסביבנו, המכוניות והאורות והאנשים הצעירים הצועדים בזוגות  בחמישי בלילה, המוניות, בקצרה כל זה לא יהיה, כבר ויתרנו למוות. נתנו לו לנצח. הוא אולי מנצח את הגוף, תמיד, אבל לתת לו לנצח את המחשבה ?  וגם המילה הזו, לנצח. היא באה מהמילה נצח. האם אנחנו רוצים לתת נצח למה שעל פי הגדרתו מונע את אפשרות הנצח בעולם? 

 

* זכרונות של רגש, אהבה מגיל 16.5, זה לא שאני לא רוצה להיזכר אלא שהם מענים אותי. עדות לכך שהייתי פעם שלמה, היה לי לב פועם שהאמנתי לו, היו לי רגשות והייתה לי יכולת ללכת אחריהם לכל אשר יישאו אותי. כמו להיזכר בסבא וסבתא היקרים שהיו ואינם עוד. זה פשוט כואב מדי והתודעה דוחה את זה בשאת נפש. לכן אני לא נוסטלגית כלפי מי שאינו בחיים. המת כמו חדל להיות מושא רגשי ישיר, רק עקיף. אני חייבת לעקוף כדי להצטער, כי הוא איננו. השכחה כואבת לי, אבל השכחה היא כמו אי סדר. טבעי שתתגבר. הזיכרון הוא זה שלא טבעי. במאבק בין הסדר לאיסדר, הבלאגן תמיד מנצח. ובתקופה שלנו, האם אנחנו זוכרים או שוכחים ?  מצד אחד, אמר אפלטון, הכתב הוא ראשית השכחה. מצד שני, כולם כותבים כל הזמן. מצד שלישי, אף אחד לא זוכר מה נכתב, או מה כתב. זה מתחלף איכשהו, לא עקרוני. לפעמים כן, אבל לא כפי שהיה הכתב המודפס. אם כך, להמשיך את הרעיון, האם זה אומר שאנחנו נכנסים להסטוריה של תקופת זיכרון חדשה? האם מול עיננו מתהווה זכרון חדש? 

 

 

 

 

אוף, למה אני לא יכולה להיות כנה? אפילו בבלוג שלי.  כנות משום מה מתפרש אצלי כבקשה לרחמים. למה אני לא יכולה להיות כנה בקטע שלא מרחמים ?  אני שונאת את התחושה שמישהו עשוי לרחם עלי או לחשוב עלי שאני חלשה/ מסכנה. וזו בעיה כי זה כן חלק מהדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי. יש לי איזו אובססיה עם רחמים וחולשה, רק לא ברור לי לאיזה כיוון היא מופנית. האם אני רוצה לרחם על אנשים? אני רוצה שירחמו קצת עלי? אני שונאת את המחשבה הזו ? יש לי קטע שגם אם אני מרגישה  ממש שנעשה לי עוול אני לא מסוגלת להחצין את זה, כי זה גורם לי לבוז לעצמי. אני חושבת שזה כי כבוד הוא הרגש הכי מנחם בעיני, בסופו של דבר. אם אדם מכבד אותי ממש, זה הרבה יותר תורם לי מאמפטיה. 

 

קיטור

 

לא יודעת מה להגיד. טוב, נו.  קראתי בפייסבוק של מישהי שאני חברה איתה, היא ועוד חברה שלה, שתיהן מיישוב יוקרתי ואליטיסטי (משום מה יש לי הרבה  כאלה בפייסבוק, פעם גם בחיים). לא יודעת מה הקטע שלהן, עשו דוקטורט וכל הזמן מדברות על פמניזם ומעמד האישה והכלכלה הקפיטליסטית וכו וכו.  אני מרגישה כמו שהרגשתי בתקופת הבחירות בארצות הברית, רק פה אין איזה מועד בחינה בה אפשר יהיה לראות אם צדקתי והשאר טעו. אני יודעת שהתפיסות שלי על רוב נושאי החברה פשוט שונות מדי ומקשות להשתתף בשיח השטחי ההזוי שאנשים מזרימים בינם לבין עצמם. אנשים מאמינים למה שבא להם לאמין. 

 

אולי אני סוג של יושבת על נקודת הטפשות? לפעמים ולפעמים להפך. אוף, קשה מדי להיות מזל דגים רבאק. בניגוד לבנות הכפתור האלו, לי יצא לשמוע גברים מדברים, אני יודעת שרובם המכריע מעדיף נשים בתנוחות מאוד מסויימות, שלא מזיז להם למי יש דוקטורט כל עוד היא כוסית, והתפיסה הבסיסית שלהם לא השתנתה.  לצערי הכל נראה לי כיחסי כוח, ציניות עטופה בתמימות. איך אמר אחד שאני מכירה ? מגיל 30 ואילך בנאדם רואה רק את הדרך להצלחה. במקרה שלי, הדרך הזו מטושטשת וכנראה מובילה לקרחת יער, שם אני אמורה לשבת ולבהות במחשבות רוחניות. 

 

מה עושים עם חברות מוצלחות בפייסבוק? צריך לאהוב אותן, אין מה לעשות, רק כדי לא לקנא. אני קצת אוהבת, במובן מוזיאוני כזה. אחת רופאה, אחת סוכנת במודיעין, אחת כלכלנית, אחת רב תחומית יוקרתית, אחת….טוב הנקודה ברורה. התודעה שלי באמת כל כך מוזרה שאני לא מסוגלת להזדהות עם אף אחת? פעם מצאנו מכנה משותף. כנראה גורל אחר נכון לי. אני פשוט כמו כספית, נמצאת בכל מקום, זזה.  אולי זו הסיבה שלא בא לי על ילדים. או "דורות הבאים" כמו שאיזו חברה אחרת, מהשנים האחרונות, אומרת: "צריך להביא דורות הבאים". כן כן, זה בראש מעיניי.  לא. 

 

 

הפכתי לאדם שקשה לי להבין. עכשיו, שיש בפניי הזדמנות רצינית אני פשוט אדישה. אני אמורה להכין כמה ספורים ולשלוח למישהי. ראשית, הספורים הם לא בדיוק מה שרציתי שיהיו. שנית, משהו בי כבה לפני שנים בגלל כמה סיבות. למה בעצם אני לא מתלהבת? אולי כי הנושא של אמנות, של יצירה, איננו מעורר בי התלהבות עוד. רק לפני 7,8 שנים, ממש בערתי. היום אני לא. איך עפתי על כל העניין של פוליטיקה אמריקאית בשנה וחצי האלו?  ככה זה היה בשבילי עם אמנות. קולנוע או מוסיקה, אבל מעל לכל ספרות שהייתה מדיום שהרגשתי נוח להתבטא בו.  וכן, כמו שיש לי את זה קצת בפוליטיקה אמריקאית יש לי את זה קצת בכתיבה.  אבל מה שאין לי זו מוטיבציה ותשוקה. אני מרגישה רחוקה מהמקומות האלה, המניפולציות על המערכת הרגשית שסופר צריך להיות אמון עליהם. וזה ממש חבל כי זה גורם לי להיות מנותקת מעצמי. אני אדם מאוד מאוד יצירתי, וברור שחלקים שלמים ממני אובדים. מצד שני, אולי זו המטרה? אולי אני לא רוצה בחלקים האלה כי הם לא עושים לי טוב? אני זוכרת שכתבתי פעם ספור מסכם בסדנה של סופר אחד, ממש ידוע. הספור יצא די מעולה, אמתי, והסופר הכיר בכך. גם אני הכרתי בכך. אבל אז כשדברנו כזה וישבנו לשתות קפה, אמרתי לו שכשאני כותבת ככה, אמתי, זה קשה למערכת הרגשית. והוא השיב שהוא לא יכול להיות במקומי ולדעת מה אני מרגישה. הוא אמר שאצלו כשהוא לא כותב הוא מרגיש חרדה. וכשהוא כותב זה מרכך את כל התחושות הקשות. ליצור ולעשות אמנות, אפילו בכשרון, זה מאוד שונה מלעשות קריירה באמנות. כמו שלדבר על פוליטיקה או להבין אותה, אפליו הבנה פנומנלית, שונה מאוד מלהיות פוליטיקאי מצליח.  זו אחת הסיבות שהנרי קיסינג'ר כל כך מעניין אותי, כי ידע להיות גם וגם. גם להתבונן על התופעה ולהבין אותה בשכלו, כפרופסור באקדמיה, וגם להיות בה כמזכיר המדינה והיועץ לבטחון לאומי של ניקסון ואחריו פורד. 

בינתיים אני לא זה ולא זה. אני לא עושה יותר מדי, בעיקר הוזה. לא דווקא הזיות חיוביות וגרנדיוזיות, אלא פשוט מן מחשבות חלום כאלו. חלקן טובות, חלקן מאיימות.  עניין נוסף הוא שברגע שאתה מתחיל להתמקצע במשהו, באמנות, אתה עובר טלטלה חזקה. דווקא כשאתה בונה לך את היסודות שיאפשרו אחרי כן אמנות אמתית, טובה, מקצועית נאמר, אתה עובר זעזוע מטורף. כשאתה צעיר ויוצר מ"הלב", נקרא לזה, 

 

החיים, איך לומר, מתגלגלים

 

הלוואי שיכולתי לומר במעט את מה שאאלץ לומר הרבה.  החיים, איך לומר, מתגלגלים. משנה לשנה, ממקום למקום. 

 

לא, אני לא
יכולה למנות את כל הכוכבים. להביט בשמיים זה יותר מדי – אני משותקת. ככה גם עם אנשים. במיוחד אלו שאני אוהבת. למדתי שמשמעות החיים הינם
החיים. אין משמעות בעולם 'הבא' שלא ניתן לתפסה פה.  וזו סוג של אמירה אתאיסטית, אולי ריצ'ארד דוקינס-ית? (אני קוראת את ספרו "אשליית האל" ונהנית מאד), אבל זה כמו שאפשר לקרוא את התנ"ך כפשט, דרש, רמז, וכסוד.  ואמר הגאון מוילנה שבעצם אין אלא הפשט.  

 

אבל כן… קשה לכול האנשים לפעמים, קשה בתנועה ואף קשה בעצירה. אני מברכת על היותי חיה, בריאה, היות עם משפחה. לצד זה, המתנה הכי גדולה שהחיים יכולים לתת הינו גבול. חיים טובים וחמים שכוללים סיפוק, הצלחה, התקדמות. וסוף. לא שיגלשו עוד ועוד. כי בכך לא אוכל פשוט לעמוד.

אולי אלוהים עשה
חסד עם משה רבנו ותחם אותו מחוץ לארץ המובטחת?  אי מנסה להבין את ספור יציאת מצריים ומה שארע למשה. הספור הזה כולו מפיל תדהמה: איש לא יודע איפה נקבר, איש לא יודע מה קרה לו בקצה ההר, איש לא יודע את כל הנקודות המשמעותיות בחייו, אלו הנקודות שמכוננות את ספורי האומה שלנו. הוא נולד ונפטר ב-ז' באדר. אדר חודש קשה, מאתגר מאוד. חודש מר שנגמר במתיקות ושמחה (פורים).

אני יודעת מה זה להגיע כל כך קרוב ולא להיות מסוגלת להכנס. אני יודעת מה זה לרצות כל כך להיות קרובה לאלוהים, כשהצורך הוא שמחייה ומקיים.  מה החזיק את משה רבנו בקצה ההר 40 יום ולילה, בלי אוכל ושתייה? הצורך שלו באל. קרבה שהוא זכה לה, טיפין טיפין, אבל הצורך אינסופי בשלב מסויים, עם העלייה. והוא בחר לרדת. הוא היה חייב לחזור לחיים, לזמן, למקום.  אני חושבת שיש משהו שלא מבינים: משה לא ירד מההר כי הוא הורחק מאלוהים, כי אלוהים הוציא לשון ואמר לו, "תפוס אותי אם תוכל". הוא ירד מההר כי הוא רצה להפגש עם אלוהים, להיות קרוב אליו וסמוך עמו. אולי לא היה אדם בהסטוריה האנושית שרצה את מה שמשה רצה.  ולכן הוא ירד אל העם, עם עבדים, עמך ישראל, שהשתולל כיון שלא ידע איפה 'האיש משה', וכבר עמל ועשה לו פסל מזהב להשתחוות. אך כדי להפגש עם הבורא שב משה אל העמך הזה (מה זה בכלל אומר?) 

 

על פי ספור קורות הבודהה, הנסיך שיצא החוצה לראשונה מגבולות הארמון נתקל בסבל.  זה  נגע בו כל כך עמוק שהוא לא השאיר לעצמו אף מקום , להפך. הוא הקדיש את חייו להאבק בסבל הזה, לבטל אותו, לאיין אותו. אבל יש משהו בבודהיזם שאני לא רואה: איפה הארמון? איפה האני הנסיכי? בלי שהיה מגיע עם האני שלו, הנסיך, לא יכל היה בהמשך לפעול לבטל את אשלייתם של אלו. גם משה היה נסיך כשגדל בארמון מצרים. כשיצא מהארמון נתקל באיש מצרי מכה עבד עברי. הוא הרג את המצרי וברח. כשבחר, בהמשך, להביא את הבשורה הרוחנית לאנושות, הוא עשה את זה דרך זהות מסויימת. זהות של עם עברי, עבדים, עמך ישראל. דרך הזהות שקודשה ניתן היה בהמשך הדרך, דרך ההסטוריה, להתרחב אל האנושות. נקודת המוצא הייתה הזיכרון דווקא. נקודת המוצא בספור הבודהה היא השכחה. 

 

ריצ'ארד דוקינס, ביולוג בריטי חמוד, אתאיסט,  קיים דיון עם הרב הראשי של בריטניה לשעבר, הלורד ודוקטור ג'ונתן זקס. זה לא היה דיון מאוד חדשני, אבל היה בו משהו יפה. רוב הדיונים מהסוג הזה נידונים לאשפתות. הפעם נוצרה שיחה. לבי יצא אל דוקינס דווקא; אני מבינה אותו. הרב זקס מאוד מבריק, עם גובה רוחני עילאי, אבל גם מלא מעצמו.  לכל אחד יש עבודה עצמית בשפע. 

 

 

 

משהו מעניין; כשאני קוראת הוגים אתאיסטים, לדוגמא את דייויד יום או ריצ'ארד דוקינס או ריצ'ארד פיינמן (ירום הודו), אני לא מרגישה שפוררו את מערכות האמונה שלי. להיפך, אני מרגישה שעזרו לי לברר עם עצמי עניינים שאולי נדחקו לפינה. בגלל היכולת השכלית הגבוהה שלהם, שכלי המוגבל מתלפף על שלהם כמו איזו יבלית בענף של פרח נדיר, מצליח להציץ למרחקים.  האנשים שהזכרתי חווים את העולם בחזקה במרחב השכלי אנליטי. ואולי, אף, לכודים בו. איך אפשר להאשים אותם? הם גאונים, וזו אחת מההשלכות של גאונות: אובססיה, וחציית גבולות לאורכה. אדם שהוא מוסיקאי מחונן רואה את העולם דרך הצלילים וההרמוניות ונע בהן אל תגליות חדשות. הצייר דרך הצבעים והיחסים הצורניים או המרחביים, והמדען דרך היחסים הסיבתיים  בעולם החומרי. אם הוא פיסיקאי, ידע לתרגם אותם במאורגן בכלים מתמטיים או יפתח את הכלים בעצמו. טוב ויפה, זה לא העולם.  גם הם יודעים, אבל השפה והלך המחשבה שלהם עדיין מדעי. ולכן, את ההתנגדות הפנימית שהם חווים, ינסחו בכלים הנגישים להם. כלומר, יתרגמו את המרי שלהם לאובססיה המדעית בה מחשבתם המזהירה נתונה, למאבק נגד ה"מרי" הזה בדיוק. יש בדוקינס נקודה שמבהירה לו מה סוד הקסם/משיכה/אחיזת עיניים בדת, אחרת לא הייתה נוגעת לו כלל. והוא פשוט כותב לעצמו, בערך כל שנה, איך לסלק את הנקודה הזו. כדאי לקרוא בענווה, אפילו שהוא קצת טרחן לעתים, אפשר ללמוד לא מעט.  מה אפשר ללמוד? לא החלקים המתנשאים האנושיים או הדוגמטיים מדי שלו, זה לא מעניין. כמו שציינתי לא פעם, מקור העונג והאושר של האמונה איננו הדת. דת היא מערכת אנושית שנבנתה סביב. ככל שניטיב להבין את המערכת הזו, לחיוב ולשלילה, נתקרב למה שהיא סובבת. 

 

 

– נכתב בעקבות צפייה מהנה (בשני הצדדים) בשיחה בין הרב ג'ונתן זקס, לפרופ' ריצ'ארד דוקינס. שניהם לבשו אותה עניבה, מעניין מה זה אומר? 🙂

תזה

 

אני בשלבים ראשוניים של גיבוש חומרים לעבודת תזה (יש עוד זמן ובכל זאת) בתחום המחשבה הפוליטית הסטורית של ארצות הברית, ובעיקר בת זמננו. כצפוי, אני רוצה לעשות משהו מעניין ולשלב בפרק האחרון את עליית מלכותו, סליחה נשיאותו, של דונלד טראמפ 🙂  החלטתי להתמקד בשר החוץ ואחד הדמויות השנויות ביותר במחלוקת של ארבעים השנים האחרונות, מר הנרי קיסינג'ר, המשמש כמפתח למי שיודע איך פותחים את הדלת לסודות האסטרטגיה במחשבה הפוליטית האמריקאית. מישהו מהקוראים רוצה לנחש מה המזל של פרופ קיסינג'ר? 

 

כצפוי, או שלא, רוב הפרופסורים מהתחומים הנ"ל לא בדיוק צהלו ב-8 לנובמבר, בניגוד אלי שהרחתי, מעבר לעניין האישי שהיה לי בבחירות, נושא מעולה ממש לתזה. אני שונאת שאנשים דשים במחשבות של אחרים רק לשם הדישה. כלומר, בלי לחדש או לקיים דיאלוג של ממש עם המחשבות הללו. 

 

 

לכבוד פורים, הרצאה קצרה על המתח והקשר בין ניסן לאדר, בין פסח לפורים. דברתי פעם על היחס בין דגים לתאומים, אבל אסטרולוגיה הרי זה רק מעין משחק או מערכת סמלית פרימיטיבית, פה הדיון רחב יותר וקשור להתבגרות של עם שלם, החל מספור יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ועד ספור אסתר והנס הלא גלוי שמגולל במגילה זו. 

 

 

       
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=27580&cat_id=3746&html5mp4stereo=1

 

 

היית חייבת :)

 

שיעור בפוליטיקה אמריקאית למתקדמים מההוביט הראשון בתקשורת האמריקאית, שזחל ממחילתו הישר אל המצלמה של סטיבן קולברט, מר ג'ון סטיוארט (לייבוביץ'!) 

 

   

 

 

ויודעים מה ?  אני בטוחה שהטראמפ בכבודו ובעצמו מחוייך למשמע המונולוג המופתי – Believe me! 

 

נורמה ונורמן

 

לרגל יום האישה כתבתי פוסט קריצה מבאס ובו קטרתי שבעסה להיות אישה. מזל שלא פרסמתי את זה!  

מה שכן, רציתי לכתוב קצת על הנשיות שלי ואיך היא, על פי מה שאני רואה, עומדת ביחס לנורמה הנשית. אני מדברת על רוב הבנות בישראל ולא כל מיני דוגמאות יוצאות דופן. אז רוב הבנות מעדיפות שהגבר ייזום ויתחיל איתן.  ורוב הבנות (עם או בלי קשר) על פי רוב קצת פחות נהנות מסקס מבנים. אני מבססת את האמירה השניה על פי מלא מחקרים שהתפרסמו בנושא, ומדובר על נשים הטרוסקסואליות, כלומר כאלו שיוצאות עם בני המין השני. 

אני לא יודעת אם יש או אין קשר, אצלי שתי הקביעות האלו אף פעם לא התקיימו. אני נוטה לחשוב שיש איזו קורלציה.  למה בעצם בנות פחות אוהבות להתחיל עם בנים? על זה אני לא יודעת לענות. אבל למה אני כן אהבתי 'לצוד' ? כי זה היה כמו משחק בשבילי, וגם אם הפסדתי ונפגעתי (אלוהים כמה שנפגעתי!) במקרה שזה לא יצא, לעולם לא הייתי מוותרת על המשחק. מה זה נתן לי? חופש. תחושה של בחירה ושליטה על האינטראקציה האישית בחיי. זה גם מיקד ואפשר לי להשקיע בחיצוניות והנשיות שלי ממקום 'הגיוני', כי אחרת לא מצאתי בזה עניין. למה להשקיע ולהראות כוסית אם אין מי שמביט בי ולמבטו יש משמעות עבורי? ברגע שידעתי שיש בחור מסויים אותו אני רוצה להשיג, ואותו אני צדה, הכל נכנס למקום פונקציונאלי מדוייק.  אחוזי ההצלחה שלי היו מאוד גבוהים כי השתמשתי, מחד, בכל הרגישויות שלי כבת, מצד שני בררתי ולמדתי את האובייקט היטב, ולבסוף ידעתי להתנהג בצורה נשית ונעימה. אלמנט ההפתעה קסם לרוב, בחורים נהנו. זה עבד גם כי אני נראית טוב יחסית, וגם כי זו באמת אני. אילו הייתי מנסה להיות מי שאני לא, בשלב מאוד מוקדם, כשנחלתי כישלון זה או אחר, הייתי מתרסקת ומפסיקה. בגלל שזה באמת הטבע שלי, המשכתי והשתכללתי. עד שהייתי קלילה ונעימה כמו מנגינה קיצית, והמאמץ לא הורגש מבחוץ. כשאדם מגיע לרמת מיומנות מסויימת, נעלמים תפרי המאמץ (זה  נכון גם לזימרה, נגינה, ספורט, הנחייה ועוד מיומנויות). הוא מתאחד עם הרצון שלו. ואני רציתי במשחק.  

 

לגבי החלק השני, זה היה המשך טבעי של הראשון. אמנם קרה לי, כמו כל אדם, שהתפשרתי על בחור שיצאתי עמו. אבל לא התפשרתי על מי שלא נמשכתי אליו והגעתי אתו לשלב האינטימי. יכולתי לצאת עם בחור במידה של 'פשרה', אולי מישהו שניסה לצוד אותי, זמן מה, אבל הוא לא היה מגיע איתי למקומות המעניינים.  כך יצא שהגעתי לזירה המינית עם בחור שמצא חן בעיני, גם מבחינת משיכה, שרצה בי ואני בו. מאחר שכבר בתחילת ההיכרות לקחתי לי את החירות להפגין את רצוני,  היכולת להשתחרר ולהיות בחופש, המפתח להנאה ממיניות האדם, היתה שם. כבר החצנתי את היכולת שלי ליזום ולהשיג, מובן שהצלחתי להחצין ולא להתבייש ברצון שלי בהנאה בתחום הכי חשוב.  נשים רבות, בעיקר צעירות, עדיין לא מסוגלות להשתחרר ולבקש לעצמן את החירות הזו.  לכן יש כל כך הרבה רשימות המופנות לבחור: "איך תענג אותה" וכו. כי הנחת היסוד היא שהגבר אמור להצליח לענג את האישה. אבל אישה שבאמת יודעת להנות, ומבינה את המיניות של עצמה, לא תצפה שמישהו אחר יהיה אחראי על הדבר הכי יקר לה.  ראשית היא תדאג, כפי שציינתי, להיות רק עם מישהו שבאמת מושך אותה. שנית, היא תדע לקחת לה את מה שהיא רוצה בתחום.  אף אחד לא יהיה אחראי על הדבר הכי יקר לי, פשוט כי הוא באמת יקר לי. 

אממנם זה  סטריאוטיפי, אבל כמו שיש בנות שחשוב להן הסדר והנקיון בבית במידה שהן לא מוכנות שלגבר תהיה החלטה בנושא הזה (בסוף הן גם הכי מקטרות על כך!), יש בנות שלהנות עם מישהו חשוב להן במידה שהן לא מוכנות להפקיע את זה לידיים שלו בלבד. כמובן שזו פונקציה של שניהם, אבל זה בדיוק העניין: המיניות הגברית פשוטה  ודלילה יותר מזו של האישה.  הם אינם שווים מהבחינה המינית, ולכן האישה צריכה לדעת ולהפנים את המיניות שלה בעצמה כדי למצות את מלוא הפוטנציאל בתחום. והפוטנציאל אדיר.  

 

חלק מלהיות פמניסטית זו היכולת היכולת להחזיק חירות.  בעיני הדבר הכי חשוב בחיים זה היכולת להגיע לעמדות השפעה וכוח, להרוויח טוב, להיות עצמאית ו/או בעלת נכסים משלך. להיות בעלת עמדה פוליטית, בעלת שם, כזו שאנשים במקצוע שלך רוכשים לך כבוד וכן הלאה. אבל, אין ספק שגם התחום הסמוי מן העין, המיניות, חשובה.

 

אחתום במשפט היפה, המדוייק, של אוסקר וויילד:  "הכל בחיים הוא בעצם על סקס חוץ מסקס. סקס הוא בעצם על כוח".