הבנה ליום האישה

 

כתבתי טקסט פוסט פוסט עלק פמניסטי, אבל עדיף שאתמצת:  לא סובלת להיות אישה.  כלומר, בהפוך על הפוך,  סובלת להיות אישה מוציא לשון אני לא טרסנג'נר שמחכה להתנתח בתאילנד חחח, מקבלת את הנשיות שלי. רק לא סובלת אותה. לא אהבתי להיות כוסית בת עשרים, שהפכה לאישה מושכת/אסתטית/ כוסית וואטאבר בתחילת שנות השלושים.  לא אוהבת שופינג, נעליים או תינוקות. לא בא לי לדחוף עגלות, ולא מעניין אותי להכיל רגשות.  מה שאני אוהבת זה כוח,  אסטרטגיה ואופני השפעה על מערכות. וזה די קשה להשיג אם את אישה.  אפשרי, אבל פחות.  לכן אני לא קוראת כל מיני סטטיסטיקות ליום האישה, זה לא מדרבן אותי, סתם מבאס ומרפה את ידיי.  תקופתנו משופעת ביצורים עם סימני שאלה לגבי מיניותם. איכשהו סימני השאלה האלו אמורים להצטרף לסימן קריאה.  אני מעדיפה לשמור אותם בתוכי, סימני השאלה והקריאה כאחד.  יש לי מוח יותר נשי-גברי מאשר מוח נשי.  להיות גבר אומר להיות חופשי, לטוב ולרע (רק התשוקה המינית משעבדת אותו יותר מהאישה שאתו). ואין ספק שהעולם יותר דיפולי עבור גברים, יותר אכזרי ותחרותי. אבל גם יותר משתלם אם מצליחים. או הכל או כלום. נשים זה לחיות באמצע.  

 

עם כל זה, ישנן בדורנו נשים מהממות ומקסימות ומזל של כולנו שיש אותן סבבי  מקווה ששפע היצירה ילך ויתעצם דרך שני המינים, מדע אמנות מוסיקה אדריכלות כלכלה פוליטיקה וכן הלאה.  כלל אחד שכדאי לזכור תמיד: כוח לא מקבלים – כוח לוקחים.  אם לנשים, מדעניות, נשות צבא, טכנולוגיה וכו, תהיה גישה עקבית לאמצעי כוח ועמדות בזירה הציבורית, מצב העניינים ישתנה. צדקה זה פתח לרחמים. אם הכוח ניתן בצדקה, מי שנתן אותו  זוכר ויתעורר בשלב מסויים לתבעו חזרה. רק כוח שנלקח, לא ניתן, הוא תקף. 

 

קריצה

 

הבנות נות

 

* לפני שאמשיך, כדאי לשים לב להתפוצצות פרשת ה-CIA והמעקבים. כל זה מאוד מהדהד את ספור אדוארד סנואדן, הסוכן לשעבר שחשף את שיטות ההאזנה של הסוכנות בחסות ממשל אובמה.  אדואר סנואודן כתב הערב בטוויטר: "דו"חות ה-CIA מראים שארה"ב גורמת לפגיעויות במוצרים אמריקניים ואז שומרת בכוונה את הפרצות האלה פתוחות. אין מילים לתאר כמה זה פזיז". בתחילה, כשטראמפ נבחר והיחסים בינו לבין פוטין התחממו, היה חשש שמא סנואדן יוגש לו כמתנה. עכשיו נראה שהדברים מסתדרים בכיוון שהוא מצביע,כלומר לטובתו.  ונגד שיטות הפעולה הללו.  דרך אגב, האם ג'וליאן אסאנג' מנהל את העולם?  נראה ככה. הבנאדם יושב בפאקינג מתחם שגרירות אקוואדור (?) בתוך לונדון ואי אפשר לגעת בו או משהו.  אני חושבת שטראמפ וממשלו מייצר או תורם לייצורם של מצבי כאוס, כאמצעי לניהול הנשיאות. זה היה ניכר כשהתמודד על המשרה, וזה ניכר גם עכשיו. הסכסוך הפנימי שלו הוא עכשיו נחלת העולם המערבי. וזה מעניין, בהחלט. מי היה יכול לחשוב, מאז ווטרגייט, שנשיאים יואשמו או יאשימו בציטוטים מעקבים וכן הלאה? איזה נשיא מסקרן.

 

* אני לא אדם כל כך פתוח רגשית. זה לא נובע מקור או סגירות, פשוט שאנשים לא מצליחים להבין את הרגישויות שלי. וזו האמת.  עם השנים ראיתי שיש לי סט של רגישויות ומנגנונים שהוא שונה ומסועף יחסית, ורוב האנשים פשוט לא מוסיפים (או גורעים) כשאני מדברת אתם בלב פתוח.  זה אומר שאם אני עצובה, כבר למדתי להתעצב בשקט. אם אני שמחה, אז יופי. שמחה היא גם כך רגש פשוט וקל. אני לא אוהבת להזדקק לרחמי הזולת. זה נכון. לפני כמה זמן מישהו שאני מכירה אמר משהו שקצת ציער אותי: את רק שכלית, כמעט ולא רגש.  מעניין איפה במהלך חיי טעיתי שדבר כזה ייאמר .

 

 

לולאות ואשליות

 

 כל הזמן מדברים עליו אבל אין את התכלס. תכלס, איפה הוא? מי הוא? אוקי הוא בכל, הוא בשום מקום… בתכלס, איך מדברים אתו? מר אלוהים.

אז יש את הרצון של האדם באלוהים, זה
מובן, ובעבר נראה שהיחסים ביניהם היו אחרים. אבל כבר זמן רב שהוא לא ממש בסביבה… לא ככה? 

 

 נניח שליאור סושארד הקוסם ממציא טריק מטורף שפועל על קהל של אלף אנשים, ובכל ערב קהל אחר. כולם מאמינים ונופלים ולא מצליחים להבין איך הוא עשה את זה. אז יש שם שילוב של טריק, קסם, אשליה, ומשהו לא מוסבר. אם כן מהי האמת? אם נשאל את ליאור סושארד אז יש לו הסבר. אם נשאל את האנשים אין לזה הסבר או הסבר חלקי. האם אלוהים, כמו שאמר פעם הפיסיקאי ריצ'ארד פיינמן, הוא מה שאנחנו לא יכולים להסביר?  קשה לי לחשוב בצורה רדוקטיבית כל כך.  כי אלוהים אחראי גם לדברים שאנחנו יכולים להסביר לעצמנו במונחים מדעיים,פסיכולוגיים וואטאבר. לא צריך לדחוק את אלוהים למקום של קסמים וטריקים ותיאוריות מדעיות לא שלמות. כלומר, החוצה מעולמו של האדם החושב.  אלוהים הוא יישות כללית ומורכבת יותר שעל פי היהדות, ורוב הדתות, בראה את העולם החומרי והאנשים והחוקים וכן הלאה. זה לא שאין הסבר, אלא שלאדם יש אמת חלקית ולאל יש אמת מלאה. בעצם, לא בדיוק. יש משהו שהאדם מביא אתו ולאלוהים אין: אלוהים הוא לא אדם. כמו שליאור סושארד 🙂 הוא הקוסם שעושה את הטריק אבל לא אחד מאלו בקהל שנפלו בקסם. יש פה צד שהולך אחרי האשליה והוא נחוץ.  נסתכל רגע באשליה של החיזור בין גבר ואישה. האישה נניח יפה וצעירה והולכת לה עם חברות בטיילת.  בחור רואה אותה פתאום ונופל שבי בקסמה. הוא לא יודע להסביר את הקסם, הוא רק יודע שהוא פועל עליו חזק.  האישה הצעירה כן יודעת, במובן מסויים, היא מתחזקת את היופי שלה, היא מבינה שיש בה משהו שיוצר צורך.  הבחורה הזו קמה למחרת והולכת לשיעור משחק. נניח שאחד המורים שם, שחקן מסוקס ומבטיח, ממש עושה לה את זה. היא מוקסמת ממנו, מהיצירתיות ומהמעמד שלו. הוא יודע שהוא מקסים אותה ושיש לו כוח שפועל.  הוא יודע שהוא יוצר צורך. 

 

במצב האידיאלי האישה המסויימת מוקסמת מגבר מסויים, והגבר המסויים מוקסם מהאישה המסויימת. שניהם מוקסמים, ומתאהבים. אז מתחיל איזשהו מצב עוד יותר הזוי, שכל אחד מפעיל על השני ובו זמנית מופעל. כלומר, נוצרת לולאה של צורך. 

אך האם כל זה לא מתחיל קודם כל במחשבותינו? בוודאי שכן. זוהי ההתאהבות. אם האשליות מבשילות, נוצרת ומתבססת החברות ובהמשך האהבה. ואם הכל עובד לפעמים גם מגיעה חתונה ומשפחה (בסדר זה או אחר).   החברה האנושית היא אוסף החישוקים הללו, צמדים שבמקרה האדיאלי התאהבו והחליטו להתחתן, במקרה אחר בחרו זה בזו מכל מיני סיבות וסברות אך הם חולקים רגש וקסם פרטי שלהם, שפה שלהם.  האם מישהו בתכלס מבין מה זו אהבה? לא. נראה שזה לא מפריע לאנשים להתאהב. 

אז יש קשר בין אהבה לאמונה, וזו האשליה. האשליה כנראה נחוצה כצעד ראשון ליצירת קשרי עומק בשורש נשמת האדם. קשר שיש בו בחירה. קשרים עמוקים עם בני משפחה אנחנו לא בוחרים והם עדיין עמוקים. הם לא מבוססי אשליה. הם כן מבוססי הכחשה.  קשרים משפחתיים מבוססים על הכחשה חלקית/מסויימת של מיניות קרובי המשפחה שלנו. במיוחד במשפחה הגרעינית. יש לזה כמובן הסבר ביולוגי גנטי אבל זה פחות מעניין. גם להתאהבות ואהבה יש הסברים כאלו. 

 

נחזור לליאור סושארד הקוסם. לא, עוד לא רמזתי שהוא אלוהים 🙂 אבל אולי נגיע לשם (?) מה שהדהים אותי בו זה השילוב בין היכולת האנליטית הראציונאלית להודות שהוא עוסק במקסמי שווא מתוכננים היטב, לצד נקודה עיוורת המאפשרת גם לו להאמין, ברמה כלשהי, שיש אלמנט"לא נודע" בעיסוקו כמנטאליסט. שיש שם קסם.  השילוב הזה בין הספקן למאמין, שהוא די ייחודי לאישיות שלו, אפשר לקחת את ההובלה בתחום.  מישהו כמו הקוסם אורי גלר שמציג עצמו כמאמין בכל מה שהוא אומר ועושה כבר נשמע לא אמין. ומנותק. ומאידך, מישהו שלחלוטין רואה את עצמו כמכונאי ולא יכול לקבל את ההנאה בספק, כמו קוסמים מסויימים אחרים, גם הוא עושה עבודה חלקית.  אין מה לעשות, לו יש באמת אינטואיציה רגישה ויכולת נדירה.  משהו שלאחרים אין, נקודה.  המשהו הזה נקרא אמונה. לא אמונה דתית, אמונה בצחוק. אמונה ב- wow.

 

הטרדה

 

ראיתי את  הפרק American Bitch  מהסדרה "בנות" שעוסק בהטרדה מינית. זה נושא מעניין בעיני, במיוחד כי הוא מעין פרמטר לתמורות והתנודות ביחסי הכוח בין גברים לנשים. אבל בו במידה הוא גם פרמטר לאי השנויים ואי התמורות ביחסי הכוח הללו. כלומר הוא מאפיין יחס דואלי וזה כבר מעניין.

(הדיון לא עוסק בהטרדה של קטינים או קטינות על ידי מבוגר. הוא גם לא עוסק בתקיפה הכוללת הפעלת אלימות וכו')

 

 יש מנגנונים נפשיים שטובים יותר בהתמודדות עם חדירה למרחב האינטימי, ויש מנגנונים שפחות טובים בהתמודדות כזו. בדרך כלל, אלו שיותר טובים בהתמודדות גם פחות נאלצים להתמודד עם זה. בגדול, הטרדה מינית מתחלקת ל-2: הטרדה על ידי מישהו שעקרונית מושך ונתפס כפרטנר ראוי מבחינה רומנטית, והטרדה על ידי מישהו שאינו כזה.  הסוג השני, הטרדה על ידי מישהו שלא נמצא על ידי ראוי, יותר פוגע בטווח הקצר, קצת כמו שמאלצים אדם למכור או להשכיר את דירתו בחינם או במחיר ריצפה כנגד רצונו. כלומר יש יותר כעס וכאב הנובעים מתחושת גזל ופלישה.

 אך דווקא הסוג הראשון, הטרדה על ידי מישהו שעקרונית 'נחשק', יוצר את הפגיעות ארוכות הטווח, אלו שאנחנו קוראים עליהן ומתפוצצות שנים רבות אחרי. אלו הן גם תמיד פגיעות שמערבות את אי השוויון שקיים בכל החברות האנושיות במעמדם ובהשפעתם של גברים ונשים, כשכאב הנובע מההטרדה כרוך גם בהנצחת הפערים הללו והדגשתם תוך ריסוק יחסי הרגש בין גבר לאישה. אלו הם יחסי הרגש המאפשרים את בניית המשפחה. זה מערער לעומק את התפיסה הטבעית על יחסי גבר אישה, אבות ואמהות ומבנה המשפחה בכללותו. ולכן גם מבודד ומנציח את החוויה בחוזקה.

 

 בוב דילן אמר פעם ששיר זה אדם ערום. אישה שהוטרדה, ומודה בכך, היא אישה ערומה. היא אומרת: זה מי שאני?  ובאיזשהו מקום, יש אנשים שתחלוף בהם המחשבה: זה מה שאת. להיות מוטרדת מינית אומר שמישהו פעם בחן אותך והחליט שאפשר להשתמש בך. ואם ההטרדה נמשכה בהצלחה, הוא גם הצליח בקביעתו. עובדה, רצה והשתמש. כשלא רצה, השליך.  חלק מהפגיעה בהטרדות מיניות הוא דווקא מה שהגבר עושה אחרי ההטרדה, ההתכחשות והמחיקה של האישה. זהו חלק חשוב שמשום מה לא מדברים עליו בתקופתנו. בתקופתנו מדברים רק על ההטרדה, לא על החוויה שאחרי, שהיא דווקא קשה, ממושכת ועקרונית יותר עבור הקורבנות. חוויית הפגיעה של האישה על ידי הגבר מועצמת, מפני שלפני רגע קבע שהיא חפץ, ונודע לה רגע אחרי: את חפץ של כולם, את לא החפץ שלי. 

 

בעבר, בימי התנ"ך, ובחברות מסויימות אפילו היום, נהוג היה לחתן אישה שנאנסה עם האנס שלה. כיום הדבר הזה נשמע לנו מזעזע. כמו שאמרתי, הפוסט הזה עוסק בהטרדה ולא במה שקרוי אונס. עדיין שווה להתבונן במנהג ולברור את ההגיון שבו. וובכן, קודם הוא לא מאפשר לגבר הפוגע להסיר מעצמו אחריות. הוא לא מאפשר לו לנתק עצמו בקלות מהאישה שנפגעה. עבור גברים, פעמים רבות, עצם המחשבה שעליהם להתחייב למי שהשתמשו בה כפורקן ליצריהם השונים, היא מחשבה כל כך מרתיעה ו"מבאסת", שיתכן ויחשבו שוב לפני שהם פועלים. שנית, ברגע שיש איזה חיבור בין האישה לגבר שהטריד אותה, יש אפשרות לאישה להעלות את מה שעבר עליה בפניו, דבר שהוא משמעותי להרבה נשים. לנשים יש יותר צורך לעבד רגשית ולדבר על הרגשות שלהן בעקבות מה שקורה להן. לגברים יש צורך באינטרקציה מבודדת, אילמת, ומעשית. לנשים יש צורך באינטרקציה נמשכת שמאפשרת שיח רגשי. זו דרך התמודדות שונה, אבל אם אישה נפגעה היא ראויה להתמודד בדרך שהכי מתאימה לה.  נשים שהן קורבנות הטרדה מינית נפגעות גם מהנטישה וההתנערות של הגבר המטריד (בייחוד אם זה גבר שבתחילה כבדו או אף חשו כלפיו עניין, כלומר מהסוג הראשון בחלוקה). בספור הידוע על אמנון ותמר, אם נתבונן במעשיו של אמנון נראה שרגע אחרי שבא על פורקנו ותקף את תמר, הוא שלח אותה מעליו כאילו הייתה משומשת. חלק ניכר בפגיעה ובבושה של תמר הייתה אותה השלכה, אותה התנערות.  

 

נחזור לפרק שהזכרתי מהסדרה "בנות". הוא מתאר בצורה מענייינת ומקורית הטרדה מינית של בחורה צעירה, כותבת, על ידי אדם בכיר וחזק ממנה באותו תחום.