החיים, איך לומר, מתגלגלים

 

הלוואי שיכולתי לומר במעט את מה שאאלץ לומר הרבה.  החיים, איך לומר, מתגלגלים. משנה לשנה, ממקום למקום. 

 

לא, אני לא
יכולה למנות את כל הכוכבים. להביט בשמיים זה יותר מדי – אני משותקת. ככה גם עם אנשים. במיוחד אלו שאני אוהבת. למדתי שמשמעות החיים הינם
החיים. אין משמעות בעולם 'הבא' שלא ניתן לתפסה פה.  וזו סוג של אמירה אתאיסטית, אולי ריצ'ארד דוקינס-ית? (אני קוראת את ספרו "אשליית האל" ונהנית מאד), אבל זה כמו שאפשר לקרוא את התנ"ך כפשט, דרש, רמז, וכסוד.  ואמר הגאון מוילנה שבעצם אין אלא הפשט.  

 

אבל כן… קשה לכול האנשים לפעמים, קשה בתנועה ואף קשה בעצירה. אני מברכת על היותי חיה, בריאה, היות עם משפחה. לצד זה, המתנה הכי גדולה שהחיים יכולים לתת הינו גבול. חיים טובים וחמים שכוללים סיפוק, הצלחה, התקדמות. וסוף. לא שיגלשו עוד ועוד. כי בכך לא אוכל פשוט לעמוד.

אולי אלוהים עשה
חסד עם משה רבנו ותחם אותו מחוץ לארץ המובטחת?  אי מנסה להבין את ספור יציאת מצריים ומה שארע למשה. הספור הזה כולו מפיל תדהמה: איש לא יודע איפה נקבר, איש לא יודע מה קרה לו בקצה ההר, איש לא יודע את כל הנקודות המשמעותיות בחייו, אלו הנקודות שמכוננות את ספורי האומה שלנו. הוא נולד ונפטר ב-ז' באדר. אדר חודש קשה, מאתגר מאוד. חודש מר שנגמר במתיקות ושמחה (פורים).

אני יודעת מה זה להגיע כל כך קרוב ולא להיות מסוגלת להכנס. אני יודעת מה זה לרצות כל כך להיות קרובה לאלוהים, כשהצורך הוא שמחייה ומקיים.  מה החזיק את משה רבנו בקצה ההר 40 יום ולילה, בלי אוכל ושתייה? הצורך שלו באל. קרבה שהוא זכה לה, טיפין טיפין, אבל הצורך אינסופי בשלב מסויים, עם העלייה. והוא בחר לרדת. הוא היה חייב לחזור לחיים, לזמן, למקום.  אני חושבת שיש משהו שלא מבינים: משה לא ירד מההר כי הוא הורחק מאלוהים, כי אלוהים הוציא לשון ואמר לו, "תפוס אותי אם תוכל". הוא ירד מההר כי הוא רצה להפגש עם אלוהים, להיות קרוב אליו וסמוך עמו. אולי לא היה אדם בהסטוריה האנושית שרצה את מה שמשה רצה.  ולכן הוא ירד אל העם, עם עבדים, עמך ישראל, שהשתולל כיון שלא ידע איפה 'האיש משה', וכבר עמל ועשה לו פסל מזהב להשתחוות. אך כדי להפגש עם הבורא שב משה אל העמך הזה (מה זה בכלל אומר?) 

 

על פי ספור קורות הבודהה, הנסיך שיצא החוצה לראשונה מגבולות הארמון נתקל בסבל.  זה  נגע בו כל כך עמוק שהוא לא השאיר לעצמו אף מקום , להפך. הוא הקדיש את חייו להאבק בסבל הזה, לבטל אותו, לאיין אותו. אבל יש משהו בבודהיזם שאני לא רואה: איפה הארמון? איפה האני הנסיכי? בלי שהיה מגיע עם האני שלו, הנסיך, לא יכל היה בהמשך לפעול לבטל את אשלייתם של אלו. גם משה היה נסיך כשגדל בארמון מצרים. כשיצא מהארמון נתקל באיש מצרי מכה עבד עברי. הוא הרג את המצרי וברח. כשבחר, בהמשך, להביא את הבשורה הרוחנית לאנושות, הוא עשה את זה דרך זהות מסויימת. זהות של עם עברי, עבדים, עמך ישראל. דרך הזהות שקודשה ניתן היה בהמשך הדרך, דרך ההסטוריה, להתרחב אל האנושות. נקודת המוצא הייתה הזיכרון דווקא. נקודת המוצא בספור הבודהה היא השכחה. 

 

ריצ'ארד דוקינס, ביולוג בריטי חמוד, אתאיסט,  קיים דיון עם הרב הראשי של בריטניה לשעבר, הלורד ודוקטור ג'ונתן זקס. זה לא היה דיון מאוד חדשני, אבל היה בו משהו יפה. רוב הדיונים מהסוג הזה נידונים לאשפתות. הפעם נוצרה שיחה. לבי יצא אל דוקינס דווקא; אני מבינה אותו. הרב זקס מאוד מבריק, עם גובה רוחני עילאי, אבל גם מלא מעצמו.  לכל אחד יש עבודה עצמית בשפע. 

 

 

7 מחשבות על “החיים, איך לומר, מתגלגלים

  1. הצצה מרתקת לנפתולי האמונה שלך. אין ספק שהחיים זקוקים לגבול, אחרת נהיה דוממים, כמו ב’חי צומח דומם’. ועדיין המוות, זה שנותן את המשמעות לקיום שלנו, קשה כל כך. האיון הטוטאלי הזה, האטומי. 

    אהבתי

    • כנראה אני מלאה מעצמי, אבל אמשיך לומר "החיים" במקום "החיים שלי".  ונתמודד עם המחיר.   וזה אם הבנתי נכון את התגובה

      אהבתי

      • כנראה שאתה בערך הקורא היחיד 🙂  או כך לפעמים נדמה. 
        אני בכלל מתעצלת לעבוד על ספורים שלי, הייתי אמורה להשלים ולשלוח. להגג פה יותר קל 

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s