אני מרגישה שהגעתי לבשלות אמונית. כמי שמגדירה עצמה אגנוסטית עם נטייה לאמונה, אני מרבה ללמוד מאנשים המגדירים עצמם כאתאיסטים. זה התחיל עם הקוסם ליאור סושרד, שהאיר אותי בנושא המשחק והלולאה שיש באמונה דתית. וכרגע, אני לומדת עם הביולוג הנודע ריצ'ארד דוקינס. יש לו קול נעים. זהו קול בריטי, גבוה יחסית לגבר, בעל נימה אירונית. גם כשהוא מבקר אנשים דתיים, או מגלה אמפטיה למצבים אנושיים, הוא עושה את זה בדוק של הומור בריטי. אני נהנית מאישיותו. קוראת עכשיו The god delusion. במקביל לנסיעותיי הארוכות ברכבת, צפיתי במיני סדרה שעשה עבור ערוץ 4 של הבי.בי.סי, Sex, Death and the meaning of life. והוא שואל במהלך התוכנית השנייה שאלת מפתח: איך היחסים בין דת למוות התפתחו להיות כל כך חזקים? ומדוע אנשים ממשיכים בטקסי המוות המוכרים לנו כ-אבלות? הוא מנמק זאת כצורך סנטימנטלי, כי אנחנו חיות סנטימנטליות. מעניין!
דוקינס כתב בספרו שיש סולם תאיזם-אתאיזם, כאשר 1 זה מאמין לגמרי באלוהים! ואילו 7 זה ממש לא אין מצב! הספרה 4 ייצגה אגנוסטית משעממיםם שבדיוק באמצע. אז איפה אני? כמי שמגדירה עצמה אגנוסטית בעלת נטייה לאמונה, הייתי אומרת שאתמקם על 3. הוא שם את עצמו על 6.
אני
מקשיבה ומבינה אותו. השכל חייב להיות מגדלור
באפלה. אבל לא רק השכל מנווט את ההיסטוריה. התשוקה והתאווה והרצון לכוח, מבנה האישיות, הנסיבות,
בעיקר האקראיות, לא פחות מכריעי מאורעות.
ומה
לגבי הגומחות של הקיום האנושי? האם התבונה יכולה לאפשר אותן, להאיר אותן? מה לגבי
אישה בבנגלדש, אישה נשואה מהמעמד הבינוני
נמוך, שמביטה בלילה לירח ומחפשת אושר? האם התבונה מספיקה לתת לה את הכוח והשמחה לחיות
? ומה לגבי אדם רגיל ממנצ'סטר אנגליה, לא פרופסור מפורסם, אולי מורה בחטיבה שמקיים
את משפחתו? וגם אדם שעובד בחברה, הימים שלו לחוצים מאוד, והוא לא בטוח מה הדבר
הנכון, מה הנתיב, מוצא שהשכל לא מספיק לעשות אותו מאושר? אלוהים נחוץ בקצוות. את
הקצוות ניתן למצוא גם ביומיומי, אך בתדירות גבוהה יותר מעבר ליומיומי.
אני
לא רואה סתירה עקרונית בין השכל לאמונה, בין הרגש למעשה או בין כל מיני חלקים בנפש
האנושית. גם הצורך באלוהים, גם הרצון לקרבה לאלוהים, בניגוד לדוקינס, אני מקבלת אותם ברכות.
אם האדם יצר את הדת, אם האדם הטביע את המערכת המעניינת של סמליות ענפה, שלמה, של
דיבור עם מה שאולי נמצא מעבר, צריך להוקיר את הניסיון, את המגמה הזו באנושי,
ולראות בה גם ביטוי לענווה. האדם חוגג/מבכה את היותו סופי, ובונה גשר חד צדדי, שאין לו קצה. החיים הם באמצע, בין הלידה למוות. הגשר בין האדם לאלוהים הוא כזה ששוליו מטושטשים,
לא ניתן לראות מעבר. הרצון קיים. באחד מהדיונים, אמר דוקינס: זה שיש רעב לא אומר
שיש אוכל. אבל אני סבורה שזה מראה אפשרות של אוכל. הצורך לדבר עם אלוהים,
להתקרב אליו, מצביע על אפשרות למילוי הצורך. אפשרות ריאלית, בעולם הממשי ולא המיתי. מכיוון שהצורך באלוהים גדול מכל התרבויות והתקופות בהיסטוריה, הוא מצביע על
הצורך באלוהים ככוח ראלי בהיסטוריה עצמה. גם בהסטוריה המודרנית. אם המתמטיקה מראה
לנו שאפשר לפרוץ בתהליך מסוים אל האינסופי (האינסוף הוא תהליך, לא מצב), מדוע אין
לשער את הכיוון ההפוך?
שהאינסופי יגיע אל הסופי? אולי ההיסטוריה מאורגנת באופן דואלי: בתחילה נולד הסופי מהאינסופי ובמהלכה שב הסופי אל האינסופי. ושב, אולי, למקורותיו. האם יגיע? וכן, גם על פי ספור מעמד הר
סיני, מחד ירד אלוהים אל ההר ודיבר אל בני ישראל. מאידך משה רבינו טיפס בהר למעלה.
כלומר התנועה היא דואלית. כפולה.
השפה בה השתמשתי היא שפה אנושית. זה לא צריך להפריע. השפה המקודדת של הדתות היא סך הכול סימנים שאדם נבון יודע מתי להשליך. מדען אמתי, יודע לומר אותו
הדבר על הפרדיגמות והכלים שלו. על מנת להתקדם
יוצר המדע כלי עבודה וכעבור זמן מה משליך את התפיסות המקיימות אותו על מנת לעבור הלאה להבנה שלמה יותר. יש רק שתי קטגוריות אם נרצה, שנשמרו: המרחב והזמן. אך גם הן כלי עבודה, כמו שהראה קאנט. אם דוקינס לא עושה מהמדע דת, הוא מבין שאפילו האבולוציה הדרוויניסטית, משוש נפשו, היא כלי רב עוצמה אך לא מעבר
לזה.
לגבי ניו אייג' ומדיטציות הפופולריות מאוד בימינו: אני לא אוהבת מדיטציות, והשקט הפנימי שלי מעולה כשטוב לי חומרית (ואנושית). אני לא מתחברת לחיפוש קבוצתי, כזה הכולל אנשים הלבושים בלבן, לעתים מזמזמים, מנסים 'להירגע מקצב החיים'. השינה, בעיקר הכניסה אליה, היא הרוגע שלי. אבל השכל הוא הכלי האולטימטיבי לרוח כאשר לצדו נמצאת התשוקה; תשוקה מינית, תשוקה לידע, כוח, אותו דבר. אני מכבדת ערכים מהמזרח, לא סובלת ניו אייג' . אולי פעם, כדאי לבדוק את הדבר האמיתי. אבל לא כל הגורואים שצצו כפטריות, או מדריכות טבעוניות עם שטיחוני היוגה.
חוויות חשקניות 